היי אברהם

אני בעד . תמיד.

השאלה והבעיה אינם החזונות , אלא מימושם .

כמו למשל חוק החינוך שכבר דן בחלק מהנושאים שהזכרת , ושיש חובה על פי החוק לעסוק ולחנך ברוחם .

בפועל , חלקים גדולים מהחוק הם בגדר מילה מתה .

אני אתמוך בכל גוף ובכל תנועה שתפעל בכיוון הומניזציה של החינוך ושל החברה בתקווה שזו לא עוד התכנסות אליתיסטית של " מומחי חינוך " שנהנים מההתחככות אחד בשני , ושיותר מלהגים מאשר עושים .

אם אכן מדובר בשינוי פרגמאטי - חזקו ואמצו כל מתקני העולם .

ביי

אלי

ראיתם את הרשימה האנקית של "חברי המועצה לרוח האדם בחינוך" -- אליטה ששנים מתפרנסת מהחינוך, ולא מצליחה לשפר אותו ?    

(תוקן ביום 16/2/13 12:40)  

צטט: דודרובנר 2013-02-14 22:28:13

 

 

ראיתם את הרשימה האנקית של "חברי המועצה לרוח האדם בחינוך" -- אליטה שמתפרנסת מהחינוך, ולא מצליחה לשפר אותו ?    

 

כל אחד יכול להצטרף, וטוב תעשה אם תהיה שותף גם אתה. המועצה היא צעירה מאד, והיא אחד הכיוונים לנסות לשפר (בעתיד).

צטט: חינוך אחר 2013-02-16 07:14:09

צטט: דודרובנר 2013-02-14 22:28:13

 

 

ראיתם את הרשימה האנקית של "חברי המועצה לרוח האדם בחינוך" -- אליטה שמתפרנסת מהחינוך, ולא מצליחה לשפר אותו ?    

 

כל אחד יכול להצטרף, וטוב תעשה אם תהיה שותף גם אתה. המועצה היא צעירה מאד, והיא אחד הכיוונים לנסות לשפר (בעתיד).

תודה אברהם אבל, כפי שכתבתי לעמיר פריימן כאן, אני בדעה שהרוחניות צריכה להיות פרגמטית וכדי להתפתח היא זקוקה לחופש: חופש בחירה וחופש לימוד.

החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  

בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.
 
ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.
 
אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !
 
התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.
 
נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון שלבתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  
 
בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.
  
-----------------
* ראו: דו"ח ועדת הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!). 

צטט: דודרובנר 2013-02-16 12:40:57

 

 

ראיתם את הרשימה האנקית של "חברי המועצה לרוח האדם בחינוך" -- אליטה ששנים מתפרנסת מהחינוך, ולא מצליחה לשפר אותו ?    

 

(תוקן ביום 16/2/13 12:40)  

 

 

אתה צודק מהבחינה הזאת שחינוך שנעשה בכפיה הוא לא בדיוק חינוך ושאי אפשר לכפות דעת מדע כמו שאי אפשר לכפות את דעת הרוחניות 

הרעיון הוא שהדברים הם אכן נחוצים נחוץ מדע ונחוץ רוחניות

אבל כפיה היא לא הדרך וגם לכפיה צריך לשים גבול 

חלק מחינוך זה לדעת היכן לשים את הגבול

הדגש בחינוך צריך להיות על הדרך ועל המאמץ ולא על הכפיה ועל התוצאות... כאן בעצם איבדנו את הדרך ולמעשה כפי שהחינוך מתפקד כיום הוא מצביע על כך שאין בעצם שום חינוך...

אנשי החינוך רוצים לראות תוצאות

אבל הם נטשו את הדרך

נטשו את כבוד האדם

נטשו את הכבוד לתלמיד

החינוך היום חובה ובכפיה ועצם המילה מוציאה את המשמעות מהדבר האמיתי שקוראים לו חינוך

לא יתכן שכבוד האדם במערכת החינוך הוא רק בגדר חזון או משהו ששואפים אליו והוא אינו בר מימוש במציאות.

לא יתכן שידברו בסיסמאות 

זו לא הדרך

זו דרך של פוליטיקה

אבל זו אינה דרכה של חינוך.

גם רוחניות צריך

אבל רצוי שלא תהיה בכפיה וכאן אתה צודק

בתי ספר דמוקרטים הם אפשרות מעולה לחינוך החל מגיל 10 לדעתי

לפני כן עדיפה הגישה המונטוסורית והדיאלוגית...

 

וחייבים לאמץ את הסלוגן והסיסמא

 

חינוך לא עושים בכפיה

 

תלמדו לכבד את הילדים גם אם אין להם השגים וגם אם הם לא מספקים את הסחורה ואל תתנו להם כדורים פסיכיאטרים כדי שהם יספקו את הצרכים האגואיסטים שלכם בביטחון עתידם של נביאי השחורות תספרו שזה לטובתם ותהפכו אותם לפסיכים שצריכים הרבה טיפולים נפשיים. יש אנשים כמו שיש ילדים שהם כמו ציפור דרוד שאם תעשו עליהם דברים בכפיה הם יתאבדו כי הם לא יכולים לחיות בלי חופש. 

 

חוק חינוך חובה מעמיד הרבה ילדי ישראל בסיכון משום שהוא חינוך כפייתי שיוצר בעיות נפשיות לילדי ישראל כי אנחנו עם החירות עם שיצא מעבדות לחירות. חירות הדעת וחירות המחשבה ולא יתכן שעם חינוך חובה הורסים את המחשבה החופש והנפש. 

 

החינוך צריך להיות בדרך שבה עושים את הדברים ודרך הכפיה היא לא דרך. היא כפיה. איזה שהוא צורך בשליטה. מי צריך את השליטה? השלטון לא הילדים.

הילדים צריכים חופש! ואז הם יתפתחו ויפרחו כמו פרחים ויהיו יפים וטובים ולא בגדר חזון.

 

צריך חופש וצריך גם גבול כמו שצריך לישון וצריך גם להיות ערים כמו שצריך גם שחור וגם לבן וגם אפור כמו שצריך גם חלבי וגם בשרי... החינוך בישראל עבר את הגבול. רמת הדרישות והגבולות הגיעה לרמה של דיכוי... האם המחיר הנפשי והרגשי שמשלמים מצדיק את ההשגים הגדולים האלה?

 

צטט: carmit_levi 2013-02-19 11:17:25

 

בתי ספר דמוקרטים הם אפשרות מעולה לחינוך החל מגיל 10 לדעתי

לפני כן עדיפה הגישה המונטוסורית והדיאלוגית...

 

 

צריך חופש וצריך גם גבול כמו שצריך לישון וצריך גם להיות ערים כמו שצריך גם שחור וגם לבן וגם אפור כמו שצריך גם חלבי וגם בשרי... החינוך בישראל עבר את הגבול. רמת הדרישות והגבולות הגיעה לרמה של דיכוי... האם המחיר הנפשי והרגשי שמשלמים מצדיק את ההשגים הגדולים האלה?

 

היי כרמית, 

עירוב גילים הוא הנשק הסודי של בית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי. 

מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה  אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים. 

מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל  מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.

העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים.

וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים  אותם  כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.

וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית-הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית-הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.

הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות  אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.

הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה.  היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו  אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים  אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.

וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את  אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה  עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.

כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית-הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמת. פעמים רבות השוו את בית-הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים -- ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.

למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: 

עץ האלון

מאת: חנה גרינברג

בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק  כהה. 

ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. 

יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה.  עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. 

שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה.

אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת  ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

[ פרק 15, עירוב גילים, מתוך הספר, סוף-סוף חופשי, בית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי, 1987. ] 

"צריך חופש וצריך גם גבול": 

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

[ פרק 5, חוק וסדר: יסודות המשמעת, המשבר בחינוך האמריקאי - ניתוח והצעה, בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי, 1970. ] 

צטט: חינוך אחר 2013-02-16 07:14:09

צטט: דודרובנר 2013-02-14 22:28:13

 

 

ראיתם את הרשימה האנקית של "חברי המועצה לרוח האדם בחינוך" -- אליטה שמתפרנסת מהחינוך, ולא מצליחה לשפר אותו ?    

 

כל אחד יכול להצטרף, וטוב תעשה אם תהיה שותף גם אתה. המועצה היא צעירה מאד, והיא אחד הכיוונים לנסות לשפר (בעתיד).

את יכולה להצטרף כרמית, כל אחד יכול להצטרף -- אבל, לצערינו, לא יהיה לך כל מעמד בה. בדיוק כמו שאין לך כמעט כל מעמד במערכת החינוך הציבורית. 

צטט: דודרובנר 2013-04-17 10:45:33

צטט: חינוך אחר 2013-02-16 07:14:09

צטט: דודרובנר 2013-02-14 22:28:13

 

 

ראיתם את הרשימה האנקית של "חברי המועצה לרוח האדם בחינוך" -- אליטה שמתפרנסת מהחינוך, ולא מצליחה לשפר אותו ?    

 

כל אחד יכול להצטרף, וטוב תעשה אם תהיה שותף גם אתה. המועצה היא צעירה מאד, והיא אחד הכיוונים לנסות לשפר (בעתיד).

 

 

את יכולה להצטרף כרמית, כל אחד יכול להצטרף -- אבל, לצערינו, לא יהיה לך כל מעמד בה. בדיוק כמו שאין לך כמעט כל מעמד במערכת החינוך הציבורית. 

 

ההזמנה להצטרף למועצה נפתחה ב-20.1.2013 לאנשי חינוך ורוח מהאקדמיה ומהשדה. 

עד ה-20.3.2013, הצטרפו למועצה כ-400 איש, ששמותיהם מופיעים כאן.