דמוקרטיה בהתגלמותה אבל, האם גם שר החינוך שי פירון מפחד ? 

בית ספר ללא פריבילגיות  

בתי הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.  

בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן. 

כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד  -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.

כמה שונה המצב בבית ספר דמוקרטי, בית ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי הספר. 

בית ספר ללא פריבילגיות הוא בית ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

בבית ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית הספר כבסיס ללמידה.

הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה (יהודית ו...) דמוקרטית.

היי אברהם

בזמנו כתבת דיון בקהילת חינוך הנקרא " פחד שווא " אודות הניסיון בן היממה של מנהלים להתארגן בגוף נפרד.

הגבתי , אך הדיון נמחק מהקהילה , יתכן שמשום שפרסמת אותו גם בקהילה אחרת , ייתכן שמסיבות אחרות .

בכל מקרה אני חוזר על דברי אז :

היי אברהם

^{אני מבין שנס המרד התנופף במשך  3 או 4 ימים בודדים עד שקופל בבהילות .}

^עצוב.

^{אכן , אם מחלקים את סקטור העובדים הגדול של המורים לקבוצות , הרי שהחלוקה היא ל 2 קבוצות עיקריות  + קבוצת מיעוט :}

^{1. קבוצת רוב 1 - האסקופה הנדרסת  ( המפוחדים ? הפחדנים ? )  .}

^{2. קבוצת רוב 2 - המשת"פים ( משתפי פעוּלה מתוך אינטרסים , או מתוך הזדהות עם האג'נדה של החינוך הארכאי ) .}

^{3. קבוצת מיעוט - הנאבקים הפועלת בהתאם לתפישות חינוכיות חריגות , אם בגלוי ואם בהיחבא .}

^{יש להניח שסקטור המנהלים  , שמלכתחילה היה מורכב מאנשי קבוצת המשת"פים , ושיש לחבריו יותר מה להפסיד ממורה מן השורה - רוב אנשיו יחששו מהצל של עצמם ויִטוּ להימנע מפעולות שהם חוששים שהן תַקמנה עליהם גופים כמו משרד החינוך או ארגוני המורים .}

^{העצוב בעניין הזה הוא שמדובר באנשים  - מורים ומנהלים - שעוסקים בחינוך ואמורים להוות דוגמה למנהיגות אמיצה .}

^{הם אינם דוגמה לכלום , והם הרוויחו ביושר את הבוז והשנאה שלא מעטים בציבור רוכשים כלפי רוּבם .}

^{כאמור , עצוב , אבל לא ממערכת החינוך תבוא הישועה , אלא מההורים , כשאת אחד הפיתרונות בעניין כבר מניתי כאן .}

http://cafe.themarker.com/topic/2810205/ 

^ביי

^אלי

התמונה אינה פשוטה: בחלק מארצות המערב, בעיקר בארה"ב אבל לא רק, יש מחסור במנהלים. מסיבות שונות. בגדול, התפקיד שוחק ולא תמיד מתגמל. אצלנו אין מחסור מספרי במנהלים, אבל יש מחסור באנשים איכותיים לתפקיד.

מה שצריך זה מנהיגים -- לא מנהלים. ביורוקרטיה יש לנו מספיק. 

היי יובל
 
כמעט כל דבריך נכוחים וציינת אכן את הסימפטומים המאפיינים מערכת חינוך כישלונית .
 
אך בנושא הפחד - אני יודע מהשטח , ועל פני שנים רבות - האדישות נובעת מהפחד .

האדישות היא תוצר , לא גורם .
 
כאמור לא אצל כולם , כיוון שיש אנשים ששיתוף םעולה עם המערכת נובע מאינטרסים אישיים של קידום , סיפוק יצר שליטה , וטובות הנאה אחרות , וחלק פשוט מאמינים שהדרך הישנה והגרועה - היא הדרך היחידה .
 
אבל קבוצה גדולה , שאני מעריך אותה כ 60% מהמורים - מפוחדים .
 
הייתי שם , בשטח , והתפרסמתי בזמנו כמי שאינו חושש לומר את דעתו ולבצע את מה שאני מאמין בו . ציפיתי לפיטורין ואפילו פוטרתי והוחזרתי והמשכתי להביע את דעתי .
 
בפורומים קבוצתיים לעיתים הייתי בדעת יחיד , אך מה שמעניין הוא שלא פעם לאחר מכן התגנבו אלי מורים ואמרו לי במפורש שדעתי מקובלת עליהם , אל הם לא הולכים לבטא אותה בגלוי .
 
כעסתי , אך שמרתי על לויאליות ולא פרסמתי את הדברים .
 
אחד הביטויים להתנהלות האסקופה הנדרסת הייתה שביתת 2006 שהסתיימה בקול ענות חלושה . פרשת ניסיונות ההתארגנות של המנהלים זהה מבחינת אופייה הפחדני.
 
כפי שאמרה לי אחת המנהלות - אלי , הפחד ספוג בקירות .
 
הנועזים המעטים - מצליחים או שבעצם עוזבים את המערכת כיוון שהם מבינים שהמערכת סובלת משיתוק מערכתי עקב כשלים  מבניים בתוכה . ( ממוצע השהייה במערכת של מורים צעירים - 6 שנים , אבל החציון נמוך יותר ) .
 
כאמור , השינוי לא יגיע מתוך המערכת , לא מקרב הקבוצה הפחדנית של המורים , ולא מקרב קבוצת המשת"פים .
 
הוא יגיע עקב לחץ הציבור שמתחיל לקלוט שהמערכת פשוט פוגעת בסיכויי הבוגרים להשתלב באופן חיובי וקונסטרטקטיבי במציאות המשתנה במהירות , וההופכת לחסרת סבלנות כלפי גוררי רגליים .
 
ההורים והציבור בכללותו גם יגבירו את ההתקפות שלהם על המערכת וגם יצביעו ברגליים ע"י נטישת המערכת לטובת מסגרות פרטיות מתקדמות .
 
האדישות של המורים והכניעה לתכתיבים ההרסניים של המערכת  נובעת בעיקר בגלל הסיבות שציינתי . כאמור - האדישות היא תוצר , לא גורם .
  
אגב , מבחינתי המורים הם קורבנות לא פחות מהילדים , בשינוי אחד - המורים הם אנשים בוגרים הנושאים באחריות לבחירות שלהם . גם בחירה בכניעה לפחד , וההחלטה לקַרבּן ילדים - היא החלטה בוגרת , והמורים , ובעיקר המורות בגילאים הצעירים , נושאים ונושאות באחריות המלאה לבחירות ,ולכן , למרות שהם עדיין קורבנות - הבחירה להיות קורבן היא כולה שלהם ושלהן .

ואני אחזור ואומר - לדעתי  רוב המורים והמנהלים במערכת הציבורית  הם פחדנים , או מקובעי חשיבה , או אינטרסנטיים ציניים , או שילובים שונים של השלושה .
 

לא אחזור בי מדעתי עד שלא אראה התנהלות אחרת של רובם .

אשר למיעוט האמיץ הפועל בקרב הקבוצה הלא חיובית הזו - אני מצדיע להם .

 
ביי
 
אלי

היי אברהם

ההיתקלות במערכת אכן שוחקת , אבל בעובדה - מנהלים אמיצים ונאורים - זוכים לגיבוי מהצוות ומההורים , שלא לדבר שהם זוכים גם לאהבת התלמידים . לכן רובם גם רואים סיפוק גדול בעשייתם .

השחיקה נובעת מעבודה לא נכונה , כשמנהל זוכה אולי לייראת הצוות , אבל לביטויי שנאה מצד תלמידים והורים , גם אם המערכת " מלטפת " אותו כביכול , אבל לא באמת איכפת לה ממנו .

הנהנים היחידים במקרה של מנהל מקובע הם מנהלים שהם גם חיות פוליטיות והניהול הוא שלב בקידום שלהם אל תוככי המערכת .

  מתוך הניסיון האישי שלי - מפגש עם תלמידים שאני יוצא ממנו מותש נפשית פיזית  - נובע מעבודה לא נכונה .

כאשר אני עובד נכון - גם אני וגם הילדים יוצאים נלהבים ומועצמים , אפילו אם אני עייף פיזית .

ביי

אלי

צטט: יובל יוחנן 2013-06-28 12:14:08

הטעות במאמר או באמירה הוא יסודי המורים אינם מפחדים. הם אדישים. רוב המורים באים עושים את עבודתם והולכים. הדבר היחידי שמעניין אותם כתוצאה מדרישות המערכת הוא כמה מתלמידיהם יעברו את בחינת הבגרות. מעט מהמורים הם אידיאליסטים שתוך זמן קצר מוצאים עצמם במעלה הסולם לרכז שכבה סגן או מנהל בתקווה שמעמדות אלה יצליחו להוביל לשינוי בבית הספר שלהם. הפכו את בתי הספר לעסקים. המורה נמדד רק על פי כלי ״אוייקטיבי״ והוא הצלחה בבגרות או בבחינות המי״ צב. כשטענתי בזמנו מול משרד החינוך שהכלי אינו נכון אלא צריך כלי שיבדוק את מידת ההתקדמות של התלמידים ענו לי שאין כלי כזה. הם לא רצו להתאמץ ולמצוא כלי מדידה שימדוד את התקדמותו של התלמיד. במידה והיה כלי כזה אפשר היה באמת למדוד את יכולתם של המורים ואז גם מורים שאינם מתאימים היו פולטים עצמם מהמערכת. היום המורים לא פולטים עצמם כי הם חושבים שהם בסדר. משרד החינוך כמו כל המדינה הפך את המערכת להישגית בלבד וזאת בעקבות הסקטור הפרטי.

המורים אדישים כאשר מגיעה המשכורת ?  

לא צריך כלים למדוד התקדמות. מה שצריך זה חופש: 

החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  

בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

----------------- 

* ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!). 

ראו גם, 

קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !  

http://cafe.themarker.com/topic/2236986/  

".....התוצאות מראות שהירידה במוטיבציה של תלמידים ללמידת מדעים בתוך ביה"ס ומחוצה לו, במהלך גיל ההתבגרות, אינה תופעה התפתחותית בלתי נמנעת, היות והיא ניכרת בבתיה"ס השייכים לזרם המרכזי אך לא בבתיה"ס הדמוקרטיים. התוצאות מרמזות לכך שאי-הירידה במוטיבציה בבתיה"ס הדמוקרטיים קשורה בתרבות ביה"ס הדמוקרטי ולא בהשפעת ההורים....." 

"....The results show that the aforementioned decline in adolescents' motivation for science learning in school and out of school is not an inevitable developmental trend, since it is apparent only in traditional schools but not in democratic ones. The results suggest that the non-declining motivation of adolescents in democratic schools is not a result of home influence but rather is related to the school culture....."