כותרות TheMarker >
    ';

    פרטי קהילה

    חינוך

    מי אנחנו: אנשים שחושבים, שחינוך הוא מסע לאורך החיים המתקדם בקצב של פסע ועוד פסע. שכל יום נשיג מטרה קטנה נוספת, או לא. שכל יום של גילוי, חושף עוד עולמות חדשים שצריך לגלות. שחינוך, זה לא זבנג וגמרנו, שחינוך לא נגמר לעולם.   למה קהילה :כדי לרכז אנשים בעלי עניין תחת מטריה אחת,כדי לחשוב ביחד על חינוך,כדי למצוא את הכוחות הישנים והחדשים,כדי למצוא דרכים חדשות,כדי להבין מה יותר חשוב,כדי ליזום, כדי להציע, כדי להצליח, כדי להרוויח.   קהל היעד: מורים, ועוד אנשים מתחומי עניין שונים, שחושבים שהחינוך חשוב, וכל מי שמרגיש שהוא מוכן לתרום מכישוריו למען החינוך. את, אתה, אתם ואתן מוזמנים להצטרף לקהילה חדשה באכסניה הנעימה של הקפה.

    עבודה ולימודים

    פורום

    מערכת החינוך הציבורית

    זהו פורום העוסק במציאות של מערכת החינוך הציבורית בישראל.\r\nבפורום זה נעלה דיונים על:\r\nמטרות מערכת החינוך לעיתים אינן נהירות מספיק. \r\nהגדרות התפקיד של בעלי תפקידים במערכת החינוך. \r\nדילמות יומיומיות העומדות בפני העוסקים בחינוך.\r\nמערכת היחסים בין תלמידים, מורים והנהלת מערכת החינוך. \r\nשקיפות מערכת החינוך הציבורית בישראל.\r\nנושאים נוספים.\r\nבנוסף לכך ננסה להעלות הצעות , פתרונות למצבים שונים במערכת החינוך.

    חברים בקהילה (1899)

    יפיתארז
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    simple G
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    תנועת כמוך
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    rebosher
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    גיאח0
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    tal_oz
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    נעם דימנט
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    Heda
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    zin7
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    פשוטאני1
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    lior peleg
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    הפסיקו לדחוף את הילדים !

    29/3/13 10:33
    1
    דרג את התוכן:
    2014-06-03 20:59:14
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    [ הבשלה טבעית, חינוך בגיל הרך, חינוך באנגליה, חינוך בפינלנד, חינוך בישראל ]

     

     

    יותר מדי -- מוקדם מדי 

    (10:00) 

     

    ''

     

    Too Much Too Soon 

    http://www.youtube.com/watch?v=nmheYO0Z72o (10:00)  

    A film about the crisis facing pre-school children in the UK 

     

    http://en.wikipedia.org/wiki/Early_Years_Foundation_Stage

     

     

     

    הפסיקו לדחוף את הילדים ! 

     

             למאה העשרים יש תביעות מעטות לאנושיות נאורה, אולם הישג אמתי אחד שהושג הם חוקי עבודת ילדים. המהפכה התעשייתית הביאה ילדים קטנים, בגילים צעירים כמו גיל חמש, לתוך בתי-מלאכה עם תנאי עבודה ירודים ובתי-חרושת בניצוחם, לעתים קרובות, של מנהלי עבודה סדיסטיים ושל שיטה שהייתה תמיד-אכזרית. התוצאה הייתה מעין רצח של ילדים: השמדה שיטתית של ילדים, אשר הותירה צלקת קבועה בנוף האנושי.

     

             חוקי עבודת-ילדים שינו את כל זה. אנשים תרבותיים היו גאים בכך שהם החזירו לאנשים הצעירים את ילדותם, תקופת צמיחה, משחק והבשלה אטית. אפילו בתי-הספר הושפעו מחוקים אלה וכך הוכנסו לתוך שיגרת היום-יום שלהם פעילויות אקזוטיות כגון משחקים מחוץ לכותלי בית-הספר, התעמלות והפסקות.

     

     

             זה היה דבר טוב מדי מכדי שימשך אני מניח. תרבות השרויה בנירוזות איננה יכולה סתם כך להכריז על עצמה  כבריאה. החיזיון שכל הילדים האלה מתהוללים בשמחה ובאושר ללא דאגה, היה יותר מדי מכדי לשאתו. לכן החליטו חכמינו ומנהיגי החינוך שלנו לקלקל את התמונה. עכשיו נאמר לנו שאנחנו חייבים להכריח את ילדינו ללמוד מיומנויות או נושאים אקדמיים מסוימים מהרגע שהם נולדים למעשה. 

