גם לי יש חלום לשבת בקפה דה מרקר כחלק מהעבודה שלי.
אתה לא במקצוע הנכון, אני צודק לעצמי, ובכל זאת הוא לא מרפה.
אני חושב שהחלום הזה התחיל במגדל שלום, איפושהוא בין הקומה ה-36 ל-37. הברושור מוכן ביד, הטקסט בפה, ורק בבטן שוב מנסרת התחושה הלא נעימה הזאת, איזו מין בושה, שאלוהים יודע מאיפה באה.
מה אלוהים יודע מאיפה באה, לשאול מה השעה ברחוב אתה מתבייש, אל תשחק לי אותה, איך תפנה עכשיו למזכיר/ה להסביר מה אתה מבקש כאן.
הייתי כבר חודשיים בתוך התפקיד, זאת תחושה ומלחמות פנימיות שמזמן היו צריכות לעבור, אני מגיע לקומה האחרונה, הכוונה כרגיל להתחיל לרדת את המשרדים אחד אחד, מה כבר כל כך מסובך, תציג את הברושור, שלום, אני יואב מהמרכז לתעסוקה נתמכת, אפשר לדבר עם מישהו מההנהלה או כח האדם? לא, לא קבעתי פגישה. אפשר לקבוע? מי אנחנו? אנחנו מחפשים עבודה עבור חבר'ה שמופנים אלינו ממשרד הבטחון ומשרד הבריאות, אנשים המוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים ושכחלק מסל השיקום שלהם זכאים לליווי בתהליך הקליטה לעבודה, והעבודה עצמה. אנחנו מחפשים מקום עבודה שרואה בעצמו או רוצה להוסיף לעצמו ערך מוסף, כמובן תוך אי פגיעה בצד הכלכלי שלו. כן, רשום פה הטלפון, הנה הכרטיס שלי, תודה, להתראות.
אולי זאת הדרמטיות הטבעית של מקומות כמו הקומה האחרונה של מגדל שלום, מה שזה לא יהיה, כמו בסרט טוב אני פשוט לוקח את המעלית הבאה חזרה למטה, ממלמל "חייבת להיות דרך אחרת,חייבת להיות דרך אחרת".
שום משרד לא בזבז עלי דקות חשובות באותו היום. ירדתי על איזה תפוגזר בינוני בקיוסק למטה בשדרה, והלכתי לבקר כמה חבר'ה שאנחנו מלווים וכבר עובדים. כבר ממזמן מלווה אותי התחושה שהם בכלל לא צריכים את הביקורים שלי, ושאני עושה את זה בעיקר בשביל עצמי. במשרד שבו עובדת אתי מקבלים אותי כרגיל בחום, ואני חושב לעצמי מה קדם למה. האם מלכתחילה עסק שהיה מוכן לתת צ'אנס לקבל עובדת עם ההגדרה של בעלת צרכים מיוחדים הוא מקום עבודה עם אוירה חמה ומשפחתית כזאת, או שאולי אחרי שפגשו אותה, נתנו את הצ'אנס, הרוויחו אחלה מזכירה ובן אדם, ועל הדרך נשברו שם כמה סטיגמות, משהו קרה למקום ולעובדיו. ובכלל אני חושב לעצמי איזה כיף זה באמצע תל אביב מקום שמקבל אותך בחום בלי שאתה הולך לגהץ בו את האשראי.
אחרי תה קטן, התעדכנות וכמה מילים טובות אני ממשיך אל המסעדה שנחום עובד בה. בדרך כלל הוא פוגש אותי שם עם החיוך המטורף שלו, מציע פחית ושואל מה תאכל לפני מה העניינים. שנים שהוא היה יוצא מההוסטל, אם בכלל, רק לסופר הקרוב או קצת להסתובב, ועכשיו בזכות עובדת סוציאלית אחת הוא כבר שלושה חודשים מגיע כל בוקר למסעדה הזאת, ועובד, לראשונה בחייו, בגיל שלושים, בתור פיקולו. המנהלת, העובדים והלקוחות משוגעים עליו, ובין השאר כתוצאה מהתהליך הוא בדרך עכשיו לדיור מוגן. אבל כשאני מגיע אני לא רואה אותו פתאום. גם לא במטבח. השעה עשר, הוא כבר מזמן צריך היה להגיע. לפני שאני מספיק להרים טלפון, המנהלת קולטת אותי וניגשת אלי. "הוא יצא למשלוח. כבר שבוע שהוא התחיל להיות אחראי המשלוחים שלנו".
זה כיף לעבוד במקצוע שמרגש אותך.
כיף גדול.
אבל אם אפשר לגלוש בקפה כאן כחלק משעות העבודה- זה מוי כיף. כולה אני צריך איזה עשר פניות מחברות שונות בתור התחלה, ונראה לי שהבוס שלי ישתכנע שזה עדיף מכל המעליות ומדרגות האלה.
בהמשך אותו היום קפצתי לעוד כמה חבר'ה שאני מלווה ושכבר עובדים. העדפתי. זה לא היה יום מתאים בשבילי להתקשר או לקפוץ לשאול מה העניינים את החבר'ה שמטפסים על הקירות בבית, מחכים לטלפון השמח: "יש מקום מקסים שרוצה לעשות לך ראיון עבודה, בדיוק בתפקיד שחלמת".
הוספת תגובה על "יש לי חלום"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה