אני קורא בשנים האחרונות המון ספרות שואה.
קראתי ביוגרפיה מרתקת על הימלר שהיה פסיכופת לא פחות מהבוס שלו ועכשיו אני קורא שני ספרים האחד על שנות ההשמדה בגרמניה והשני "ארצות הרעב" על התנהלותן של רוסיה וגרמניה בתקופת מלחה"ע ה2 שמצליח להמחיש עד כמה סטאלין היה פסיכופת לא פחות גדול מהיטלר ובהחלט אפשר לומר שההרעבה שעולל לאוקראינים הייתה זוועתית כמעט כמו השמדת העם השיטתית של היטלר.
אבל כמו שאמרתי גם אחרי שאני קורא ולומד על הזוועות והקריאה אינה קלה רגשית אך מרתקת מבחינה אינטלקוטאלית אני עדיין לא מסוגל לחוש את רגש השנאה שאותו אני מזהה כרגש אישי אל אדם ואינני מסוגל לחוש רגש כזה גם אל פסיכופתים אלא בעיקר התחלחלות מכך שחברה לכאורה תרבותית ומתוקנת כמו החברה הגרמנית לא הצליחה להקיא מתוכה בשלב מוקדם ככל האפשר יצורים נתעבים שכאלה.
אני שואל את עצמי לפעמים מה היה קורה אילו היטלר היה נלקח מגיל צעיר מאוד להסתכלות פסיכיאטרית האם זה היה מונע את התנהגותו בהמשך חייו אבל קשה לענות על השאלה הזאת בלי שיודעים אם פסיכופתיה זה משהו מולד שאין שליטה עליו או שניתן להכחיד התנהגויות כאלה בגיל מוקדם.
לא יודע אם שמת לב שלאחרונה, נגיד ב 10 השנים האחרונות, קיים ריבוי של תופעות שהיינו מכנים קודם כמפלצתיות, והיום עוברות בשקט יחסי ? למשל אדם שכולא 3 נשים משך 10 שנים, הורים צעירים שרוצחים את ילדיהם כתוצאה מסכסוך כספי עם האישה, רציחות של מאוד אלפים באפריקה, שזוכות ל5 שורות בעמוד ה 14 בעיתון.... אני טוען שהאדם הפרטי הפוסט מודרני בנה סביבו מין איטום מושלם, מבורך מסכים, וכך אטם את עצמו לכל תגובה שאינה שייכת למיקרוקוסמוס המיידי שסביבו. בין היתר לשנאה, שהיא תגובה השרדותית בסיסית. ככתוב "מחה את זכר עמלק.."
=====================================================================
יעקב,אענה לך שוב תשובה רובוטית.
לא מוצא שום תועלת בשנאה אם אותם יצורים זוועתיים ממשיכים בשלהם ובכל דור קמים פסיכופתים חדשים.
אני רוצה לחיות בחברה בטוחה ככל שניתן ולדעת שאפשר להביא ילדים לעולם הזה בלי לחשוש לשלוח אותם לטייל ברחובות לבדם בחצות הלילה תוך שהם מהווים טרף לכל חולה נפש.
האם זו בקשה גדולה מדי לבקש?
יש אנשים שחשבו שגם בניו יורק אי אפשר להילחם בפשע ואז בא איזה ג'וליאני אחד והוכיח שאפשר להילחם בפשע ולעשות עבודה אפקטיבית מאוד בעניין והיום אתה מסתובב אחרי חצות הלילה בברודווי ובשדרה החמישית ומרגיש שהלילה השמחה והאוירה מלאת החיים רק מתחילה.
ואני חושב שגם אצלנו אם תיקח את רחוב אלנבי למשל היו זמנים שהיו היה מלא נרקומנים ואנשים די מפחידים שנטפלו אליך ברחוב והיום ב3 בלילה אתה מסתובב באלנבי ורואה סביבך מלא צעירים שרק עכשיו נכנסים לאיזה בר או מועדון ריקודים.
ולכן מבחינתי,רובוטי ככל שזה ישמע השאלה מה הרגשות כלפי אדם פסיכופת איננה מעניינת.
השאלה האמיתית היא עד כמה חברה מערבית מתוקנת מסוגלת לתת לאדם הפרטי תחושה שהוא חי חיים בטוחים למרות יצורים נאלחים במיוחד שמסתובבים בינינו.
בעניין זה נעשית עבודה טובה של המשטרה ורשויות החוק אך יש עוד מקום רב לשיפור וזה נכון במיוחד לגבי פשעים מחרידים שקורים דווקא בחדרים סגורים כשאנחנו עדים לפשע בתוך המשפחה.
יש עוד מקום לחשוב כיצד למנוע מבעל לרצוח את אישתו או מאב לחנוק את תינוקו וכיצד לאתר את הנורות האדומות מוקדם ככל האפשר ולהקדים תרופה למכה.
אני חושב שזה אפשרי ואולי יום אחד כשהלפיד יחליט לשחרר קצת את השיבר של ברז קיצוצי הגזירות נוכל להקצות מספיק פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לחשיבה רצינית בנושא!!!
מספיק תוכן פוגעני בשבילך? 
/null/text_64k_1#