| מה נעשה ביום השואה עם תלמידים? לא, לא מה נעשה, אלא מה ראוי שנעשה כדי להעביר איזה מסר..? הכי גרוע שיכול להיות ליום השואה, זה שנהפוך אותו ליום רדוד. ומאוד קל לעשות את זה. למעשה זה הדבר שהכי קל לעשותו. להתמקד באובדן האין סופי, הבלתי נתפס- ולא רק בלתי נתפס מבחינת ההיקף של ששת מיליוני היהודים הנרצחים, אלא בלתי נתפס מבחינת החוויה האישית של האדם הבודד שחווה זוועת גיהינום. ככל שנסתפק במסרים הללו, ואך ורק בהם, נעשה עוול ליום השואה. בשביל חוויית זוועה לא צריך יום שואה. ולא צריך חינוך. האתגר של המחנכים הוא להעניק הקשר של משמעות לזוועה. לשאול איך נולדה זוועה שכזו? מה היו הנסיבות ומי היו מחוללי הזוועה? והכי חשוב- איך נדאג שהיא לא תתרחש שוב? זה הזיכרון האמיתי, השלם, וזו גם הנקמה האמתית כלפי הקלגסים. הרי גם אם בנסיבות כלשהן היו מושמדים כל הנאצים בתום זוועת המלחמה – לא היה די בכך מבחינת חובתנו לזכור ולהזכיר עד קץ הדורות את הנסיבות שהובילו לכל זה. ומה השיח החינוכי הראוי סביב השאלה – "איך נדאג שלא תהיה עוד שואה?" השיח הלאומני מציע לנו להתמקד ולקדש רק את כוחנו הצבאי. יש בכך עיוות כלפי המפעל הציוני שנולד לא רק כדי להבטיח טנקים ליהודים, אלא כדי להשתלב ברוח העמים שוחרי החירות, המאמינים באדם ובזכויותיו ובכבוד לו הוא ראוי. כל אדם באשר הוא אדם. זו אמונה. כי אין מעבדה שתוכיח שבני האדם שווים. הרוח ההומניסטית הזו – שאת הנוסח היהודי המתחדש שלה, הובילה גם התנועה הציונית-המשכילה, היא מניע ציוני חזק יותר והבטחה לא פחות חשובה מכוחם הלא נצחי של טנקים. היא גם החיסון האמיתי מפני הנאציזם בהיבט כלל עולמי. צבא הוא תרופת אין ברירה הכרחי. הוא לא התכלית. ולכן צבא ההגנה לישראל לא נולד באוושוויץ והוא לא הפתרון הישיר לזוועת אושוויץ. השיח הדתי הקיצוני, לעומת זאת, מציע לנו לסמוך רק על הקדוש ברוך הוא שיצלינו מידם – כפי שהצילנו בכל דור – לפי דרכו הנסתרת לעתים. גם בחזון הזה קשה לראות מה יכול אדם בודד לעשות כדי למנוע את התרחשות השואה הבאה, ביחס לעובדה שאחת כזו כבר הובילה לרצח של שליש מעמנו, מהם מיליון ילדים שבטח לא חטאו. מה גם שמבחינה דתית-אמונית, הרעיון שהאל משגיח ואחראי לכל מה שפוגע בכל אדם, שרוי במחלוקת, ורמב"ם, המורה החכם, התנגד נחרצות לאפשרות הזו- דווקא בגלל שמץ האנוכיות שמפגין בה האדם, כאילו הוא היחידי במרכז העולם והאל רתום למטרותיו. לא לחינם זנחו רבים את אמונתם הדתית לאחר השואה- שהרי אם האלוהים אינו אלא פועל פשוט בשירות האדם, הוא לא תמיד מצטיין בכך. מחנכים ישראליים בשירות המדינה היהודית הדמוקרטית אינם יכולים לחמוק משיח שואל שאלות על האדם. כי השואה היא מעשה ידי אדם, כלפי בני אדם. השאלות החשובות ביותר צריכות לכוון אל מה שקרה לבני אדם שהגיעו למצב בו הם שונאים ורוצחים כל כך הרבה בני אדם? ומה קרה לבני אדם -רובם מבני עמנו - אשר הפכו קורבנות כל כך פגיעים? מה ומי היו צריכים להיות שם כדי שזה לא ייקרה? אלו משטרים? אלו מדינות? אלו רעיונות והשקפות? אלו רגשות? ומה התפקיד שלנו כעם ריבון בארצו בשיח העולמי על השואה? האם זוועת העם היהודי היא הסיפור היחידי? הרי אם כך, הלקח ממנה יהיה שצריך להגביר אהבת יהודים... וזהו? האם מדינת ישראל קמה בזכות השואה והיא הלקח היחידי מהשואה? הרי כך גם תשכח השואה וגם לקחיה החשובים ביותר יאבדו, יחד עם היחס המשתנה למדינת ישראל. אין לנו מנוס אלא להעלות את השאלות האוניברסאליות, של הערכים האוניברסאליים, כי עם ישראל תמיד היה החלוץ של הערכים האוניברסאליים – ולמרבה הצער, דורות רבים מדי היינו הקורבן הבולט של היעדרם. לכן מאז ומתמיד, ובעיקר ביום השואה - המשימה היהודית הראשונה במעלה היא תיקון עולם! ערכי. כך לא נשכח ולא נסלח. זו תהיה נקמתנו וגם מצבת הזיכרון הראויה ביותר לקורבנות בני עמנו. מה דעתכם? אורן יהי-שלום חינוך ישראלי https://www.facebook.com/Israeli.Education |
הוספת תגובה על "חינוך לאור השואה. לבטים של מחנכים"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה