תפעול הולם של יחסי הורים-ילדים ויחסי הגומלין בין ההורים עצמם יצמצם את הצורך בגילויי תוקפנות במשפחה. שוב חשוב לזכור – חוסר שליטה עצמית מצד ההורים מעיד שהם זקוקים לחינוך מחדש

YNET

למה העיתונות לא מדווחת על זה כמו במדור ספורט? כי זה לא מוכר, ולא משרת את האינטרסים שלהם. אבל, אלימות פיזית ומילולית זה כבר עניין של מה בכך, שגור. שממש אין באמת על מה לדווח, וכמו כן זה מסוג הדברים שאנחנו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. הבשורה הטובה שהם לא ילכו לשום מקום, ושהם יחכו ללא פשרות שאנחנו נטפל בהם. זה באשר לסימפטומים.

אבל אם ננסה לראות איזה שורש מחבר לכל המקרים, לכל המצבים, אז חייב להיות משהו כזה. לא יתכן שמרבית הילדים היום לא נהנים ללכת לבית ספר, לא יתכן שהם לא רוכשים ערכים שיבנו את החברה הבאה, לא יתכן שאנחנו נזלזל בהם, לא יתכן שנהפוך את כל הפוטנציאל שלהם להתבזבז על סמים ואלכוהל. לא יתכן שיקרו הרבה דברים מעין אלו, שלמעשה יקשו על ההתפתחות הרצויה של הדור הבא.

והמצב אולי נשמע כך, אבל הוא בהחלט לא כל כך נורא, אם את העקשנות הנוכחית נפנה טיפ – טיפה, לאחריות הדדית. אם כל אחד יחשוב, אפילו בצורה מלאכותית, שזה הבן\ת שלו שעכשיו מדובר בהם, אז כנראה שזה יהיה קצת אחרת.

איך נתחיל בלשחק באחריות הדדית הלכה למעש? אני חושב שהתשובה היא בגוף השאלה. כלומר אם לא נסכים להתחבר סביב הדאגה לילדים שלנו, אז לצערי הרב כנראה שזה לא יקרה, בדרכי נועם. כך או כך נצטרך לחיות עם זה.

 כל הניסיונות לשחזר את דרכי הפעולה שהיו מקובלים עד כה, אינו נחשב. כי כל הסממנים הגלובליים מעידים רק על דבר אחד, שיטת חינוך מחדש. שיטת החינוך הנדרשת שתהיה משולבת ומורכבת כמו זרועות של תמנון. ההורים, והמורים, והמחנכים, והגורמים הציבוריים שיתנו את חסותם, כולם בחינוך משותף, שכול כולו למען הילדים שלנו. כי בכדי לקצור גם פירות מחינוך משולב משותף, אסור ליצור פערים בחינוך. זאת אומרת מה שיהיה בבית הספר חייב להמשיך בבית, וחייב להמשיך במתנ”ס, וכן הלאה.

 למקרה ששמתם לב, אני לא מתעסק בהצעות פרקטיות, מפני שזו לא הבעיה, חומר חינוכי מתקדם כבר קיים היום בעולם, ואני לא מתיימר להיות חלוץ של איזה שיטה. אבל ליצב את עצמנו נכון בזיהוי השאלה, זה כבר חצי תשובה. ולפני כן? אין.

"כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד, שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח -- כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!?"

כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן

אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה  שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו הממסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת   ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי-בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם.