היום בקשתי מאילה הבת שלי, בת שמונה וחצי, לכתוב לי כמה משפטים שהיא מרגישה, ואני אנסה לכתוב על זה משהו. פשוט להשתמש בדבריה כהשראה, כנסיון להכנס לעולמה, לראות מה מעסיק אותה, ועד כמה אני יכול לשוטט בעולמה. כי לפעמים אני מרגיש שהיא רחוקה שנות אור ממני, ובכלל לגבי כל הילדים. אני לא מתכוון בדבריה שהיא מיוחדת מהאחרים, הרי כל אחד הוא מיוחד בזה שזה הוא ולא אחר. אבל הכוונה, שהדור הנוכחי הוא מיוחד ואני מאחל לעצמנו, שנוכל למצוא את הבטוי והשפה שיגשרו בינינו. לעת עתה אני אנסה לראות מה היא חושבת: 

אהבה זה לא משהו שבא מכסף זה בא מהלב: מאוד משמח לראות שיש אבחנה כזו, שכסף מיועד לכל מיני דברים, לקנות במכלת, לקנות מתנה, לקנות ממתק, אבל דבר אחד בטוח. אהבה היא לא מסוגלת לקנות. אני מאוד שמח ששני מושגי היסוד העיקריים של חיינו, אהבה וכסף, כבר קיימים בתודעה שלה, במסלול מקביל. ולא חשוב כרגע מידת העמקות של התפיסה, כלומר התפיסה הכמותית גם מספיקה, והתפיסה האיכותית בטח תשתכלל עם השנים. 

אהבה בא מהחברים: אצל ילדים יש משיכה טבעית להיות ביחד, הם  פשוט מבצעים את הדחף הפנימי להיות ביחד עם בני גילם. שם הם כנראה מרגישים יותר קרוב לעצמם, יותר נוח עם עצמם, בכל מקרה זה עובדה. מה שקשה לי להבין איך היא קושרת אינסטינקט טבעי לאהבה?

להיות עם חברים היא תמיד תהיה חייבת, אבל לאהוב אותם, בזה אני לא בטוח. בטח אני אתפוס איתה שיחה על זה בהזדמנות הראשונה.  

אהבה בא משמחה: אני חושב, אבל לגמרי לא בטוח, שזה לא ממש מורגש אצלה, אבל לך תדע עם הדור הזה, איתם הכל יכול להיות. אבל המחשבה על שמחה שיש בה קשר עם אהבה הוא באמת הדבר שכולנו חולמים עליו, בסתר, במודע, בתת מודע. כולנו משתוקקים לשלמות. כי מתכון שיכול להכיל גם אהבה וגם שמחה בלב אחד, בטח קורה שם משהו טוב. ונראה שגם פה אני אצטרך לתפוס איתה שיחה, ולראות למה היא באמת התכוונה.

לחשוב על החברה ולהתחלק איתה במשחק: עד עכשיו הרגשתי כעומד מהצד, עכשיו אני מודה שפה יש לי חלק. תמיד לא הסכמתי עם מחלוקת וריבים עם החברות. ואפילו לא עניין אותי מי צודקת ומי לא, אלא פשוט כעקרון אילצתי אותה להסתדר עם המצב, כל מצב, כדבר נתון. אמנם לא הרבה זה קרה, אבל כנראה שזה הותיר את חותמו. בכל מקרה אני שמח שהיא במצב של רצון ויכולת להתחלק, כחלק מחייה.

 

רק ביחד נצליח עם החברים: מעניין לפי מה היא מודדת את ההצלחה, דרך ההרגשה שלה עצמה, או האוירה הכללית יחד עם החברות? 

 

לפעמים שאתה מרגיש בעצמך ואתה לא מבין מה רוצים ממך אז אתה צריך לזכור שכולם מיוחדים: קשה לראות איך אני מחליק אל תוך דבריה והכוונה שמאחרי זה, אבל בטח היא חשבה על משהו, אני אנסה. ההרגשה של להיות בין לבין, למשל עצב ושמחה, כנראה היא מה שיכולה להוליד רעיון שכזה. מה שמעניין אותי, על איזה יחוד היא מדברת, ומה הוא אותו יחוד שהיא מדברת עליו, ואיך כל זה קשור ויוצא מתוך מאמץ פנימי של דברים שעוברים עליה?

 

תגובה של אילה: אני חושבת שהוא פשוט שם את כל המילים בצורה יותר מבוגרת וגם שם את זה באותו דרך להסביר. אני פשוט אוהבת להגיד את זה יותר קצר. כי אם מישהו רוצה תשובה אז אומרים לו בכמה מילים. ואני מאד שמחה שהוא ביקש ממני לעשות את זה. תודה אבא.

 

 

 

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

 

אני אתן לך את נקודת המבט שלי. אילה אומרת שאהבה לא באה מכסף. היא מפרידה בין ערך (אהבה) לכסף ומבינה שכסף לא קונה ערך. ואז לדעתי היא עושה לך בית-ספר בלי להתכוון בכלל. שים לב על מה היא מדברת: אהבה, שמחה, שיתוף, חברים, הצלחה. כולם ערכים. כולם לא מדידים. כולם אי אפשר לקנות בכסף. וזה מה שמעסיק אותה בחיים. ומה מעסיק אותנו? (אני יודע שזו הקצנה) כסף, כסף ועוד קצת כסף :) שים לב שהיא לא מדברת על בגדים, על טלפון סלולרי חדש או אפילו על ציונים (כולם מדידים, חלקם אפשר לקנות בכסף) כלומר שבגיל שמונה וחצי היא עוד לא "מקולקלת". מנסיון של הורים ותיקים, אני יודע שכשהמשפחה מהווה בסיס מספיק חזק, מה שקורה זה שבשנים הבאות הילדים "מתקלקלים" ואז פתאום בסביבות גיל 17-18 הם עושים יישור פתאומי חזרה לעולם הערכי (לרוב אחרי שההורים מתחילים לשאול את עצמם מה זו המפלצת החומרנית שצמחה להם בבית :) )

 

 

אבל.... בלי כסף אי-אפשר לקנות במכולת ! -- מה לעשות.