צטט: tennez 2013-03-03 08:24:51
צטט: carmit_levi 2013-03-03 07:45:31
הפרעת התרסה התנגדות: האם חשיבה חופשית היא מחלת נפש?
האם חוסר צייתנות וחשיבה חופשית הן מחלות נפש? על פי הנספח האחרון של ה-DSM-IV (המדריך לאבחון וסטטיסטיקה להפרעות נפש) התשובה היא חיובית.
בנספח זה תמצאו הפרעה חדשה ששמה 'הפרעת התרסה התנגדות' (ODD – oppositional defiant disorder). היא מוגדרת כ"דפוס מתמשך של התנהגות סוררת, עויינת ומתריסה", הסימפטומים כוללים הטלת ספק בסמכות, שליליות, התרסה, ווכחנות ונטייה להיות מטרד.
בישראל שיש רמת שחיתות גבוהה קיימים גורמים פסיכיאטרים שהם סכנה לדמוקרטיה לחופש הבעת הדעה לחופש המחשבה ולזכויות אדם וכבוד האדם וחרותו.
קיימים אלפי סיבות בגינם יכולים להגדיר אדם כבעל מחלת נפש וזו סיבה מספקת לטעון שהוא זקוק לטיפול ולכפות עליו טיפול בכפיה ולשלול את זכויותיו.
טיפולים שוללים זכויות מטופל וזכויות אדם חופש המחשבה חופש הפרט...
הדברים האלה הם סכנה לדמוקרטיה למחשבה לנפש ולחשיבה החופשית.
לאחרונה משתמשים בפסיכיאטריה ובטיעונים הטיפוליים לדכא את חופש המחשבה, חופש הדת, הזכות להביע דעה והזכות לבחור את השקפת עולמך בהתאם לניסיון חייך השקפתך ועמדותיך.
משרד רווחה שכופה טיפול על שכבות חלשות שקולם לא נשמע
כי סותמים להם את הפה במדינה דמוקרטית
ומוציאים לאנשים האלה סטיגמה של אנשים פסיכים
וזו הסיבה שמותר לשלול להם את זכויותיהם.
כי ישנה מחלת נפש ששמה אנושיות.
האנושיות הזאת עלולה להפריע לבעלי הסמכות לצבור עוד ועוד כח על חשבון חסרי סמכויות
האנושיות הזאת עלולה לעצור את תופעת המטפל המתעלל
האנושיות הזאת עלולה לעצור את טיפולי ההמרה הלא מוסריים
האנושיות הזאת עלולה לערער את מעמד המטפלים שמרגישים עליונים בזכות דיכוי האחר השונה או ליתר דיוק דיכוי הזולת שהוא מעשה לא חינוכי בעליל הגובל בעבירות אתיות חמורות של תחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הארורים במדינת ישראל שהוציאה לתחומים האלה שם רע.
הנושא מורכב וטעון שכן במוסדות הרווחה מתקיים הדיכוי הטיפולי הכי גדול כלפי משפחות מעוטות יכולת או בכלל אנשים שעברו משהו בחיים שלהם. ויש את נושא הכפיה הטיפולית שהוא מנוגד לעקרונות הדמוקרטים במדינה ולחשיבה החופשית שמוגדרת על ידי האנשים האלה שהם מסכנים את הדמוקרטיה מחלת נפש בשם "התרסה".
אני פותחת העניין הזה לדיון
כיוון שיש פה בעיות אתיות חמורות לפי חוק המטפלים שכן מדובר בהשפעה על השקפותיו של אדם
דעותיו ונטיותיו באמצעות טיפול (יש משפט שאומר שמה שרואים משם לא רואים מכאן וכנראה יש לטבע תפקיד אם הוא גורם לאנשים לראות דברים משם ואני לא יודעת באמת מה יותר בטוח ואם נכון להתעלם מתחושות ורגשות הציבור)
דבר השולל מכל וכל את חופש המחשבה והדעה ובכך גם את זכויותיו של אדם להחליט לגבי עצמו מה טוב לו ונכון לו ודבר השולל את כבודו שאלו הם דברים המנוגדים ביותר לעקרונות הטיפול כבוד האדם והכבוד למטופל.
אנשים יקרים קראו חשבו ואימרו
מי באמת מהווה סכנה לדמוקרטיה?
האם אנחנו האנשים החופשיים שמביעים דעות ועמדות או כת מטפלים שקיבלו כח יתר וסררה חסרת פרופורציות מהמדינה ודבר שגורם לתופעת המטפלים המתעללים?
מי באמת הוא הגורם לסכנה על זכויותינו ועל החופש שלנו?
מיהם באמת מגיני החופש וטובת האדם?
תחשבו קצת ותחליטו
כל דבר מוגזם הוא רע וכל דבר יכול להיות מוגזם. אני לא חושב שה-DSM התכוון להגיד שאנשים בעלי חשיבה חופשית הם חולי נפש, אלא שיש תופעה שבה החשיבה החופשית הופכת לאובססיה, שמפריעה לתפקוד התקין של האדם בחברה. לקרוא תיגר על סמכות זה לא דבר רע. אילו לא היו אנשים שעושים זאת, החברה לא הייתה מתקדמת לשום מקום. מצד שני, אם יותר מידי אנשים היו עושים זאת, החברה הייתה נקרעת לגזרים מבפנים. מעבר לכך, אם הנטייה למרוד בסמכות היא אובססיבית ומתבצעת כל הזמן, אדם לא יוכל לתפקד בצורה טובה במבנה חברתי, מכיוון שבשביל לקיים מבנה חברתי חייבים ציות לסט בסיסי של כללים. מצב שכזה ראוי להיות מוגדר כהפרעה נפשית, בדיוק כפי שצייתנות אובססיבית צריכה להיות מוגדרת כהפרעה נפשית.
העובדה שדבר כלשהו מוגדר כהפרעה נפשית אינה אומרת שמי שמתקיימת בו ההפרעה הוא אדם רע או אדם שלא יכול לתרום לחברה. חולי נפש יכולים להגיע להשגים חשובים, ללא קשר לעובדה שחלק מסויים בהם אינו מתפקד כפי שהוא מתפקד אצל רוב האנשים. ההפרעה הנפשית מוגדרת ככזאת מעצם האבחנה שדבר מסויים מפריע (מכאן המילה הפרעה) לתפקוד התקין של האדם בחברה. השיפוטיות שנוצרת כלפי המאובחנים אינה קשורה לאבחנה האובייקטיבית, אלא לפחד של בני האדם מכל דבר ששונה מהם באופן קיצוני.
חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.
בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד.
למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה.
כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת!
הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי.
אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר.
בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר.
עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?
השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד.
סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות.
אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו.
סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו.
אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים.
בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי.
יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.
/null/text_64k_1#