חברה מאושרת תלויה לחלוטין בחינוך שהיא מעניקה, ומגיל צעיר ככל האפשר. כאשר החומר הוא גלם, אז הוא מונח ביד יוצרו, בכדי להדריך אותו לקראת העתיד. כלומר, כל השכלה באשר היא, מקצועות הומניים או ראליים, חמש יחידות או שלוש, וכן הלאה. כל אלה לא יכולים לספק מענה הולם, בכדי לעצב את נפשו של הילד להיות בוגר שאחראי למעשיו. במקרה הטוב נקבל נפח כמותי של מידע, שמאפשר שליטה צרה, בעיקר בתחומי תעסוקה. שום יושר מקצועי לא יוכל להמשיך להתקיים, עם אמות מידה כאלו. לכן הדינמיות של המאה 21 צריכה להיות מופנית לחידושים. אנחנו חייבים להתאים את עצמנו לשינויי הזמן.

ובכדי להתאים את עצמנו לשינויי הזמן, עלינו לרכוש בעצמנו יחד עם הילדים, את הצומת דרכים שבה אנחנו נמצאים. לקבל את המציאות כמות שהיא, זו הסכמה מאולצת שיכולה לנבוע מכל מיני סיבות, שכולן לא יצדיקו את מעשינו. לשנות את המציאות, זה אתגר הרבה יותר גבוה, אבל גם לא פשוט, הרי כל אחד יכול לומר לעצמו, מי אני שאני אשנה סדרי עולם, ובצדק. לפנות דרך גורמי החינוך הציבוריים, זו תהייה נאיביות ממסדית, שבטח לא מתאימה לזמננו, אז מה בעצם נשאר?

מצד אחד כלום, ומצד שני הכל. כלומר, הפוטנציאל של החינוך הישן מיצה את עצמו, היום רוח חדשה מנשבת בעולם, באדם, באנושות כולה. וזה שכרגע זה מתבטא במין חוסר וודאות, אין בזאת להרפות את ידינו. אחרי ככלות הכל חינוך הוא אמות המידה שהעברנו מדור לדור, ודי בהצלחה, ופתאום כאילו לדור שלנו אין כבר מה להעביר הלאה, אין עתיד, אין שרביט, ואין ילדים. והקיצוניות היא מכוונת, בכדי לא ליצור תגובות של לשבת על הגדר. הזמן הגיע, וכל אחד צריך להחליט, היכן הוא רואה את עצמו?

מהיום והלאה אם נרצה חינוך, אז נצטרך לשנות כמה עבודות בסיסיות, לא בסדרי העולם החומרי, אלא הרעיוני, האידיאולגי. כלום בעולמנו לא אמור להשתנות מלבד היחס והשיטה. לשוב לתבנית של המחנך האוהב את מקצועו כמו את הילדים, כמו את החיים, כמו את המציאות המאושרת. שהמכנה המשותף של כל אלה הוא איכות חיים, שניתנת לעיצוב  על ידי חינוך ודעת הקהל.

בסך הכל מה שכדאי לעשות, לקחת את החינוך לשתי נקודות מוצא חדשות, חינוך לסביבה, אדם צריך להתחנך שכל אושרו וכל חייו, וכל עתידו, תלויים ומתפתחים דרך הסביבה. והנקודה השניה, יחס הדדי בכל שלבי הלימוד וההכשרה שבכל מצב. מבחן, עבודת גמר, או מחזה לסיום השנה, הכל צריך להיות מבוסס על עבודת צוות. אין ציון או הערכה, או הערה ליחידים, אלא לקבוצות. מה אנחנו משיגים?

לקסיקון חברתי חדש, שיאפשר לגדל ילדים שיפתחו טבע שני, של יחס ואחריות הדדית. ואז הטבע השני בגיל שמונה עשרה כבר יהפוך לתכונה שאיתה נצא לחיים. וכל זה במקביל למקצועות, וההכשרות, ומדע, וכל מה שצריך. כלומר כל מה שיש היום שישאר זה לא מפריע, אלא אופני העברת המידע, היחס, והמטרה, הם שעומדים להשתנות. מאגוצטנריות חברתית, לפלורליזם חברתי שיקשור בינינו. כבר היום כל ניצני המחקרים המדעיים על התמורות של צוותים מורכבים, וחכמת ההמונים שמתגלה היום, רק מוכיחים שהעבודה ההדדית משפרת את רמת הביצועים של כל נושא בכל מקצוע, שלא לדבר על התמורות החברתיות נפשיות של האדם, ושל החברה כולה, כאשר נטמיע את זה בינינו.

הרבה מילים, לעומת מעט אמצעים. גם ידוע לכל, שלעשות שינויים זה אף פעם לא היה קל, ואף פעם לא יהיה קל, אבל אנשי חינוך יכולים לעמוד בזה. כל אחד יתחיל בד’ אמות שלו וילך ויבנה יחס חדש אצלו בכיתה, אצלו בבית ספר. וכך בהדרגה נוכל באמת להשפיע במשהו על החינוך, זה עדיין לא מאוחר.

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.