”אנחנו התלמידים הראינו שהכבוד שלנו לא פחות חשוב ושהדור הזה לא מסתכם רק בסמים ובאלכוהול אלא שיש פה דור שנאבק על הכבוד שלו, זה שווה לא פחות”.  YNET

אין שום זוית חיובית בשמחה לאיד, אבל אם לא ננסה ללמוד מהמקרים שעוברים עלינו, אז מה הטעם. לכן אם נסתכל בעיניים מפוכחות על המקרה שהיה בכפר סבא, שהוא למעשה מצטרף לשרשרת מקרים דומים. אז, משהו חייב להשתנות. אנחנו עדיין דבקים בקיים, ולא ממש מנסים לראות מעבר לכתפנו. גדל דור צעיר שאין לנו ממש תשובות הולמות, לתת לו, ומכל שכן, להעביר איזה מסר ערכי וחינוכי. שאיתו הם אמורים להמשיך הלאה בדרכם הפרטית, וההיסטורית.

אחד מהרגעים הגדולים שאדם יכול לזקוף לזכותו, הם הרגעים בהם אפשר להגיד בפה מלא, טעיתי. והטעות היא לא ממש טעות, כי בסך הכל הדור הנוכחי דורש איכות שונה, ממה שהיה מקובל עד היום. אבל, ופה חטאנו, אנחנו מתקדמים בצעדים איטיים מאוד, בכדי לגשר על הפערים הקיימים. ושיא החוצפה בעיניי, שאנחנו עוד מאשימים אותם, כדור לא מוצלח בלשון המעטה. ולמרות הכל, אין פה מצב של אשמים, אין פה עניין של בית משפט, נזכור שאנחנו מחפשים, ובכנות, איך להציע להם את הדבר הנכון.

היום לאף אחד, מבין אלו שמזדהים עם חומרת המצב, אין פתרון ממש. לכן זה ממש לא פשוט אבל בהחלט אפשרי. דבר ראשון בסדר הפעולות שעלינו לעשות, להודות בזה. ואז, לסמן את המטרה, ואז, לקבץ את הכוחות, ורק אז, ביחד לנסות למצוא פתרון משותף, בדרך משותפת. כי אנשי מקצוע מוכשרים לא חסר, מחנכים לא חסר, למעשה כלום לא חסר, מלבד דבר אחד, גישה, יחס, מידת הזדהות.

אז אם אנחנו נסכים להפנות, מעט מהחשיבות העצמית של כל אחד כבעל מקצוע, כאדם חשוב, וביחד ננסה ליצור מודל של חינוך מחדש, הכל יראה אחרת.  זאת אומרת, התבוננות מחודשת, ערכים מחודשים, הקשבה, שיתוף, הדדיות, והכי חשוב, דו שיח משותף. שיכלול את כל צבעי הקשת, הורים, מורים, והילדים בעצמם. שטחי האוטונומיה החינוכית צריכים להגדיר את עצמם מחדש. ולמה שנסכים לעשות את זה?

או שנשתתף בהתנוונותו של דור מול עינינו, או שנשתתף בבניתו של דור מיוחד שמדינת ישראל עוד לא ידעה כמוהו, מה זה יהיה?

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

מהי עמדת החינוך הדמוקרטי בנוגע לגבולות?   

נניח שאקח קבוצת אנשים אל גג בניין גבוה ללא מעקה. יהיו שם מחשבים, פינות יצירה, שולחנות עבודה ועוד אפשרויות פעילות רבות. ואז אומר להם שהם חופשיים לפעול כרצונם.האם הם ינצלו את החופש, את האפשרות ליצור? - כנראה שלא. מן הסתם הם יצטופפו במרכז הגג ויתמקדו בעובדה שאין מעקה. מדי פעם חלק מהם יתקרבו אל הקצה כדי לראות את הגובה ולאמוד את אפשרות הנפילה. עכשיו, בואו נחשוב על אותם אנשים על אותו גג, אך הפעם עם מעקה בטוח ויציב. דווקא אז, הם לא יקדישו למעקה כל מחשבה אלא ינועו בחופשיות על הגג ויפעלו כרצונם.

הגבולות, שמרבים כל-כך לדון בהם ולדאוג לקיומם, הם כמו אותו מעקה. בהעדרם, אין אפשרות לפעול. אך כאשר הם קיימים, ברורים ומוסכמים, שוב אין צורך לחשוב עליהם או לייחס להם חשיבות.

בשנת 1995 הקמתי עבור משרד החינוך את התוכנית - "בית ספר חווה דמוקרטיה". בסקר שערכנו בזמן התכנון, בדקנו את מצב הגבולות בבתי הספר השונים בישראל. ביקשנו ממנהלים, מורים, תלמידים והורים, להביע את דעתם על ה"אני מאמין" של ביה"ס, לנסות להגדיר את מהות תפקידן של מסגרות מרכזיות בביה"ס, ולציין עשרה גבולות ברורים הקיימים בביה"ס.

התוצאות היו מפחידות: בכל שלושים בתי הספר שבדקנו, טווח התפיסות לגבי "האני מאמין", היה גדול מאוד, ולא נראתה הסכמה בסיסית בין המרכיבים השונים בהנהלה.

לא מצאנו מסגרת או תפקיד רשמי אחד שהייתה לגבי מטרת קיומם הסכמה, בין ארבעת רובדי האוכלוסייה בביה"ס. ולגבי החוקים, הייתה הסכמה ממוצעת על שניים מתוך העשרה שהנשאלים התבקשו למנות.

בסקרים מקבילים שערכנו בחינוך הדמוקרטי, התוצאות היו הפוכות וחד משמעיות - ידיעת החוקים והגבולות הייתה רחבה (גם אם חלק מהנשאלים ביטאו אי-הסכמה לקיומם של חוקים אילו או אחרים).

בביה"ס הדמוקרטי הבהירות (ידיעת ההליך הדרוש לשם שינוי חוקים בביה"ס) והשקיפות (הידיעה על הפעילות העכשווית במסגרות הדמוקרטיות), הן חלק מעקרונות הבסיס. בלעדיהן לא יכולות להתקיים מעורבות ושותפות רחבות בחיי היום-יום של כלל קהילת ביה"ס.ערפול הגבולות בביה"ס השמרני, בא לדעתי, לשרת את "האליטות" (לרוב, מנהל ומורים מרכזיים). זאת מפני שבמקום שבו אין חוקים ברורים, "החזק" קובע. מנהלים רבים נוטים לוותר על הצורך להגיע להסכמה מורכבת, ולבניית גבולות ברורים שבמידה רבה יחייבו אותם לפעול בצורה "שקופה".

טענתי העיקרית היא שחייבים להיות גבולות ברורים בביה"ס. אך אסור לטעות - גבולות הם הבסיס, אך לא המטרה. כלומר, כל עוד הם לא קיימים, הם מהווים את העיסוק המרכזי של ביה"ס (לרוב בגלל בעיות משמעת ומערכות יחסים לא נעימות בין כל מרכיבי קהילת ביה"ס). ברגע שהגבולות מוגדרים וברורים, עליהם לרדת מסדר היום הבית ספרי ולפנות מקום לנושאים אחרים הנוגעים בהתפתחותם של התלמידים.

היי עופר

האמירה שאין אנשי חינוך המציעים פיתרון ממשי - איננה מדויקת , בלשון המעטה.

אתה אולי אינך מודע , או אינך מכיר במציאות של עשייה ממשית אחרת , ואתה מתייחס רק לנעשה במערכת הציבורית הכושלת ולתוצאות המאוד ברורות של ההתנהלות רבת השנים הזו .

אבל , אני מניח שתוך 5 שנים השינוי המהותי - לא הקוסמטי מטעם הרשויות - כבר יהיה ניכר ויורגש בעליל.

לדעתי - אתה מפגר בפאזה אחרי המציאות ועדיין שקוע בהגיגיך אודות מה צריך להיעשות , בשעה שאחרים כבר פועלים במרץ לשינוי .

ביי

אלי