השתיקה הרועמת של המשקיעים המוסדיים אומרת הרבה

מן העיתונות:  "רוסק עמינח החליטה לפתוח דף חדש בבנקאות - זה שינוי פרדיגמה"; לפיד ופישר יקימו ועדה לבחינת הסדרי החוב.

תגובתי:

נדודי השינה של המשקיעים המוסדיים

יש חבורה מצומצמת מאוד של אנשים שפרשת דנקנר ורוסק עמינח מדירה שינה מעיניהם ולא מהסיבות הנכונות.

הקדחת התקשורתית והמחאה הציבורית נגד הכוונה של לאומי למחוק 150 מ' ש"ח מחובו של דנקנר לבנק, מפנה זרקור לאזור אי-נוחות, או אפילו לשדה מוקשים של ממש, בכל הקשור להתנהגותם של המשקיעים המוסדיים, המנהלים עבורנו את קופות הגמל, קרנות ההשתלמות והפנסיה, ביטוחי המנהלים וקרנות הנאמנות בסכומי עתק של ממש.

אם בנק לאומי ראוי לציון "בלתי מספיק" על הנכונות שלו למחוק חלק משמעותי מחובו של דנקנר לבנק, הרי המשקיעים המוסדיים, שנתנו ב-3 השנים האחרונות יד ל"תספורות" בהיקף דמיוני של 21 מיליארד ש"ח, ראויים לציון "נכשל" רבתי, בכל ההיבטים: הם נכשלו בהשקעות, במתן אשראי נדיב, זול וללא בטחונות, בשקיפות מולנו הלקוחות, בלחץ שהפעילו על בעלי החוב, בהיבטים אתיים ומוסריים והכי גרוע - הם נכשלו בכך שנתנו יד נדיבה וקלה  לגל הסדרי החוב שפגע דרמטית בחסכונות הציבור ב-3 השנים האחרונות.

מי הרוויח? אלו שקיבלו מהמוסדיים בקלות גם את האשראי ובהמשך הסדרי חוב סלחניים. להלן נבחרת חלקית:

מדוע המחדל של לאומי מחוויר בהשוואה למחדלים של המשקיעים המוסדיים?

ראשית, בנק לאומי הלווה לדנקנר את הכסף של הבנק ולא ישירות את הכסף שלנו.

נכון שיש קשר בין השניים, אבל הוא רופף יחסית לעובדה המצערת שהגופים המוסדיים הלוו לבעלי השליטה ולחברות ציבוריות את הכסף שלנו ממש.

הרי יש להם מפתח ישירות לכיס שלנו, לחיסכון שכל אחד מאיתנו צובר בעמל רב ומדי חודש בחודשו.

כשמנהל קופת גמל משקיע בחוב של טייקון זה או אחר, ההלוואה הזו נרשמת כנכס בקופת הגמל שלך, שלי, שלנו. להבדיל, ההלוואה שנותן בנק לבעל הון, לא נרשמת בחשבון העו"ש או בפיקדון שלנו  בבנק, אלא בספרי הבנק עצמו. זו השקעה של הבנק, לא שלנו.

לכן, כשבנק מוחל על חוב לבעל הון, ההפסד הוא של הבנק ועל חשבונו ואילו כשהמוסדי נותן יד לתספורת, מי שנפגע זה אנחנו, ציבור החוסכים.

שנית - עובדה ידועה היא שהבנקים, למרות שהם רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת, מקצועיים הרבה יותר בכל הקשור למתן אשראי לחברות ולבעלי הון, בהשוואה למשקיעים המוסדיים.

מדוע? קודם כל כי הבנקים עוסקים בכך מאז ומעולם. יש להם הרבה יותר ניסיון בעסק המסובך של מתן הלוואות, בהשוואה למשקיעים המוסדיים שנכנסו לתחום ברצינות רק בשנים האחרונות.

הבנקים מעסיקים יותר אנשים המתמחים במתן הלוואות, ניהולן וגביית הכספים בהשוואה למוסדיים. מערכות ניהול הסיכונים של הבנקים מושקעות ומתוחכמות יותר, המתודה שלהם מפותחת יותר.

זה המקצוע העיקרי של הבנקאיים - שוק האשראי, בעוד אצל המוסדיים ניהול ההשקעות היה ועודו העיסוק העיקרי שלהם, בעוד העיסוק המורכב בשוק האשראי החוץ בנקאי נותר משני וחובבני.

היתרון של הבנקים, בהשוואה לחוסר הניסיון של המוסדיים בשוק האשראי, מתבטא גם בכל שבמרבית המקרים הביטחונות שדורשים הבנקים איכותיים יותר מהביטחונות שדורשים ומקבלים המשקיעים המוסדיים מבעלי החוב. בעוד המשקיע המוסדי מוכן להלוות כסף גם ללא בטחונות בכלל, או עם בטחונות סמליים, הבנקים דורשים ובדרך כלל מקבלים שכבות שכבות של בטחונות על כל שקל שהם מלווים: שיעבוד של החברה הלווה, שיעבוד של בעל השליטה, ערבות אישית של בעלי החברה וכך הלאה. הבנקים מצליחים זאת כיון שיש להם יותר כוח ומנופי לחץ על הלווים, ביחס למשקיעים המוסדיים.

שלישית - המשקיעים המוסדיים, לפחות אלה מתוכם הנמצאים בבעלותם של טייקונים ובעלי הון, נגועים בניגודי אינטרסים חמורים מול ציבור החוסכים. תארו לכם תסריט היפותטי בו גוף מוסדי הנמצא בבעלות טייקון א' מעניק אשראי בנדיבות ובקלות לפירמה הנמצאת בבעלות טייקון ב', רק כדי שטייקון א' יוכל, בתורו, לקבל אשראי דומה מגוף מוסדי הנמצא בבעלותו של טייקון ב'. במילים אחרות, שמור לי ואשמור לך, על חשבוננו כמובן. יש עוד דוגמאות רבות וניגודי האינטרסים המאפיינים את פעילותם של המשקיעים המוסדיים, שעליהם אנו אמורים לסמוך בעיניים עצומות.

שוב, המצב בבנקים לא אידאלי, אלא רק "קצת" יותר טוב. אבל הקצת הזה הוא משמעותי מאוד עבורנו הלקוחות.

זוכרים את חקירתו של נוחי דנקנר אודות הנפקת מניות חפוזה לשורה של משקיעים מוסדיים שמיהרו להשתתף בה למרות הסיכון הלא סביר שאכן תורגם במהירות להפסדים כבדים בבורסה? זו דוגמה לחשד איך "חברים" עושים עסקים יחד, על חשבוננו. זו הקלות הבלתי נסבלת של ניהול כסף של אחרים ( Other people's money) על ידי המוסדיים, בהשוואה לבנקים שמלווים ומסכנים בעיקר את הכסף של הבנק עצמו. 

רביעית - הנתונים האמפיריים מראים כי בכל הסדר חוב שבוצע בישראל בשנים האחרונות, הבנקים הצליחו בסופו של דבר לוותר על חלק קטן יותר מהחוב, ביחס למשקיעים המוסדיים שוויתרו יותר וקיבלו פחות. תלכו אחורה ותבדקו הסדר הסדר. בכולם, הבנק היה הראשון בלהפעיל לחץ על הפירמה ועל הבעלים שלה, ממש לחץ אישי ואגרסיבי, בכולם לבנק היו בטחונות משופרים בהשוואה לאלו שהיו למשקיעים המוסדיים ובכולם הבנקים החזיקו את היד על השאלטר ואיימו על בעלי השליטה: אם לא תחזירו לנו חלק יותר גדול מחובכם לבנק, לא נשתף פעולה עם הסדר החוב המתגבש עם המשקיעים המוסדיים.  מי יצא פראייר? המוסדיים? שלא תטעו. אנחנו שילמנו את המחיר, לא הם.

אפשר להמשיך ולמנות סיבות רבות ונוספות, אבל התמונה מאוד ברורה.

בלילות האחרונים, לא ישנים טוב במשרדים של מגדל, הראל, הפניקס, מנורה-מבטחים,כלל, אקסלנס ובקרב שורה ארוכה של משקיעים מוסדיים נוספים. עסקינן בגופים מוסדיים "כבדים" בכסף, ממש הצמרת של המשקיעים המוסדיים בישראל, הנגועים בניגודי אינטרסים מובהקים ונמצאים כולם בבעלותם של  בעלי הון וטייקונים. המשקיעים המוסדיים החביבים שלנו, מעורבים עד צוואר בהסדרי חוב שברור שעוד ייבדקו וייבחנו בעתיד, על ידי וועדות ציבוריות, מומחים מטעם הציבור והתקשורת הכלכלית.  הם רואים את רוסק עמינח מזגזגת ונכנעת ללחץ הציבורי ויודעים שיגיע תורם. ועוד איך יגיע.

מה עושים כדי למנוע מחדלים כאלו בעתיד, מצד הבנקים והמשקיעים המוסדיים?

אפשר להתחיל למנות את הפתרונות הסטנדרטיים המוצעים, לרבות צמצום ניגודי האינטרסים והריכוזיות בענף הפיננסים, התמקצעות, הגברת הרגולציה על שוק האשראי, סנקציות על טיפול כושל בהלוואות ועוד ועוד. קצרה היריעה מלפרט.

האם כל אלה יעזרו? יכול להיות, במידה מסויימת כמובן.

רפורמות מבוססות חינוך לערבות הדדית בינינו

יהיו עכשיו הרבה הצעות לרפורמות, לרגולציה, וכל מיני יוזמות שמטרתן להגן עלינו החוסכים. סה"כ  אלו יוזמות חשובות, אך מי שחושב שהן תספקנה, צפוייה אכזבה. מדוע? כי הבנק וגם המשקיעים המוסדיים לא ישתנו באמת, זה ה- DNA שלהם, לחשוב על עצמם, להרוויח מקסימום לעצמם וכמה שיותר. בעצם - זה גם הדי אן איי שלנו. עם יד על הלב, קחו דקה ותענו על זה לעצמכם.

 
לכן, שינוי אמיתי יגיע לא מהגבלות חיצוניות, אלא משינוי פנימי בטבע האנושי ובעקבותיו גם בכלכלה המבוססת עליו. זה אפשרי רק על ידי חינוך שלנו כיצד לנהוג זה בזה במערכת שהפכה מקושרת, צפופה, בה כולנו תלויים זה בזה תלות מוחלטת. הטייקונים תלויים בנו, כמו שאנחנו בהם. אין מפלט. יחסים כאלה מחייבים ערבות הדדית בינינו והיא תוליד כלכלה חדשה וגם ארגונים עסקיים חדשים, ידידותיים יותר עבורנו. עד אז, קצת רגולציה לא תזיק, במיוחד אם היא בכיוון הנכון של ארגונים מסוג אחר, שלא חושבים על עצמם, אלא בעיקר עלינו הלקוחות.

כל הפרשה הזו מקדמת את המהפכה הפיננסית הבאה

 בהקשר הזה כדאי לתת מבט שני ורציני ל-2 הצעות הנבחנות ברצינות במשרד האוצר בשנה האחרונה.

האחת - להקים "בנק חברתי", או אגודות אשראי שיתופיות, כדי להגביר את התחרות במגזר הבנקאי, בהתאם להמלצות וועדת זקן. בנק ללא נוסטרו ולא כוונת רווח יהיה בנק אחר. חבר במקום אויב.

השנייה - לשכפל את המודל המוצלח של "עמיתים" ולהלאים את ניהול החיסכון הפנסיוני של הציבור, על ידי הפקעה חלקית שלו מידיהם שלהמשקיעים המוסדיים, הנגועים בניגודי אינטרסים ומונעים משיקולי רווח והפסד, בעיקר רווח, על חשבוננו כמובן. ההצעה הנבחנת היא להקים מלכ"רים, בבעלות המדינה, שיעסקו בניהול החיסכון הפנסיוני שלנו.

שתי ההצעות המהפכניות הנ"ל מדירות שינה מעיניהם של המוסדיים ובעלי השליטה בהם וגם אצל הבנקים.  איכשהו, נראה כאילו אנחנו, ציבור החוסכים, יכולים לישון קצת יותר טוב הלילה.

יש לברך על יוזמות כאלה, הן יכולות להוות פתרון זמני מוצלח, עד שהיחסים בינינו ישתנו ממצב של אדם לאדם זאב, למצב של אדם לאדם ערב.

פוסטים קשורים:

מוסדי ורע לי, מלכ"ר וטוב לי

"הפנסייה שלנו - מוסדיים Out, מלכ"רים in "

"כשמנסים לגעת בכיס של המוסדיים - הם מגיבים באגרסיביות" 

"הפנסייה שלנו והמוסדיים"

"האם יקרה למוסדיים, מה שקרה לחברות הסלולר"