לא פעם אני נתקל במועמדים צעירים וצעירים פחות העומדים בפני החלטה הרת גורל של בחירת קריירה מקצועית.

והשאלההנשאלת תמיד מה לעשות ? לעשות לנפשי או לעשות לביתי

לרוב ככל שאנו מתבגרים  הלעשות לביתי תופס יותר נפח.

המצב האופטימלי הוא היכולת שלנו לשלב בין צורכי הנפש עם צורכי הפרנסה אבל להערכתי

רק  כ50% מהמועסקים אכן מצליחים לעשות זאת במידה כזאת או אחרת של שלמות

הרוב מוותרים או על רווחה כלכלית או על הנאה מתחום העיסוק המקצועי שלהם

ואז לעיתים קרובות מגיעים התסכולים המקצועיים.

אז לא פעם מגיעים אנשים העומדים בפני בחירת תחום לימודים בדילמה לא קלה

להיות פרקטי או ללמוד מדעי החברה או מדעי הרוח

אני נוהג להמליץ להיות פרטיים כיון שיש מרגוע לבטן אז מוצאים את הזמן הפנוי לעשיה גם למען הנפש אבל כשהמצב הפוך הרבה יותר קשה.

וזאת עצתי לכם המתלבטים השתדלו להיות פרקטיים תמיד יותר קל כשיש לך את היכולת הכלכלית שתאפשר לך לעסוק בשעות הפנאי במה שאתה באמת אוהב.

הדיון שפתחת נוגע בשני דיונים שמתנהלים כאן במקביל:

אחד דן בהתפרסות על מספר קריירות או עבודות במקביל- (יש הבדל בין עבודה וקריירה)

http://cafe.themarker.com/view.php?t=247700

והשני על שיקולי בחירת מקצוע - נטיות אישיות או מגמות עכשוויות.

http://cafe.themarker.com/view.php?t=277577

אתה מציע את הזוית של פרקטיות בחיים- ואני שואלת אותך בתגובה: אם בוחרים מקצוע לפי יכולת השתכרות, ומשקיעים בו את רוב שעות היממה, האם זה לא ישפיע על מצב הרוח הכולל שלנו, כך שבעצם רוב היום/השבוע נחכה רק למשהו קטן שמחזיק אותנו מבחינת מצב רוח שמחים?

איך יש לשלב עבודה- אופי-יכולת השתכרות, כדי בכל זאת לא להגיע למצב שרק שעות התחביב גורמות לנו להרגשה של תרומה לעצמינו ולסובב אותנו? 

ממרום גילי ומקצת הניסיון שהצלחתי לצבור...

בכל פעם שבחרתי לעשות פרוייקט שלא ממש האמנתי בו,

בכל פעם שלמען הגמול הכספי הסכמתי ל"עגל פינות" בנפשי,

בכל פעם שבחרתי בכסף/נוחות/תנאים במקום במה שנכון לדרכי האישית והמקצועית.

הפסדתי!

הפסדתי כלכלית משום שהפרוייקט לא היה מוצלח,

הפסדתי רגשית, כי לא אהבתי את מה שעשיתי,

הפסדתי מוניטין משתי הסיבות שמניתי מעלה.

מאמין שאדם צריך ללכת אחרי כישוריו ונטיותיו משום שאם ילך אחרי אלו, כל מה שיעשה ייעשה נכון יותר, טוב יותר ולכן לטווח הארוך מתגמל יותר.

נועז

אני מצטרף לדברי קודמי נועז גולן ומזכיר שחז"ל אמרו על כך: "אשרי מי שאומנותו מלאכתו" אך גם אמרו "בלי קמח אין תורה".

רוב האנשים עושים פשרות בין צרכי הגוף והנפש וקשה לתת מרשם בדוק לבחירה מיטבית, הלוקחת בחשבון את כל המשתנים כולל הכנה לקריירה עתידית.

כדאי לזכור שיש מועסקים המשתכרים יפה אך מתים כל יום מוות שקט בעבודות מענות המעניקות ביטחון כלכלי בהווה ללא כל בטחון לעתיד, ויש המענים את עצמם כך עם קביעות ובטחון עד הפנסיה.

יש ההולכים אחרי ליבם העוסקים ב"אומנותם" אך אינם יכולים לשלם את הוצאות הקיום השוטפות והבסיסיות ביותר.

יש שעובדים בבוקר בעבודה אחת המפרנסת היטב את הגוף, ובערב או בסופשבוע בעבודה אחרת המפרנסת את הנפש. יש כמובן, גם כאלה הזוכים ליהנות מכל העולמות אך הם אינם רבים.

הכל בכל מכל מתרחש במשק תחרותי המעניק פחות קביעות ויציבות למועסקים, ופחות חינוך והכשרה מקצועית.

עצתי למקורבי היא: לכו אחרי הלב, קחו יוזמה, עבדו בחריצות, קבלו באהבה את שהשוק נותן לכם, אל תפסיקו ללמוד ולהתמקצע בכל תחום שבחרתם לעסוק בו, גם בעיסוקי הפנאי ( אופציה לשינוי קריירה בעתיד ), היו צנועים, מחושבים והסתפקו במועט, חסכו בכל עת חלק קטן מהכנסתכם הפנויה ליום סגריר, היו שמחים בחלקכם, קוו לטוב ואל תפסיקו לחייך לעולם :)

אני מאחלת לאנשים שיצליחו לפעול לפי דבריו של אלי כהן. אני לא בטוחה כמה מצליחים בזאת, אבל כן ירבו. נראה לי, אלי כהן, שעבורך זה מתגשם. איזה כיף.

דבר נוסף שנגזר מדבריך הוא: המיקוד, היוזמה, האומץ והנחישות שנדרשים כדי להגשים זאת. ואלו תכונות אופי שכדי לקחת בחשבון כאשר הולכים על פי דעתך ודעתו של נועז.

שאלה מעולה לדיון, תודה רבה.

הספר "הצלחה שנבנית לנצח" שיצא לאחרונה ודובר כאן בקהילה הרשים אותי מאד. כתב אותו אחד מכותבי הספר "לנצח נבנו" והוא מבוסס על ראיונות עומק עם אנשים יוצאי דופן.

אחד הנושאים הראשונים שהם מעלים הוא השאלה האם לעשות מה שאני אוהב או מה שמשתלם. המסקנה שלהם מראיונותיהם היא חד משמעית - לעשות מה שאוהבים. הם טוענים שאם בעבר לעסוק במה שאוהבים היה מותרות הרי שבעידן הזה זה כורח. לטענתם - אם לא תעסוק במה שאתה אוהב מאד לעשות ממילא לא תעשה את זה הכי טוב, לא תהנה ממה שאתה עושה ויום אחד יגיע מישהו שזה הדבר שהוא הכי משתוקק לעשות. וכזה יקרה - הוא יהיה עדיף עליך.

אני לא משוכנע שהם צודקים. אבל אהבתי את המחשבה שלעשות מה שאוהבים אינו מותרות יותר אלא הכרח.

בטור "לחשוב קריירה" כתבתי סדרת מאמרים שנועדה לצעירים (ולהוריהם) תחת הכותרת "הכינו את ילדיכם". הם התבססו על שיחות שהיו לי (ושאני ממשיך לנהל) עם צעירים על הקריירה שלהם. אחד המאמרים נקרא "איך לבחור מקצוע" ובו ניסיתי להציג כלי חשיבה למתלבט הצעיר שיקלו עליו את היכולת לבחור.

כאמור, דיון מעולה וחשוב. כיכבתי.

ברמה האישית, מסע הקריירה שלי היה ב-80-90% מסע של הליכה בעקבות לבי. לפעמים הלכתי אחרי נטיות הביטוי העצמי שלי (צילום, אמנות, הוראה), לפעמים אחרי תחושת הייעוד והתרומה (ניהול עמותה, הדרכה), לפעמים אחרי הרצון לפתח את עצמי ואת יכולותי (אימון, הנחיה), ולפעמים אחרי הערכים שלי שאיני יכול להתפשר עליהם (ויתור על מקום עבודה שבניתי).

היו מקרים שבהם שיקולים מעשיים (פרנסה ומוניטין) הובילו את החלטותי, אבל הם היו שוליים יחסית.

האם אני שמח שכך בחרתי? אני לא יכול לדמיין את עצמי פועל אחרת. זה השתלם לי מאד - לבי, רוחי ונשמתי שמחים, וחשבון הבנק שלי לא חסר.

זה לא היה קל, היו מחירים כבדים לשלם, היו התלבטויות קשות. אף אחד לא הבטיח שזה יצליח וגם כעת אין ערבויות להמשך. אבל אני שמח ושלם עם בחירותי.

האם אני ממליץ זאת לכל צעיר? ממש לא. מדובר בבחירה עם השלכות גדולות. כל צעיר אחראי לבחירותיו. (המאמר שהזכרתי נועד לסייע לצעירים לבחור).

שמוליק מרחב שלום.

קראתי ומאוד התרגשתי ממה שכתבת. אשרי האיש, (אתה).

גם כיכבתי.

הלוואי שהרבה אנשים יוכלו לשלב זאת.

ושוב אני מדגישה את התכונות שציינתי קודם שדרושות להשגת מטרה זו: נחישות, אומץ, מיקוד, אמונה בעצמך.

בהצלחה לכולם

אכן צרור תגובות מרתקות ומעניינות לשאלה פילוסופית משהוא אך נוגעת עד מאד לחיי היום יום שלנו.

ראשית אני מסכים שעדיף לשלב בין השנים והאידיאל הוא אכן הדבר האולטימטיבי שיש לשאוף אליו ברם לצערינו אנחנו הותיקים שבתחום יודעים שיש מצוי ויש רצוי ולא תמיד הם משתלבים

ברמה האישית בורכתי בתחום עיסוק המאפשר לי אישית לקום כל בוקר עם שיר בלב (אולי לקום מוקדם בבוקר) אבל ליהנות ממעשה ידי ולחוש תחושה של עשייה וסיוע לחלק ניכר מהאנשים הבאים לבקש את וסיוע וגם להתפרנס מכך.

אך לא כולם שפר עליהם מזלם ולמדתי בחיים כי יש לא מעט המשלבים בין יכולת הפרנסה

והמזון הרוחני לנפש בשעות הפנאי.

ולא לכולנו יש את המזל לשלב בין השנים

אז אין ספק שיש מצוי ויש רצוי.

במספר דיונים שקראתי בקהילה זו, מועלות שאלות בנושא בחירת ובניית הקריירה.אחת הנקודות שהכותבים הרבים מביעים בה את דעתם ו/או לבטיהם היא - איך לעשות את השילוב בין פיתוח קריירה מקצועית לבין תחומי העניין האישיים תוך כדי שילוב עם יכולות וכישורים מיוחדים שיש לאדם הספציפי.

לדעתי זו אחת השאלות החשובות ביותר ולא רק לקרייריסטים שביננו, שאחראית בצורה ניכרת על רמת השלמות של כל אדם עם עצמו, על אושרו ושמחת חייו.

בצורה פרדוקסלית, רוב האנשים לא נוטים להקדיש לכך יותר מדי תשומת לב ,לא מתעמקים מדי בחקר עצמי ונוטים להסתפק בקלישאת וסיסמאות .

בארה"ב, לעומת זאת, נכתבו אינספור ספרים בנושא - בינהם ישנם גם כאלה שמחבריהם הקדישו לחקר הנושא את כל חייהם.

במקביל קיימת תעשייה שלמה של career coachers שמנחים אנשים בלבטיהם ועוזרים להם להגיע אל יעודם בחיים(או לפחות להתקרב אליו).

ברשותכם, ולמי שהנושא באמת מעניין אותו, הרשו לו להמליץ על ספר בנושא:"What color is your parachut" של Richard Nelson.

חלק ניכר מהספר אמנם מתמקד בנושא של חיפוש עבודה - אך מושג העבודה מוגדר בצורה שונה - פחות מקור פרנסה ויותר מקום לביטוי אישי ומיצוי עצמי.

מומלץ.

תהנו.

ובהמשך לכל מה שנכתב כאן...

ונניח שמצאת את עבודת החלומות: עניין ואתגר בעבודה, מימוש עצמי, שכר טוב, הערכה....  כמה זמן יעבור עד שיתחילו שוב הפרפרים בבטן? מתי תעלה התחושה שהדברים חוזרים על עצמם? שאתה עובד באופן אוטומטי ולא ביצירתיות וחשק כמו בהתחלה? כמה זמן ייקח עד שתחלחל ההכרה שהגיע הזמן לזוז הלאה?... לחפש אתגר חדש, יכולת להתבטא באופן שונה, לקבל הכרה בתחום חדש?...  שלוש שנים? חמש שנים? עשר? עשרים?

כמו האהבות הכי גדולות, גם לשביעות הרצון מהקריירה יש תוחלת חיים, וכמו שדרושים כישרון ומאמץ לשמר אהבה ולהחיות אותה, נחוץ כישרון להמציא את עצמך בעבודה בכל פעם מחדש. מי שמונע על ידי דחף תמידי למימוש עצמי ופועל מתוך עניין ואתגר עשוי להשתעמם בסופו של דבר בכל תחום מקצועי, ויתרגל לכל טובת הנאה ולכל מעמד. ישנם מקומות המאפשרים קידום בין משרות שונות ומגוונות לאורך הקריירה, בהם תוכל לפתח תחומי עניין חדשים ולפתח אופק מקצועי, אך הם מעטים. ישנן גם קריירות מעטות בהן ניתן להתקדם מתפקיד זוטר לעמדה בכירה, ללא קשר למקום העבודה. עו"ד למשל, שמתחיל כסטאז'ר זוטר, מתפתח לאורך השנים ובשיא הקריירה מתמנה לשופט. אז אפשר לחפש עניין חדש ולפתח תחומי עיסוק במסגרת תפקיד קיים, ולקוות שהמאמץ ישא פרי, אבל אפשר גם לעבור לקריירה חדשה, למקום חדש, לאתגר חדש...

ישנם מקצועות "חלומיים" שנראים כאילו ההנאה בהם מובטחת. אנחנו מסתכלים על שחקנים, אמנים מצליחים ואנשי עסקים עשירים ואומרים, הנה, הם עובדים במקצוע בו הם מאושרים ומצליחים. אבל, אנחנו שוכחים שאלה לא אנשים שקמים כל בוקר לעבודה. כמה הופעות בשנה יש לאבנים המתגלגלות? כמה ימי עבודה יש לביל גייטס? כניראה שכמספר הפעמים בהן בא להם להופיע או לעבוד. בקריירה שאינה דורשת מחוייבות יומיומית, שאינה שוחקת ותובענית, קל יותר להגיח מפעם לפעם לסיבוב לאור הזרקורים ולשוב למאורה (או לארמון).

עוד לא פגשתי מישהו שרוצה לאכול כל יום בחייו באותה מסעדה משובחת, או לשכב על חוף הים מתחת לעץ הקוקוס...  לרוב אנחנו "נתקעים" לא כי טוב לנו, אלא בשל הפחד משינוי, מכוחו של ההרגל, מהחשש מחוסר הוודאות...  מפוטרי ההייטק שמקבלים תנאים נדיבים עם פיטוריהם אינם מנצלים בדרך כלל את הזמן הפנוי והמשכורת שממשיכה להגיע עוד מספר חודשים כדי למצוא דרך חדשה בחיים. הם לרוב עסוקים בזמן הזה בחיפוש אחר מקום עבודה חדש, בו יעשו בדיוק את מה שעשו בעבר, מתוך שאיפה לתמורה כספית גבוהה יותר.

לפיכך, אין לראות בהחלטות לגבי קריירה או תחום לימודים אקדמי כהחלטות חד פעמיות והרות גורל של צעירים בתחילת דרכם המקצועית. הן רלוונטיות בכל גיל, ולחלקנו זהו אפילו עניין יומיומי. כמו בנישואים, רצוי לשאול את עצמך לעתים קרובות "האם אני נמצא פה מרצון?", "האם אני מחויב לעצמי וזה באמת מה שאני רוצה לעשות?", "האם אני מביא את עצמי לידי ביטוי מקצועי או מתפשר מכורח הנסיבות?"...

יש מי שבוחרים לשנות קריירות מספר פעמים בחייהם, ועם הזמן מאבדים את הפחד מהבלתי ידוע, מהתלות בשכר, ומ"מה יגידו השכנים". הם מחזקים את יכולתם וכישוריהם לבצע שינויים, והם בטוחים שימצאו את המקום הנכון הבא, ושזה רק עניין של זמן.
וגם אם נכשלים - הידיעה שהלכת אחרי השאיפות האישיות ולא ויתרת לעצמך הופכת את הכישלון לחלק מחיים שלמים. נוכל לומר על מי שהקים סטרטאפ חדש שנכשל, שהוא בזבז שנים מחייו. אבל נוכל גם לומר שאדם זה הלך עם עצמו עד הסוף, שהוא ניסה והעז, גם אם חשבון הבנק שלו מעיק עליו, ושהוא יחיה עם עצמו בשלום יותר מכל מי שהלך אחרי קריירות שהן סמלי מעמד.

שלום טל קלם וsensensen

ברוכים הבאים לקהילה.

מה שאתה כותב, טל קלם, הוא לדעתי קשור בהרבה לאופי האדם. למשל כתבת על אדם שמעז למרות הסיכון. זה אופי של אדם. אחד מעז שני לא. ושלישי היה רוצה להעז אבל יש חובות ומחוייבויות פיננסיות שמונעות ממנו שינוי.

בנוסף זהו תהליך שלוקח זמן וניסיון חיים. כי נראה לי שהתייחסת לשלבים מתקדמים בחיים, אחרי עבודה ראשונה כבר. ואילו נראה לי שאבישי לוי, פותח הדיון, התייחס לשלב ראשון בחיים של בחירת מקצוע.

נכון להווה- נראה לי שבחברה שלנו יש עידוד לעריכת שינויים, ולהסבה מקצועית. וזה אני מניחה גם תורם לכך שאנשים מנסים לבצע מספר תעסוקות או קריירות (זה לא אותו דבר) במהלך חייהם.

בדף הבית שלך כתוב שעברת במספר קריירות, אולי תסכים, אם זה לא אישי מידי, מה הוביל אותך לשינוי?

ול sensensen- אם גם עליך ספר מסוים, כמו שכתבת הוביל לשינוי תפיסה בהחלטה לבצע עבודה אחרת או מסויימת?

צטט: marion23 2008-02-15 18:59:22

שלום טל קלם וsensensen

ברוכים הבאים לקהילה.

מה שאתה כותב, טל קלם, הוא לדעתי קשור בהרבה לאופי האדם. למשל כתבת על אדם שמעז למרות הסיכון. זה אופי של אדם. אחד מעז שני לא. ושלישי היה רוצה להעז אבל יש חובות ומחוייבויות פיננסיות שמונעות ממנו שינוי.

 

בנוסף זהו תהליך שלוקח זמן וניסיון חיים. כי נראה לי שהתייחסת לשלבים מתקדמים בחיים, אחרי עבודה ראשונה כבר. ואילו נראה לי שאבישי לוי, פותח הדיון, התייחס לשלב ראשון בחיים של בחירת מקצוע.

 

נכון להווה- נראה לי שבחברה שלנו יש עידוד לעריכת שינויים, ולהסבה מקצועית. וזה אני מניחה גם תורם לכך שאנשים מנסים לבצע מספר תעסוקות או קריירות (זה לא אותו דבר) במהלך חייהם.

 

בדף הבית שלך כתוב שעברת במספר קריירות, אולי תסכים, אם זה לא אישי מידי, מה הוביל אותך לשינוי?

 

ול sensensen- אם גם עליך ספר מסוים, כמו שכתבת הוביל לשינוי תפיסה בהחלטה לבצע עבודה אחרת או מסויימת?

הי מריון,

ברור שלתעוזה יש חלק חשוב בהחלטות לגבי קריירה, אבל כך בחיים בכלל. מי שלא מעז עשוי להפסיד בקריירה, באהבה, במשפחה ובכלל.

כשאני מדבר עם אנשים כמאמן, אני מדרבן אותם לממש את החזון שלהם גם אם הוא נראה בלתי מושג. לפעמים, עצם ההתנסות יש לה משמעות עצומה, גם אם האדם הבין שהחזון רחוק מדי או לא בשבילו. אבל הוא טעם מהעולם הבלתי מושג הזה והבין שהוא יכול לשנות את חייו בעצמו.

אני מודה שאני לא סלחן ואינני מקבל חוסר תעוזה כברירת מחדל שמובילה לחיים אפורים. 

וזה לא משנה אם זו העבודה הראשונה של מישהו, השניה או החמישית. זה עניין של השקפת עולם. דווקא בגיל צעיר קל להתנסות ולקחת סיכונים, כאשר עדיין אין התחייבויות כספיות קבועות. 

כשהחלטתי ללמוד גיאוגרפיה באוניברסיטה, דוד מודאג שלי הפעיל קשרים וסידר שאדבר עם אחד המרצים לפני שאני נרשם ללימודים. המרצה המליץ לי לא להצטרף ללימודים כי "אין מה לעשות עם גיאוגרפיה". הוא התחיל באותה תקופה הסבה מקצועית לתחום הבנקאות.

אני החלטתי להירשם ללימודים כי זה מה שהלהיב אותי. פשוט כך.

אותו מרצה זוטר היה מופתע למצוא אותי בין תלמידיו. בלימודים עבדתי כמדריך טיולים על בסיס היידע שצברתי באוניברסיטה. בהמשך הקמתי עם חבר ללימודים את המגזין מסע אחר, ולאחר סיבוב ארוך בקריירות אחרות שבתי לתחום הגיאוגרפיה בעיסוקי הנוכחי.

כתבתי את מה שכתבתי בתגובה הקודמת, כי אבישי פתח בכך שההחלטה לגבי המקצוע היא הרת גורל, וכמובן שאני מבין מדוע הוא כתב זאת, אבל העניין הוא שזה לא הרה גורל, ושתמיד אפשר לשנות.

אני חציתי עולמות מקצועיים ושבתי וחציתי את הקווים. המכנה משותף לכל עיסוקי איננו הקשר המקצועי אלא ההגשמה והמימוש העצמי. והיכן שזה לא הלך מיהרתי לעזוב. ואני מכיר רבים וטובים. לא חסרות דוגמאות, אבל המשותף לכולן הוא שהאנשים הבינו, שההחלטות הראשונות שעשו אינן "הרות גורל" ושהחיים מזמנים אינספור היזדמנויות נוספות.

אם הבת שלי תתייעץ איתי בבוא היום מה לעשות בתחום הקריירה, אני אעודד אותה לממש את עצמה כפי שתבחר. אני אבהיר לה שלמימוש העצמי הזה עשוי להיות מחיר, ושאם היא תבחר בתחום שאיננו מכניס או "נחשב" היא תצטרך לוותר על חייים "נוחים" מבחינה כלכלית לטובת, אולי, שלמות נפשית, אבל זו כבר תצטרך להיות ההחלטה שלה.  

שלום לך מריון,

אם אני מבין נכון את שאלתך - הרי את מבקשת לדעת, האם הספר גרם לי לשנות את תפיסתי/גישתי לעבודה זו או אחרת בעקבות קריאתו.

אז התשובה היא שהספר נותן כלים יעילים לקורא, למצוא את כיוונו המקצועי. אין בספר מתכוני קסם והוא גם לא מתיימר לספקם - במקום מוצעים בו תרגילים ושאלות. עשיית התרגילים והתחבטות בשאלות, אמורה למקד את הקורא על מטרתיו והעדפותיו האישיות שלו.

אז התשובה היא - לא - גישתי לא השתנתה ב - 180 מעלות, אבל כן ניתנה לי המסגרת והכלים לביסוסה וחידודה.

שבת שלום