עוד ספר, עוד מאמר .... "והמנגינה -- לעולם נשארת". 

גם החינוך הקיבוצי הוא לא מה שהיה. 

החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  

בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

-----------------
* ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

היי אברהם

אין לי כל ספק שהספר מהווה שינוי מרענן.

בדרך כלל קל יותר לקבוע " מה לא בסדר " , או " מה לא צריך להיות " , וקשה לנסח " מה צריך " .

הספר אכן מפרט גם לאן רצוי להגיע , בצורה די מקיפה .

אך השלב הבא , החסר , הוא מה ניתן לעשות כדי ש"הצריך" הזה אכן יתרחש .

עם זאת , ניתן לומר שני דברים – בתהליך שינוי בן 6 שלבים , המודעות לכך שמשהו לא בסדר , ומהו היעד לחתור אליו -  הם שני השלבים הראשונים ההכרחיים .

ביחס ל" מה ניתן לעשות כדי לממש את השינוי " – זו יכולה להישאר שאלה פתוחה , אולי עם יותר מתשובה אחת .

ובמקרה של מערכת החינוך –   חלק מהפתרונות אפילו אמורים להיוותר חסויים על מנת למנוע ניסיונות התנכלות והפרעה לתהליך השינוי ע"י מי שחשים מאוימים על ידיו .

כיצד לפעול באפקטיביות  על מנת לממש את השינוי – הופך להיות השאלה החשובה הבאה אחרי המודעות ל " מה לא בסדר " ו " לאן לחתור " .

הפתרונות של יצירת מסגרות חינוך אלטרנטיבי , רפורמות מתוקשרות כמו " אופק " או " עוז " ,  או התקפה חזיתית על מוסד בחינות הבגרות – כל אלו לא צלחו , אם כיוון שהמסגרות האלטרנטיביות לא הפכו לתנועה המונית , אם משום שברפורמות טמונים כשלים מבניים בסיסיים , ויש בהן הרבה רמייה ואחיזת עיניים , ובודאי לא שינוי קונספטואלי , ואם משום שהתומכים בבחינות הבגרות – שמעורבים בהמשך קיומן שיקולים כספיים כבדים , טובות הנאה , ופחדים ברמה של היסטריה – הצליחו להדוף את ההתקפה החזיתית ( הקפאת פעילות הועדה לצמצום בחינות הבגרות ) .

אגב , כל  השיקולים הללו הובאו לידיעת אנשי המחאה בקיץ 2011 , והוצעה להם הצעה לפעולות חלופיות , אך הם העדיפו להתעלם מהן .

כרגע , על כן , נותר לחפש פיתרונות אחרים ליישום השינוי , ויש סיכויים טובים שפיתרונות כאלה כבר מיושמים בשטח .

בסופו של דבר – את השינוי במערכת החינוך אי אפשר לעצור , ויותר ויותר מתבהר שהמתנגדים מנהלים קרב מאסף , שהוא למעשה קרב אבוד .

ביי

אלי

היי דוד

אפרופו חופש - להלן :

--
 

ביי

אלי

    אין פעמון בסדברי-ואלי. אין זמני שיעורים. 

    הזמן אשר מקדישים לכל פעילות נובע מתוך כל משתתף. זה תמיד משך הזמן הנחוץ והרצוי לכל אחד. זו תמיד כמות הזמן הנכונה.

    בית-הספר נפתח ב-8:30 בבוקר, ונסגר ב-5:00 אחרי הצהריים. שכיח למדי לראות מישהו נכנס לחדר החושך ב-9:00, שוכח מהזמן, ויוצא משם ב-4:00 כאשר עבודתו הושלמה.

    יעקב מתיישב מול האבניים. הוא בן שלש-עשרה שנים. השעה 10:30 בבוקר. הוא מתכונן, ומתחיל לעשות כדים. עוברת שעה. שעתיים. פעילויות רוחשות סביבו. החברים שלו מתחילים לשחק כדורגל, בלעדיו. שלש שעות. בשעה 14:15 הוא קם מהאבניים. היום, אין לו שום דבר להראות כתוצאה ממאמציו. אפילו כד אחד לא השביע את רצונו. 

    למחרת, הוא מנסה שוב. הפעם, הוא קם ב-13:00, לאחר שגמר שלשה כלים אשר מצאו חן בעיניו.

    תומס ונתן, בני האחת-עשרה, מתחילים משחק של מבוכים ודרקונים  (Dungeons and Dragons) ב-9:00. בשעה 17:00 המשחק טרם הסתיים. גם ב-17:00 למחרת לא נגמר. ביום השלישי, בשעה 14:00, הם אורזים את המשחק.

    שירלי, בת התשע, מתכרבלת בכסא ומתחילה לקרוא ספר. היא ממשיכה בבית, וכן במשך שלשת הימים הבאים, עד שהיא גומרת.

    סינדי ושרון, בנות  השש, יוצאות לטיול ביער. זה יום אביב נהדר. הן חוזרות אחרי ארבע שעות.

    דן משליך את חכתו הראשונה השכם בבוקר סתיו אחד. אחרי שלש שנים, הוא עדיין דג.

    זמן איננו מיצרך בסדברי-ואלי. לא "משתמשים" בו, לא בצורה טובה ולא בצורה רעה.  הוא לא "מבוזבז" או "נחסך".

    זמן פה הוא מידת קצב פנימית של החיים, עם כל המורכבות שלו. כשרצף של אירועים  קורה, הזמן המתאים לרצף זת מתמשך עימו. 

    אין הפסקת אוכל. להיפך, כל זמן הוא זמן-אוכל, במידה והינך רעב. עשר וחצי, שתיים- עשרה, שתיים וחצי, חמש. לפו-הדוב היה שעון-קיר שמזמן נעצר על השעה 11:00. לגבי דידו, הרעב תמיד, השעה אחת-עשרה תמיד היתה "זמן למשהו קטן", וכל זמן יכול היה להיות השעה אחת-עשרה.

    בבית-הספר התבוננתי, שנה אחרי שנה, כיצד צמיחתו של כל ילד מותאמת לזמנו שלו.  ראיתי אנשים פורצים קדימה, ולאחר מכן נשארים יציבים במקום למשך זמן אשר נראה נצחי.  ראיתי אנשים חולמים, ולאחר מכן אט-אט נסחפים בחזרה לאדמה.

    אם תלמידים זקוקים לזמן בנוסף לזמן שאנחנו נותנים להם, הם מקבלים מפתחות לבית- הספר. אחדים באים מוקדם, אחדים נשארים מאוחר, אחדים באים בשבתות ובחגים.

    הכבוד אשר בית-הספר רוכש לקצב הפרטי אינו מופר. הוא מבטיח שכל אחד, "במוקדם או במאוחר", יגיע לקשר עם האני הפנימי שלו. התלמידים מודעים היטב ליחס הזה כלפי הזמן הפרטי. הם נהיים תלויים בו, ומוקירים אותו. כמה פעמים שמעתי מאחד התלמידים הבוגרים יותר אומר, "יותר מכל דבר אחר, בית-הספר נתן לי את הזמן למצוא את עצמי".

    ריכוז חזק גורם לבן-אדם לאבד לגמרי את תחושת הזמן. נדהמתי כאשר קראתי לראשונה על התנהגותו של רנטגן בזמן שגילה, במיקרה, את הקרניים החודרניות באופן מיסתורי שבקרוב תקראנה "קרני-X". נסחף על ידי ההתרגשות וסקרנות נלהבת, פיזיקאי פשוט ועד אז אפרורי זה, נעל עצמו במעבדתו, את ארוחותיו השאיר מחוץ לדלת, והופיע אחרי שבעה ימים, מוכן עם דיווחו המרעיד-אדמות.

    הדימוי  של הגאון היצירתי תמיד מלווה בסיפורינו ואגדותינו בדימוי של ריכוז מוחלט וחוסר התייחסות גמור לזמן. "זה  לגאונים", אנחנו אומרים, בהערצה. כולנו בדרכנו גאונים יצירתיים.  בכולנו קיים אותו הפוטנציאל ללהט המעורבות, אותו צורך להתעלם משעוני העולם החיצוני ולהפנות עינינו לשעונינו הפנימיים.

    הזמן הציבורי בבית-הספר הוא מדויק באותה מידה שהזמן הפנימי הוא רופף, זה הכל ענין של כבוד. כאשר מספר אנשים קובעים עיסקה לעשיה משותפת במקום נתון, ובזמן נתון, הנימוס מחייב שימלאו את התחייבויותיהם. עליהם לתאם את הזמנים שלהם, ליצור זמן משותף לקבוצה.

    אסיפת בית-הספר מתחילה בכל יום חמישי בשעה 13:00 בדיוק. אל תבואו אם אין ברצונכם להיות שם, אולם אם ברצונכם להיות בה -- בואו בזמן. שיעורים מתקיימים בדיוק בשעה אשר נקבעה, או שהם אינם מתקיימים. טיולים יוצאים בדיוק בשעה אשר נקבעה, או  שהם מקורקעים. אם מישהו מאחר, הוא נשאר מאחור. אין מקום לקצב פרטי כאשר נקבעה עיסקה עם אחרים.

    תחושה של זמן בלתי מוגבל בבית-הספר היא סיבה חשובה לכך שהגילים מתערבבים היטב. זה פשוט נראה כל כך לא לענין לדאוג כמה ימים או שנים עברו מאז שמישהו נולד. בני שש, בני-עשרה, בוגרים, מורים, והורים מתייחסים בחופשיות ובפתיחות למהותו של כל אחד אחר, דבר אשר איננו מכיר גיל. מספרים על המדען האגדי נילס בור אשר יכול היה, בפגשו חבר ללימודים לאחר עשר שנות פרידה, להמשיך את השיחה שהיתה להם בפעם האחרונה. בסדברי-ואלי, אגדה זו היא מציאות רגילה.

    בסדברי-ואלי, לכל אחד יש זמן.

[ פרק 18, מספיק זמן, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מתוך חלק א': לומדים, מאת, דניאל גרינברג 1987. ] 

[ Chapter 18, Time Enough, Free at Last, The Sudbury Valley School, Daniel Greenberg, 1987. ]