הספר נקרא איציקידנה והוא יוצא לאור ממש בקרוב. הרעיון המיוחד שלו זה שהוא נועד לפתח את היצירה של הילד ואת עולם הפנטזיה שלו על ידי זה שהילד עצמו מאייר בספר .

כנסו לראות, לדעתי מתאים לאנשים חינוך ולהורים כאחד.

יצירתיות, עולם הפנטזיה מחד, והכרת המציאות מאידך -- מפתחים עם חופש: 

        לנגד עינינו לבש צורה לאיטו כפר מפלסטלינה.  יום אחר יום, חודש אחר חודש, נפרש על  גבי שולחן גדול אשר נלקח מחדר האמנויות.  הדגם מפלסטלינה נראה היה כמעט אמיתי.

         לעיתים קרובות, שישה ילדים או יותר הצטופפו בו בזמן, זה ליד זה, רכנו מעל השולחן במשך שעות, ופטפטו, בנסותם ליצור מיניאטורות מושלמות של כל דבר אשר רק יכלו לחשוב עליו.  סוסים, עצים, מכוניות, משאיות, חיות, גדרות, אנשים -- כל דבר.  לא רק העתקים ישנים  כלשהם, אלא העתקים ללא פגם.  היה, למשל, "מנוע" שלם מתחת למכסה המנוע (המתפרק!) של כל מכונית, ואת כולו יכולתי להכניס בקלות בכף ידי.  אנשים בגובה של אצבע לבשו בגדים  וענדו  אביזרים.  לגגות היו רעפים, לקירות היו דלתות, חדרים ובהם שולחנות וכיסאות.

         הכל היה עשוי מפלסטלינה מעובדת ומגולגלת לפי דוגמה ולפי צורה.  זה היה משחק עצום.  והמשחק נמשך מעל שנתיים.

         איש לא טען, אפילו במרומז, שהילדים האלה בגילאי שמונה עד ארבע-עשרה (ברובם בנים) "עסקו" באמנות, למשל.  הרעיון עצמו היה מעליב אותם.  כל עזרה מהצוות לא נתבקשה, כל עזרה לא ניתנה.  עבור המשתתפים זה היה משחק.  משחק רציני, מרוכז, כיף גדול ללא גבולות.

         נראה שלכל דור בבית-הספר יש את ה"מועדונים" הרציניים שלו.  בדרך כלל זה מתחיל בגיל תשע או עשר בערך, כאשר לפעמים "נדבק" אליהם מישהו צעיר שהוא גם נסבל, וזה נמשך במשך  שנה  או  שנתיים  בכל קבוצה חדשה.  ישנו המועדון, וכמובן בית-המועדון.  בהתחלה זה היה צריף רעוע ישן בחורשה, עד שהוא התמוטט.  מאוחר יותר, זה היה חדר באורוות.  אחר כך זה היה ארון גדול בבניין הראשי.  מאוחר יותר, כאשר זה היה מחוץ לתחום בגלל תקנות מכבי-האש, בית-המועדון יכול היה להיות כל מקום "סודי" המוקף, אם היה צורך, בקירות וגג דמיוניים.  רהיטים  היו  צריכים  להחדיר  בו נשמה -- שטיח  ישן, אולי;  כיסא אחד;  שולחן אחד.היה צריך להמציא פולחנים, לשרטט תכניות ולתכנן הרפתקאות, היה צריך לשגר מרגלים, ולהציב שומרים.  עולם  של מזימות היה נוצר, מלא מורכבויות.  הילדים המעורבים היו תמיד  עסוקים, ותמיד נורא  מרוכזים.

         המשחק בבית-הספר הוא עסק רציני.  חושבני שהמשחק הוא תמיד רציני עבור ילדים, באותה מידה כמו עבור המבוגרים שלא שכחו כיצד לשחק.  מחנכים מקצועיים מוטרדים לעיתים מהמשחק, לרוב בגלל שילדים מקדישים במשחק אנרגיה ואינטליגנציה הרבה מעבר למה שהם משקיעים בעבודת בית-הספר.  לפעמים, כדי לעשות את הדברים יותר ערבים לחיך, פסיכולוגים חינוכיים יכתבו אודות הערך שיש למשחק ב"למידה" -- למשל, בלימוד מיומנויות מוטוריות, או בלימוד פתרון יצירתי של בעיות, או משהו אחר עם תווית אשר נשמעת לגיטימית.

         העובדה היא, שהמשחק תופס חלק נכבד מהחיים בסדברי-ואלי.  והוא אחד מגורמי  הלמידה הראשיים פה.  אולם מה שנלמד הוא שיעור שונה ממה שהייתם חושבים.  מה שנלמד הוא היכולת להתרכז ולמקד את תשומת-הלב, בלי חסכון, במטלה הנוכחית, בלי להתחשב  במגבלות -- לא העייפות, לא לחץ של זמן, ללא הצורך לנטוש רעיון "חם" באמצע כדי לעבור למשהו אחר.  ה"שיעור" הזה נותר לכל החיים.

         רוב הילדים בבית-הספר, בעיקר הצעירים יותר, עסוקים מדי במשחק מכדי לאכול או לנוח כל היום.  לפנות ערב הם מוכנים לארוחה גדולה ולשנת לילה טובה.  הם עבדו הרבה וקשה.

         למרות שהמשחק הוא משוכלל, הכלים והציוד הדרושים הם, בלשון המעטה, לא יקרים.

         כאשר התכוננו לפתיחת בית-הספר, בילינו שעות רבות בחלוקת תקציבנו הקטן בין כל מיני חלקי ציוד "נחוץ" למשחק, בעיקר לילדים קטנים.  התחלנו עם האוסף של הדברים הרגילים אשר אפשר למצוא במעונות ילדים, בגני ילדים, ובמרכזי שעשועים לילדים.

         במהלך השנים הראשונות, התבוננו ולא האמנו.  הציוד שכב כמעט ללא שימוש.  רוב  הדברים  בהם  כן נגענו שימשו למטרות אחרות לחלוטין מייעודם.

         הציוד העיקרי בו משתמשים הילדים הוא הכיסאות, השולחנות, החדרים, הארונות, והשטח שבחוץ, עם העצים והשיחים, הסלעים והפינות הסודיות.  הכלי העיקרי הוא דמיונם של הילדים.

         לאחר שתים-עשרה שנים בהן הציוד היה מונח, כשלפעמים התווספו לו תרומות, ארזנו כשלשה רבעים ממנו בקופסאות ואחסנו אותו בעליית הגג.  שם הוא נמצא.  עלית הגג היא מקום יבש, כך שיתכן והציוד ישמר שם זמן רב.

         יש יוצאים מן הכלל.  ילדים גדולים יותר משחקים משחקי שולחן שהם מביאים מהבית:  "מונופול", לעיתים ימים שלמים. "סיכון", אופנה שנמשכה ארבע שנים ואשר הפכה את השחקנים 

לגיאוגרפים ואסטרטגים  צבאיים.  ו"מבוכים ודרקונים", כמובן, עם האוסף המשוכלל של אביזרים המורכב בקפידה ובבעלות פרטית.  "מבוכים ודרקונים" היה משחק שאנשים זרים התייחסו אליו ביותר סובלנות מאשר אל רוב המשחקים, היות והיה אפשר "ללמוד" בו דברים -- על החיים בימי הביניים, למשל.                    

        אנחנו מתייחסים ברצינות למשחק כאן.  לא היינו מעלים בדעתנו להפריע לו.  כך שהמשחק פורח בכל הגילים.  ובוגרי בית-הספר אשר יוצאים לעולם יודעים כיצד להתמסר בכל נפשם ובכל מאודם לכל דבר שהם עושים, ועדיין זוכרים כיצד לצחוק וליהנות מהחיים.

[ פרק 16, משחק -- תפקידו של המשחק בבית-הספר בסדברי-ואלי, מתוך הספר: סוף-חופשי,בית-הספר סדברי-ואלי, מתוך חלק א': לומדים, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ]

ראו גם:

Minimally Invasive Education 
Minimally Invasive Education in School

איציקידנה. קוראים מאיירים 

איציקידנה 

http://youtu.be/RgP4hfFUhL4

אני עמית גל, בן 43 מתל אביב, אבא של נטע, נעמי וענר. יותר מכל אני אוהב לספר סיפורים ולהניח לדמיון להוביל אותי. בשנים האחרונות הכרתי גם את עקרונות הקוד הפתוח, וגם את דרך החינוך האנתרופוסופית, ואיכשהו השילוב בין כל הללו הוליד את הרעיון לספר איציקידנה, שבו כל קורא מצייר בעצמו את מה שהוא רואה בעיני רוחו. כך אפשר לחלוק גוזמאות, ולהשאיר מקום לדמיון לעשות את שלו.

ללמוד להפעיל את הדמיון

http://www.onlife.co.il/בלוגים/57614/ללמוד-להפעיל-את-הדמיון?post_id=1413632338_10201369344541605#_=_ 

איך אנחנו מסרסים לילדים את הדמיון עוד לפני שהוא מתחיל להתפתח, ומה הפתרון לזה?

https://www.facebook.com/itsikidana