[
בחירות,
ביבי,
לפיד,
שלי,
מופז,
ברק,
אולמרט ]
לסיכום אפשר לאמר שניצחנו!
הבחירות הסתיימו , ולרבים וגם לי לקח הרבה זמן להבין מה בעצם קרה כאן.
הבחירות לא היו אידיאולוגית. הן היו על אישיותו של ראש הממשלה ועל הצורך שלו לקבל מנדט מחודש מהבוחר.
ביבי הלך לבחירות מתוך הבנה כי מולו ניצבים רסיסי מפלגות, וכולן רק רוצות להיכנס לממשלה. לנגד עיניו עמד המודל של אהוד ברק – לא אידיאולוגיה אלא רק רצון להיות במרכז קבלת ההחלטות. ביבי היה זחוח ובטוח בנצחונו שבכלל לא חשב לעצמו שייאלץ לקבל תכתיבים מאיזה שהו יריב אידיאולוגי שמצהיר בלי בושה שמטרתו היא החלפתו.
תוצאת הבחירות אמרה דבר פשוט – ביבי הוא לא ראש ממשלה פופולרי. רוב המצביעים לא אמרו מי הם רוצים במקומו, אבל אמרו חד וחלק שהם לא רוצים אותו כראש ממשלה. יהיו כאלה מטעם הימין שיינסו לפלח את מצביעי לפיד. הם יגידו כי שלפיד הוא ימני ויש מנדטים ששייכים לימין. אולי זה נכון. אבל לפיד הוא לא ימני כמו שהוא לא שמאלי.
לפיד אומר את מה שכל ברור לכולם – שישראל (לא יהודה) חשובה יותר מכל, ישראל צריכה לחדש את המו"מ המדיני, וישראל צריכה להיות שיוויונית בזכויות, בחובות ובנטל. נגמר עידן הפריוולגיות למתנחלי יו"ש ולתלמידי הישיבות. כולם לצבא ולעבודה. מצביעי לפיד הצביעו לו לא בגלל שרצו את ביבי כראש ממשלה. הם הצביעו לו כי הבינו שדרך ביבי ושותפים טבעיים אינה הדרך הנכונה.
היכן היה הפספוס? הפספוס הוא בכך שביבי נבחר שוב להיות ראש ממשלה. אבל האמת היא שלא היתה דרך אחרת. ביבי בתחבולות פוליטיות חיסל כל אלטרנטיבה אפשרית, ומיקסם את התזמון לבחירות בצורה הכי אופטימלית בעבורו.
תחבולה ראשונה היתה כניסתו של ברק לממשלה, חסלה גם אותו וגם את לבני כאלטרנטיבה. אם ברק היה חלק מאופוזיציה לוחמת לממשלת ביבי השניה, לא היה מי שמלבין את ביבי, וביבי היה מסיים כמו בכהונה הראשונה. אולי ביבי היה נאלץ ללכת לרוטציה עם לבני, מה שהיה למעשה משרת את האחרונה בבחירות שאחרי.
תחבולה שנייה היתה החבלה בקדימה. מופז היה סוכן של ביבי שבלי ידיעתו , עזר לחסל אלטרנטיבה שלטונית. לבני היתה צריכה לשמור על מפלגתה שלא תחצה את הקווים, בשעה שמהצד השני היו מוכנים לשלם כל מחיר לפיצול המפלגה. מופז לא הבין שכוחה האלקטורלי של קדימה לא נמצא ביידים שלו. לבני אכן הורידה בסקרים את קדימה ל 20, אבל בחירתו של מופז הפילה את קדימה ל 10 ולמחיקה כמעט סופית עם כניסת מופז לממשלה.
תחבולה שלישית היתה בחירת הסוכנת שלי לראשות העבודה. ביבי ידע שאין לו כל איום משלי יחימוביץ מכיוון שהיא אינה יכולה להיות אלקטבילית מחוץ לגבולות השמאל. היתה אשליה ששלי יכולה להיות מגנט למנדטים, אך בסופו של דבר התברר שהיא משמשת יותר כמגנט הפוך המרחיק מנדטים אחרים. אני מאמין שלביבי היה יד ורגל בבחירה של שלי לראשות העבודה
תחבולה רביעית היתה העיתוי. נכון שרבים בשמאל עדיין מתחלחלים מהמחשבה שאולמרט יחזור להיות ראש ממשלה, אבל לשמאל יש בעיה אחת: ברגע שאולמרט יהיה בפוזיציה המתאימה ויבטיח לחדש את התהליך המדיני , הכל יישכח. ביבי, מתברר, פחד מאולמרט. אולמרט יכל לאחד שוב את לבני ומופז למסגרת אחת. המסגרת הזאת היתה ממקסמת את מספר הקולות של גוש המרכז שמאל ויוצרת אולי יתרון במספר המנדטים. העיתוי של ביבי היה רע מאד לאולמרט. אולמרט לא היה מוכן למערכה פוליטית . בנומבמבר הבא המצב יכל להיות אחר לגמרי.
תחבולה חמישית היתה האיחוד עם ישראל ביתנו. הערכה שלי היא שאם לא היה איחוד, מפלגתו של ליברמן היתה פתוחה להצעות מלפיד או מכל מפלגה אחרת. ביבי שימר את מעמד הליכוד כמפלגה הגדולה בכנסת, ואת ליברמן בתוך הליכוד.
לסיכום: קיבלנו כנסת טובה יותר ממה שהיתה. הח"כים של לפיד, עבודה, תנועה ומרצ טובים הרבה יותר מהח"כים שהיו בעבודה ובקדימה בכנסת שקדמה לה, מה גם שקיבלנו יותר מהטוב. ביבי עדיין ראש ממשלה, אבל הוא ראש ממשלה שאומרים לו מה לעשות ולא להיפך, ולדעתי זה לא יימשך עוד הרבה זמן...
הוספת תגובה על "לסיכום, אפשר לאמר שניצחנו!"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה