היי תומר, 

 

ככה עושים את זה ? 

 

משום מה, זה נשמע כמו מתכון לעוגה....  

 

אבל, איפה היוזמה של הילדים ? 

 

"התלהבות האדירה של התלמידים" 

 

לילדים יש פחות עקבות מלמבוגרים: בדרך כלל עושים את הדברים בהתלהבות -- וזה הרבה יותר מעניין מלשבת בכיתה בשעור משמים, מן הסתם. 

 

תומר זה נראה נהדר - האם התכנית יכולה להחזיק מעמד לאורך חודשים ארוכים? יש חשיבות גדולה מאוד להביא את הילדים למצב של אכפתיות על סביבתם וההצלחה יכולה להימדד גם בטווח הארוך וגם בטווח הקצר.. כן ירבו פרויקטים כאלו המעלים את מידת המעורבות של הילדים!

 

 

לא מביאים את הילדים למצב של אכפתיות על סביבתם על ידי מתן להם הוראות ו/או "הובלתם באף". מה שצריך זה להביא אותם לקחת אחריות על עצמם: על החלטותיהם, מעשיהם, חינוכם.  

 

ראו כיצד זה נעשה הלכה למעשה: 

 

 

 

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

 

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

מתכון לעוגה מוצלחת. זה כל כך פשוט שיש מי שמחפש לעומק ולעומק, אולי יש משהו חבוי שלא כתבתי, איזו משמעות נעלמה. אין. פותחים לילדים דלת והמבט מתרחב. חולפים כמה שבועות של למידה תיאורטית והתנסות וכבר מתרגלים לבית ספר נקי, פורח , נאה. עכשיו אפשר לקוות שהם יבחרו בסביבה נעימה, נקייה ומוגנת. כמה פשוט ככה מוצלח.

 

 

אידיליה, תומר ?

 

מה דעתך על זה ?: 

 

הניקיון בבית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי  

 

 

   במשך השנים, לא היתה קיימת בעיה כה מצויה אשר העסיקה את בית-הספר יותר מאשר בעית הנקיון.

 

   מההתחלה, מצאנו לנכון להיות אחראים לנקיון שלנו. זה היה ענין של טעם. בית-הספר היה ה"קן" שלנו, ואם ליכלכנו אותו, הרגשנו שעלינו להחזירו לסדר.

 

   האנשים היחידים בסביבה במשך החודשים הראשונים היו הצוות, אשר עסק בהקמתו של בית-הספר. פירוש הדבר שהצוות, בין יתר חובותיו, ניקה באופן סדיר.

 

   בהתחלה כאשר פתחנו, לא יכולנו לצפות מהתלמידים שיכנסו הישר לעינינים. נחוץ היה  זמן לכל אחד עד שהוא התישב וקיבל מושג מה היה סדברי-ואלי. פירושו של דבר שהצוות המשיך לנקות בקביעות.

 

   כוונתי "בקביעות". כל ערב, אחרי שבית-הספר היה נסגר, נטלנו מטאטאים יעים, סמרטוטים ודליים ועברנו על בית-הספר מקצה לקצה, ואספנו את כל הליכלוך שבשטח. פעולה תמימה לכאורה זו, הביאה אותנו לפולמוס הגדול הראשון בנדון.

 

 

   הרבה הורים באותם ימי בראשית של "קולט הברקים" *, היו אקדמאים מהאוניברסיטאות המפורסמות הרבות שבאזור. הם היו גאים במקצועם.  להיות מורה היה יעוד אצילי בעיניהם.

 

---------------------------------

* ראה: פרק 21, "קולט הברקים", ע' 101, סוף-סוף חופשי. 

 

 

   אצילי מדי כדי ליטול את הסמרטוט בידיים.

 

   "הינכם משפילים את עצמכם בפני התלמידים. בזה שאתם מנקים, הינכם מפחיתים את ערכה של הפעילות האינטלקטואלית בעיני הילדים", אמר מישהו.

 

   "אתם משמשים כדגמים ירודים לילדים", אמר אחר. "עליכם להוות מקור השראה על ידי דוגמתכם. אנחנו לא רוצים שילדינו יגדלו ויהיו לשרתים".

 

   "לא פלא שאינכם משקיעים יותר זמן בללמד את ילדינו", אמרו אחרים, שהיו בהחלט מחוסרי סבלנות מול הפילוסופיה שלנו של למידה יזומה על ידי התלמידים *. "הינכם מבלים יותר מדי מזמנכם בעשיית נקיון מתרפס".

 

   מה היתה הצעתם לעשיית נקיון, תהינו. לבטח לא התכוונו לנדב את שרותי ההורים לעבודה... והם ידעו שלא היה לנו כסף כדי לשלם עבור עזרה בתשלום.

 

   לא עבר זמן רב לפני שגילינו מה היה בראשם. רבים מן ההורים שלנו היו פעילים בפוליטיקה הסוערת של שנות ה-60. בין היעדים האצילים שלהם היה גם שיפור חלקם של המיעוטים המדולדלים. נסיונותיהם במערכה סיפקו את הפתרון המוצע על ידם לבעיתנו. 

 

   אחת ממנהיגיהם הופיעה יום אחד, נרגשת ונחושה בדעתה, לאחת מהאסיפות בית- הספר. "יש  לי פתרון לבעית הנקיון", היא אמרה, "פתרון אשר יועיל לכולנו. על הצוות להפסיק להיות כח עזר. לנו אין תלמידים של המיעוט העני", היא המשיכה. "אנחנו יכולים להרוג שתי ציפורים במכה אחת. נציע לילדי מרכז העיר מלגות שכר לימוד מלאות, ובתמורה הם יכולים לעשות את הנקיון".

 

   באסיפה פרצה מהומה.

 

   הצוות המשיך לנקות, נחוש בדעתו יותר מתמיד.

 

   ההורים המוחים, במהרה עזבו את בית-הספר בכעס.

 

 

 

   זה היה רק הפולמוס הראשון שלנו.

 

   לאחר חודשים אחדים, הרגיש הצוות שהגיע הזמן שבית-הספר כולו יצטרף.  עידן הצוות  כדוגמה היה צריך לפנות דרך למעורבות קהילתית על ידי התלמידים והצוות כאחד.

 

   ניסינו לכונן שיטה התנדבותית, עם רכז קניות שיתאם את הפעילות וירכוש את האספקה הנחוצה. זה בנין גדול שעלינו לטפל בו, לכן יש לתאם פעילות נקיון רבה.

 

   הרכז נאבק באומץ במשך מספר שנים. מתנדבים אחדים התגייסו, נאבקו עם תפקידיהם לזמן מה, ואז נסחפו החוצה.  פעולת הנקיון עברה מפעם ביום לפעם בשבוע.

 

   מהר מאוד, רק קומץ אמיץ מתוך אנשי הצוות והתלמידים מצא את עצמו עושה את כל 

 

------------------------------------

*  ראה:  "מה וכיצד לומדים ילדים בבית-הספר סדברי-ואלי", ע' 21, הנסיון של בית-הספר סדברי-ואלי.

 

 

העבודה כל שבוע. "תנו להם למלכלכים, שילכלכו;  תנו להם למנקים, שינקו", ז'ק אמר. השקפותיו נצחו ועוד איך.

 

   ואז, החל ויכוח חדש באסיפת בית-הספר. כאשר כל דבר אחר נכשל, מה עושות בסופו של דבר הדמוקרטיות כדי לכסות שירותים חיוניים? הן מנהיגות גיוס. סדברי-ואלי התווכח והתפלמס, עד שלבסוף, מתוך יאוש, כוננו שיטת נקיון חובה. על כל אחד, ללא הבדל גיל, היה לשרת תקופה בעשית העבודה.

 

   לרכזי הנקיון היתה אז עבודה עם קושי כפול: ראשית, היה עליהם לארגן את העבודה; שנית, היה עליהם להשיג תוצאות מספקות מעובדים מגוייסים. מגוייסים הם, בסופו של  דבר, משתמטים ידועים. גם שלנו לא היו יוצאים מן הכלל.

 

   עברו מספר שנים. רכזים אחדים נשרפו. בית-הספר נראה היה מלוכלך.

 

 

 

   בחזרה ללוח התכנון לנקיון. בשלב זה הארי, אחד מהאידיאליסטים הלהוטים של שנות בית-הספר הראשונות, עשה דגל מלבטל את גיוסו של הכוח לנקיון הכפוי.

 

   "אנחנו רוצים שתעשה עבודה הגונה" הוא טען, "לכן עלינו לשלם שכר הוגן תמורתה". הבה נארגן שיטה של מנקים שכירים בתוך בית-הספר. יהיו מספיק תלמידים אשר יזדקקו לכסף נוסף".

 

   להרבה אנשים, הרעיון פשוט לא נראה נכון. מדוע על הקהילה לשלם עבור עבודה שעל כל אחד להיות יותר ממוכן לעשותה? אולם כל דבר אחר נכשל. הרעיון של הארי אושר באסיפת בית-הספר והוא נבחר כרכז נקיון כדי לבצע את העבודה, עם תקציב קטן אם כי מתאים.

 

   הוא זינק לעבודה במרץ והתלהבות. במהרה "שירות הנקיון של הארי" ארגן לו "משרד" (שולחן בפינת אחד החדרים), שיטת ניהול ספרים מורכבת (הוא חילק לכל אחד שוברים על עבודה מבוצעת, יחד עם אישורים והיתרים). לוח זמנים של משימות ושירותי הכשרה.

 

         ושירות ההכשרה היה גאוותו ואושרו.  הוא עצמו הרוויח את פרנסתו יותר מפעם אחת  בעבודה עם צוותי נקיון מקצועיים והוא רכש רבות מתחבולותיו של המקצוע.  כל "שכיר" חדש שלו היה חייב לקבל שעורי הכשרה תחת פיקוח קפדני בטרם התקבל לטאטא או לשטוף.

 

   זה היה נסיון אדיר. הבעיה היחידה היתה שזה לא עבד.

 

   מגוייסים הם לא היחידים שלפעמים נשברים בעבודה. שכירים, בעבודות משעממות ושגרתיות, בלי מוטיבציה מיוחדת גם הם אינם תמיד מפיקים 100%...

 

   בהדרגה בית-הספר שוב התלכלך. בחזרה ללוח התכנון.

 

   לבסוף, כל אחד הרגיש יותר מקצת מבויש שהענינים הגיעו עד למצב זה. בסופו של דבר, זה היה בית-הספר של כולם, וכולנו הרגשנו שעלינו פשוט להתגייס ולהחזיק אותו נקי.

 

   היו עליות וירידות, כל אחת מלווה בשעות של ויכוחים וחיפוש בתוך תוכנו, על הבמה של אסיפת בית-הספר. בסוף, אנשים מביאים רוח מחודשת ומחליטים לשמור על הכבוד העצמי שלנו.

 

   היום, שיטת ההתנדבות היא מסורת מושרשת. לנקיון כבד, לפעמים יש לנו מבצעי סוף-שבוע מיוחדים, להם מוזמנים הורים. הרבה מהם מופיעים באופן סדיר. אפילו אקדמאים באים עכשיו. זמנים משתנים. 

 

 

   ריכוז העבודה, גם הוא משתנה. אסיפת בית-הספר ביטלה את המשרה של רכז נקיון. היא לא היוותה משרה פופולרית לאיוש.

 

   במקומה, עבודת ארגון הנקיון בהתנדבות ניתנת לועדת האסטטיקה ושמוש בבית-הספר. זה נשמע יותר מתאים ומהודר לאין ערוך.

 

 

[ פרק 28, נקיון, מתוך חלק ב':  החיים בבית-הספר, מתוך הספר:  סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, ע' 135, מאת: דניאל גרינברג. הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי,  1987. ]

 

 

 

היי דוד

 

שוב אתה מפגין חוסר מסוגלות  לפרגן .

 

היעדים שאתה חותר אליהם נכונים וצודקים . עם זאת , מדובר כאן עדיין בבית ספר המתנהל כמסגרת אוטוקראטית כוחנית , אך בכל זאת יש כאן שינוי קטן ומרענן .

מעודדים ילדים לקחת אחריות ולפעול בצורה חיובית , בניגוד ל " לא ללכלך " .

 

לדעתי זה יפה וזה צעד זעיר אך מקסים לשינוי .

 

אגב , ברוב בתי הספר הדמוקרטיים נושא הניקיון הוא מטלה כפויה על פי חוק . גם שם הילדים לא " מתים " על העניין , כולל בסאדברי ירושלים , ואני עצמי הייתי נוכח בכמה משפטים בנושא הניקיונות , כך שגם שם לא מניחים לילדים לבחור אם הם מוכנים או לא מוכנים לתרום לנושא .

גם במובאות מהספר שאתה הבאת מסתמנת בעייתיות בסאדברי וואלי , ולכן , על הרקע הזה - הרעיון המובא כאן הוא יפה .

 

ממליץ לך שגם אם אתה מציב רף גבוה לחינוך אחר , עדיין תוכל לזהות שינויים קטנים בכיוון , ולפרגן, אפילו אם הם עדיין לא עונים לקריטריון האופטימאלי .

 

ביי , חג שבועות שמח

 

אלי

 

 

היי אלי, 

 

"מסוגלות..." ?? 

 

כמה זמן אתה יכול לפרגן  -- מבלי שיקרה כלום -- או מעט מאד ? במיוחד כאשר יש כל-כך הרבה אנשים שמתפרנסים מהכישלונותיהם של אחרים... 

 

ואינני רוצה "חצי-הריון" ! 

 

או, איך אומרים: "הדרך לגהינום, רצופה כוונות (קטנות) טובות" ?!  

 

 

חג שבועות שמח ורטוב !