     

             המסר הוא ברור. צעצועים טובים עבור תינוקות חייבים להיות צעצועים חינוכיים, הם חייבים לפתח מיומנויות מוטוריות, תאום (קואורדינציה) עין-יד, או זיהוי סמלים. על מעונות-יום טובים לכלול הדרכת תינוקות. על פעוטונים וגני-ילדים טובים לעבוד על פי תכניות לימודים בנויות היטב.

     

             הוראת מוזיקה צריך להתחיל בגיל שלש, לימוד שחייה בגיל שנה, לימוד קריאה, ברגע שהילד יכול לראות. נאמר לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהורים אשר מתעלמים מציוויים אלה מזניחים את ילדיהם, ומכינים אותם לכישלון בחיים. 

     

             ליהירותו של האדם אין גבול. במשך מיליוני שנים של אבולוציה התפתחו אצל כל המינים מנגנוני הישרדות המכוונים בעדינות. אחד המנגנונים האלה שהוא אוניברסלי ביותר הוא ההבשלה. תהליך אשר עוצב כך שהוא מפתח את מלוא הפוטנציאל אצל כל יצור חי.

     

             גדילה, שונה בפרטי פרטים אצל כל יחיד והיא תלויה במבנה הגנטי ובנסיבות הסביבתיות. אולם דבר אחד משותף לכולם: התהליך, על מנת שהמינים יוכלו לנצל את מלוא הפוטנציאל שלהם, חייב להיות תהליך של הבשלה טבעית, שהוא איננו נתון להתערבותם של משיגי גבול מגושמים ובלתי מיומנים.

     

             מדוע איננו יכולים להניח להם לנפשם? הילדות היא מצב נהדר, מהולל על ידי משוררים ופילוסופים מימים ימימה. ילדים חופשיים, עם לב קל ומאושרים, משתדלים בעצמם להשתלב בצורה חלקה בעולם המבוגרים -- להיות מועילים, להחזיר את האהבה שהם מקבלים, ולגדול כאזרחים פוריים וכהורים טובים.

     

            האם אנחנו באמת משפרים את המצב כאשר אנחנו לוקחים את הילדים האלה והופכים אותם לאנשים קטנים מתוחים, הנתונים לרגשות אשמה, נשלטים ומלאי חובות, כאשר הם מאולצים להשיג מטרות של מבוגרים שהם אינם יכולים אפילו להבינן?


            אולי "היה צריך להיות חוק": איש לא ידחוף ילדים ללמוד   מ י ו מ נ ו ת    א ו    ל י מ ו ד   א ק ד מ י    כ ל ש ה ו   בטרם הם בוחרים לעשות זאת מרצונם החופשי. אולי העשור השני של המאה העשרים ואחת צריך להתחיל, כפי שהמאה העשרים התחילה, בהבעתה של החברה את דאגתה האוהבת לצעיריה.

     

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "הפסיקו לדחוף את הילדים !"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה   

    24/3/14 12:31
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2014-03-24 12:31:19
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

     

     

             במשך קרוב לעשרים שנה, לא היה מקרה אחד של דיסלקציה בסדברי-ואלי. איש איננו יודע בדיוק מדוע. הסיבה לדיסלקציה, האופי של הדיסלקציה, הקיום עצמו של הדיסלקציה כהפרעה תפקודית אמיתית הם עניין של מחלוקת חריפה. מומחים מסוימים טוענים שעד כדי 20% מהאוכלוסייה סובלים ממה שמשערים כהפרעה.

     

             העובדה היא שאנחנו מעולם לא ראינו אותה בבית-הספר. יתכן שזה בגלל שמעולם לא הכרחנו איש ללמוד לקרוא.

     

     

             עניין הקריאה מעמיד אותנו במבחן קשה. כמו עם כל דבר אחר, אנו מניחים ליוזמה לבוא מצד הילד. אין הפצרות מצידנו.  איש אינו אומר, "תלמד לקרוא עכשיו!"  איש אינו שואל, "האם היית רוצה ללמוד לקרוא עכשיו?" איש אינו רומז, "האם אינך חושב שזה רעיון טוב אם היית  לומד לקרוא עכשיו? "ואיש אינו מציע, בהתרגשות מזויפת, "האם אינך חושב שלקרוא יכול להיות כיף?" האני מאמין שלנו הוא: חכה לתלמיד שיעשה את הצעד הראשון.

     

             קל לעמוד על אמונותיך כאשר הדברים מסתדרים כפי שכולם היו רוצים. קחו למשל את  משפחתי. בננו הבכור התעניין לראשונה בקריאה בגיל חמש. עד גיל שש הוא למד לקרוא בכוחות עצמו. בלי בעיות. הכל "הסתדר" מצוין.

     

             אז הגיע תורה של בתנו, שנתיים וחצי יותר צעירה. כמו עם כל אחד אחר בבית-הספר, חיכינו שתבקש שנלמד אותה לקרוא -- או שהיא תלמד את עצמה. חיכינו. וחיכינו. וחיכינו.

     

             זה שהיא עוד לא קראה בגיל שש היה בסדר, בעיני העולם.

     

             זה שהיא עוד לא קראה בגיל שבע לא היה כל כך לרוחם של האנשים. סבים, מכרים, החלו להפגין אי-שקט, זרקו רמזים לעברנו.

     

             זה שהיא לא קראה בגיל שמונה הייתה שערורייה מבחינת המשפחה והמכרים.  הם ראו אותנו כהורים עבריינים.  בית-הספר?  טוב, בית-הספר יכול היה בקושי להיות בית-ספר ראוי לשמו אם הרשה לבני שמונה לא לדעת קרוא וכתוב בלי לנקוט בצעדים מתאימים לתיקון המצב.

     

             בבית-הספר נראה היה שאיש לא שם לב לכך בכלל. רוב חבריה בני השמונה ידעו לקרוא.  חלקם לא ידעו. לה עצמה לא היה איכפת. ימיה בבית-הספר היו עסוקים, ומאושרים.

     

             בגיל תשע, היא החליטה שהיא רוצה לקרוא. אינני יודע מדוע החליטה דווקא  אז, והיא לא זוכרת. בגיל תשע וחצי, היא קראה באופן  מושלם. היא הייתה מסוגלת לקרוא כל דבר.  היא לא היוותה "בעיה" עבור איש עכשיו. ברור, היא מעולם לא היוותה בעיה.

     

     

             הניסיון האישי שלנו הוא אופייני לחלוטין, בבית-הספר שלנו, חלק מהילדים קורא מוקדם, חלק קורא מאוחר. כולם קוראים כאשר הם מוכנים, אף לא דקה קודם. כולם במוקדם או מאוחר קוראים, בסדר גמור.

     

             אחדים מהקוראים המאחרים לקרוא הופכים לתולעי ספרים. אחדים מהקוראים  המקדימים לקרוא שולטים במיומנות ולאחר מכן לעיתים רחוקות פותחים ספר.

     

             אין לנו אפילו ספר בסיסי אחד ללימוד קריאה בבית-הספר. לא אלפונים מכיתה א', מכיתה ב', מכיתה ג'. תוהה אני כמה מבוגרים, חוץ ממורים מקצועיים עיינו פעם באלפון בסיסי. הם פשטניים בצורה מטמטמת, משעממים ובלתי רלוונטיים. לילד המודרני, הניזון מהרחוב, מהטלוויזיה ומהמחשב, ספרים אלה יכולים רק להיראות לו טיפשיים ותו לו. כמובן, מעולם לא ראיתי ילד לוקח ספר כזה על מנת לקראו להנאתו.

     

             בעצם איש בבית-הספר איננו מוטרד במיוחד בנוגע לקריאה. רק זאטוטים בודדים מבקשים עזרה בכלל כאשר הם מחליטים ללמוד.  נראה שלכל ילד השיטה שלו. מקצתם לומדים כשמקריאים להם, כאשר הם לומדים את הסיפורים בעל פה ולבסוף הם קוראים אותם. מקצתם לומדים מקופסאות דגנים, אחרים מהוראות של משחקים, אחרים משלטי רחוב.  אחדים מלמדים את עצמם צלילי אותיות, אחרים הברות, אחרים מילים שלמות.  למען האמת, לעיתים נדירות אנו יודעים כיצד הם עושים את זה, ולעיתים נדירות הם יודעים לומר לנו. יום אחד שאלתי ילד שזה עתה למד לקרוא, "כיצד למדת לקרוא?" תשובתו: "זה היה פשוט. למדתי ב'פנים' למדתי ב'חוץ'.  ואז ידעתי לקרוא.

