התלמוד דן בשאלה הבאה: עכבר נכנס וכיכר לחם בפיו, ועכבר יוצא וככר לחם בפיו. מה הדין כאן?
האם אנו יכלים להסיק שהעכבר שיצא הוא העכבר שנכנס, ולכן אין צורך לחזור ולבדוק שנית האם הבית נקי מחמץ? או אולי העכבר היוצא הוא עכבר אחר ולכן יש סיכוי כי העכבר שנכנס הותיר בבית קצת חמץ, ואז עלינו לשוב ולערוך את הבדיקה?
שאלה נוספת בסוגיה קרובה: מהו הדין במקרה שנכנס לבית עכבר לבן ולחם בפיו, ועכבר שחור יוצא מהבית כשלחם בפיו? הרי עכשיו ברור לגמרי שזהו עכבר אחר, ולכן צריך לכאורה לבדוק את הבית שוב. אלא אם כן נטען שהעכבר השחור חטף את הלחם מהעכבר הלבן ויצא איתו מהבית. כי אם כך – אין צורך לבדוק שוב.
ועניין נוסף כאן: נניח שעכברים מאותו מין וסוג אין דרכם לחטוף אחד מהשני לחמים, מה הדין אם נכנס הביתה עכבר עם לחם בפיו ויצאה מהבית חולדה עם לחם בפיה? האם מדובר בלחם שהחולדה חטפה מהעכבר, שאז אין צורך לבדוק שוב? אבל אם אכן היה זה הלחם שקודם לכן היה בפי העכבר, האם היינו אמורים לראות גם את העכבר עצמו בפיה (שהרי כך דרכה של חולדה) ולכן סביר להניח שזהו לחם אחר ולכן צריך לשוב ולבדוק? או שמא הסיבה שהעכבר עצמו איננו בפיה ורק הלחם לבדו, היא משום שהעכבר ראה את החולדה ונבהל, השליך את הלחם וברח?
נציין כי את הספקות האלה, התלמוד השאיר פתוחות, ללא הכרעה (תלמוד בבלי פסחים דף י ע"ב)

אני ראיתי שני עכברים נכנסים עם שלושה בגטים וארבעה חתולים יוצאים עם חמישה סנוויצ'ים תוניסאיים. האם אנו יכולים להסיק מזה ששתיתי שישיה קורונה?

צטט: ירון-ב 2013-03-07 12:37:04

...וטיפש מי שמקפיד על נקיון ביתו לפי התלמוד.

הדת שולטת גם ע"י הפחדה, לא רק ע"י הנצחת הבורות.

התלמוד לעיתים מקצין את השאלות עד לאבסורד, ע"מ לרדת לשורשי הטענות. ולפיכך, מוטב לנבערים ובוערים בע"מ שאין להם טיפת שמץ של מושג ביהדות ובפולמוס המשפטי בגמרא, לטלטל את גויתם בחזרה ,אל מושב הליצים ממנו באו.

בברכת "חונן לאדם דעת"  ובידידות. דן

משנה מסכת פסחים:

מסכת פסחים פרק א

א,א  אור לארבעה עשר, בודקין את החמץ לאור הנר.  כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אינו צריך בדיקה; ולמה אמרו שתי שורות במרתף, מקום שמכניסין בו חמץ.  בית שמאי אומרין, שתי שורות על פני כל המרתף; בית הלל אומרין, שתי שורות החיצונות שהן העליונות.

א,ב  אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית, וממקום למקום; אם כן מחצר לחצר, ומעיר לעיר--אין לדבר סוף.

עד כאן משנה.

אבל מה שיותר מענין זה הגמרא על הפסוק הראשון:

אם כך: אור זה לילה? או אור זה יום ?

דף ב,א גמרא  מאי אור רב הונא אמר נגהי ורב יהודה אמר לילי קא סלקא דעתך דמאן דאמר נגהי נגהי ממש ומאן דאמר לילי לילי ממש מיתיבי (בראשית מד) הבקר אור והאנשים שולחו אלמא אור יממא הוא מי כתיב האור בקר הבקר אור כתיב כמאן דאמר צפרא נהר וכדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב מיתיבי (שמואל ב כג) וכאור בקר יזרח שמש אלמא אור יממא הוא מי כתיב אור בקר וכאור בקר כתיב והכי קאמר וכאור בקר בעולם הזה כעין זריחת שמש לצדיקים לעולם הבא מיתיבי (בראשית א) ויקרא אלהים לאור יום אלמא אור יממא הוא הכי קאמר למאיר ובא קראו יום אלא מעתה ולחשך קרא לילה למחשיך ובא קרא לילה......

בהמשך עוד סוגיה: האם יש כוכבים שאינם מאירים?