     

             מתברר שאצל ילדים קריאה דומה מאד לדיבור. החברה איננה מציבה ילדים בשיעורי  דיבור. (יתכן שזה רק בגלל שהם בעצם לומדים לדבר בטרם בית-הספר תופס אותם. אני מניח שאם בני שנה היו פוקדים את בית-הספר, היו שעורי דיבור גם כן, ביחד עם סידרה שלמה של "הפרעות-דיבור" שזה עתה נתגלו). למעט מאד ילדים חסרי מזל יש הפרעות דיבור תפקודיות שיש צורך לטפל בהן. הרוב המוחץ איכשהו -- ואיש אינו יודע כיצד -- מלמד עצמו לדבר.

     

             מדוע ילדים לומדים לדבר? העובדה היא, שתינוקות מוקפים בעולם של בני-אנוש אשר מתקשרים ביניהם באמצעות הדיבור. אין דבר אשר ילדים רוצים יותר מאשר לשלוט בעולם זה.  נסו לעצור בעדם! מאבקו של הילד ללמוד לדבר הוא עלילת-גיבורים של נחישות והתמדה.

     

             אותו הדבר קורה עם הקריאה בסדברי-ואלי. כאשר מניחים את הילדים לנפשם הם  מגלים בעצמם במוקדם או במאוחר שבעולמנו, המילה הכתובה היא מפתח קסמים לידע כאשר הסקרנות מובילה אותם לבסוף לחפוץ מפתח זה, הם הולכים בעקבותיו באותה הנאה שהם מפגינים בכל עיסוקיהם האחרים.

     

             וזה הרבה יותר קל עבורם מאשר ללמוד לדבר. הם מבוגרים יותר ומנוסים יותר בלימוד דברים חדשים. הם יודעים מהי שפה, כיצד זה פועל, מהן מילים. ללמוד לקרוא לוקח להם פחות זמן ומאמץ מזה הנחוץ ללמוד לדבר.

     

     

             כתיבה זה שוב סיפור אחר.

     

             ילדים רבים רוצים לא רק לכתוב אלא גם לכתוב יפה. זה עניין של אסטטיקה. אזי הם  הולכים אל מישהו ללמוד האמנות לכתיבה תמה. זה כמו לצייר או לרקום.

     

             תפישת הכתיבה כמיומנות אסתטית יכולה לפעמים להוביל לדברים משונים ממש. אין זה  נדיר לראות ילדים קטנים מבלים שעות בלימוד כתיבה תמה. אולם זה מוזר כאשר מתברר שמחציתם לא יודעים לקרוא!

     

             "מדוע אתה לומד כתיבה תמה אם אינך יודע לקרוא?" לעיתים שאלתי.

     

             "כי זה יפה" משיבים.

     

             אחדים מהילדים לומדים כתיבה כאמנות, לאחר מכן מתעניינים במשהו אחר ושוכחים את זה. מספר שנים מאוחר יותר הם לומדים לקרוא, ואז לומדים לכתוב מחדש פעם נוספת!

     

             אני מניח שזה כדאי לחזור על לימוד הכתיבה מחדש. בסדברי-ואלי אף ילד עוד לא אולץ,נדחף, הואץ, פותה, או שוחד ללמוד לקרוא לא הייתה אצלנו דיסלקציה. אף אחד מבוגרינו איננו אנלאפבית אמיתי או תיפקדי. אחדים מבני השמונה הנם כאלה, אחדים מבני העשר הנם  כאלה, אפילו פה ושם אחד בן שתיים עשרה. אולם בזמן שהם עוזבים לא ניתן להבדיל ביניהם.  איש אשר פוגש את תלמידינו המבוגרים יותר, לעולם לא יוכל לנחש את הגיל שבו הם למדו קרוא וכתוב לראשונה.

     

     

    [פרק 5, קריאה וכתיבה (ודיבור)סוף-סוף חופשיבית-הספר סדברי ואלי, דניאל גרינברג, 1987. (קראו את הספר השלם כאן)] 

     

    3/6/14 20:59
    0
    דרג את התוכן:
    פורסם ב: 2014-06-03 20:59:14
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

     

     

    ''

     

    עץ הבמבוק (2:03) 

     

    -----

    "מחזירים את החופש לישראל"  

     



    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...
     

    הוספת תגובה על "הפסיקו לדחוף את הילדים !"

    נא להתחבר כדי להגיב.

    התחברות או הרשמה