"...זה גם הדגיש לי איזה בזבוז זמן זה שאף אחד בביה"ס לא רואה מה הן היכולות שלי אלא רואה רק את מה חסר לי..." 

"תצלמו את התלמידים בכיתות, בקרוב זה יהיה שייך להיסטוריה"

"....המלחמה תמה אך הכט לא חזר לספסל הלימודים...." 

"...."אני זוכר את מנהל ביה"ס בשיחתינו האחרונה אומר לי: 'אתה תלמיד מצטיין, למה אתה עוזב את ביה"ס? אתה עומד להרוס את חייך'. אני זוכר את עצמי אומר לעצמי, מתוך היגיון פנימי, שיכול להיות מאוד שהוא צודק, שיכול להיות שאם אפסיק ללמוד אהרוס את חיי אך מול זה עמדה ההבנה שבטוח אהרוס את חיי אם אשאר ללמוד בביה"ס. העדפתי ללכת על בטוח ולא לחזור לביה"ס"....." 

".....בביה"ס רגיל, שם אין בחירות, מטילים עליך משימה ואם אתה לא עושה אותה – זה לא בסדר, כלומר זה אימון לצייתנות. צייתנות זה לא מה שנדרש בחברה. בחברה לא בודקים כמה אתה צייתן אלא כמה אתה יצירתי, יזמי. זה לא מה שמלמדים בביה"ס......" 

"....בית הספר הוקם כבית ספר ציבורי, תוך התנגדות משרד החינוך....."

"....."הילדים הם המנוע להתחדשות עירונית"....." 

"....ואיך הלמידה מתבצעת דרך השילוב העירוני?

"השאיפה שלנו היא שמעבר למקצועות הליבה, הילדים יוכלו ללמוד מקצועות התמחות בעיר....." 

   "שוליית הקוסם", בית-הספר סדברי ואלי ("שילוב עירוני" עוד משנת 1968) 

   כאשר לוק הלך לעבוד אצל הפטולוג של בית-החולים, הוא הפך להיות המתלמד הרשמי הראשון של סדברי ואלי.

   לא הייתה דרך להסדיר שלוק יבצע ניתוחי-מתים בקמפוס. לא חשוב כמה מתוחכמים היו המתקנים בקמפוס, לא הייתה אפשרות לטפל בגוויות.

  בגיל חמש-עשרה לוק יכול היה לבחור בין אחת משתי האפשרויות. הוא יכול היה להמתין שש או שבע שנים עד שהיה מספיק מבוגר ואחרי שסיים את האוניברסיטה, ואז להמשיך בשטח שהוא בחר בו;  או יכול היה להמשיך קדימה כאשר הוא היה מוכן לכך, זאת אומרת מיד.

   לא ראינו כל סיבה מדוע שהוא ימתין. ניגשנו אל רופאים מקומיים ושטחנו בפניהם את המקרה שלנו, עד שמצאנו מישהו אשר ראה את הדברים כמונו. עשינו הסכם עימו, מאד דומה לעסקות אשר מתבצעות בבית-הספר:  הינך מקבל את לוק כעוזר, חינם בלי כסף כי זה חלק מהחינוך שלו; בתמורה, הינך נותן ללוק הכשרה מסוימת זו וזו. ההכשרה שהוא יקבל נוסחה בפרטי פרטים. כל המעורבים בעניין הסכימו לתנאים, ותכנית החניכות הראשונה של בית-הספר יצאה לדרך.

   הרעיון תפש. כאשר ג'יל פיתחה עניין בתיאטרון, במהרה היא הייתה מוכנה ללכת מעבר לבית-הספר. הקטע של ההפקה דיבר אליה -- איפור, תלבושות, תפאורה, תאורה.  היא התקבלה כחניכה בתיאטרון לואב בקמברידג', ולאחר זמן קצר היא הושכרה לעזור בתיאטרונים מקצועיים בכל הארץ. מקצועה החדש סייע לה לשלם את לימודיה באוניברסיטה, בה קיבלה תואר בתיאטרון בהמשך הקריירה שלה.

   מתי להישאר בקמפוס, מתי לזוז הלאה היה לעיתים נושא קשה להחלטה. בגיל ארבע-עשרה, שאול נמשך לצילום. לאחר זמן קצר, הוא השתמש בחדר חושך של בית-הספר, והשתלט על האלף-בית של מעבדת-הצילום. במהרה מתקני בית-הספר הפסיקו לספק אותו, אולם במקום לחפש במקום אחר, הוא החליט לשפר את מה שהיה בנמצא. לאט-לאט, בעבודה מייגעת, הוא למד נגרות בבית המלאכה. הוא עיין בספרי הדרכה של טכניקות-צילום. תוך שנה, הוא שיפץ לגמרי את מעבדת הצילום, וקנה ציוד משומש לפי הצורך. היות והוא היה הבן-אדם הרביעי אשר התאהב בצילום ושיפץ את חדר החושך, כאשר הוא סיים המקום נראה ממש נהדר. 

  אפילו זה לא היה מספיק כאשר הוא הגיע לגיל שש-עשרה. הוא היה זקוק להכשרה מיד ראשונה, מאומן. שבוע אחרי שבוע, שאול כיתת את רגליו מסביב לבוסטון, בחיפוש אחרי צלם מסחרי אשר יקבל אותו כמתלמד. התוצאות לא היו מעודדות. "לך לעמית", אמר אחד. "תעבוד במעבדה לפיתוח המוני", אמר אחר.

   כאשר הוא הגיע לג'ו, הוא ידע כיצד להציג את בקשתו. ההשגות נדחו, אחת אחרי השנייה. אולם ג'ו לא רצה להסתכן בהכשרת ילד צעיר. "היו לי עסקים עם בני-עשרה", הוא אמר, "והם כולם בלתי-אחראים. הם לא מגיעים בזמן, הם מלכלכים, הם מתעצלים בעבודה". שאול התעקש. בית-הספר נתן לו גיבוי, והתחייב התחייבות תקיפה. יומיים בשבוע, שאול נסע באוטובוס לבוסטון ועבד אצל ג'ו.

   הוא התחיל מאפס. לקראת סוף השנה, אחרי שהוא השלים את תקופת החניכות, הוא התבקש להישאר ולנהל את המעבדה של ג'ו.

   היום, שאול הוא צלם אמנותי, טכנאי ואיש מקצוע מושלם בצד המסחרי של המקצוע.

   עד היום, רק מתלמד אחד נכשל.  זה  קרה כאשר התברר שהמורה היה בלתי-אחראי מכדי לכבד את חלקו בהסכם. לאחר זמן מה, הסטודנט ויתר וחיפש במקום אחר.

   בן-אדם אחד הכשיר יותר מתלמדים שלנו מכל אחד אחר במשך השנים.

   אלן ווייט הוא קבלן לעבודות כלליות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, הוא היה מנהל  בית-ספר ציבורי, הוא היה בראש הסולם הניהולי. אלן התברך בכישרונות האידיאלים למנהל מוצלח. יש לו הרבה שכל, אם כי הוא לא ראוותני. יש לו מזג נוח, ולעולם אינו מאבד את קור רוחו. הוא הוגן, מתוק, הגיוני, מאורגן.

   כאשר רק פתחנו, אלן היה מנהל בית-הספר הציבורי היחידי באזור המטרופוליטאני של בוסטון אשר נענה להזמנתנו הישירה לבוא ולראות מה עשינו. הוא הסתקרן.

   סקרנותו כמעט חיסלה אותו.

   לא לקח זמן רב עד שאלן, אז מפקח בתי-ספר בכפר מקומי אחד, הפך למעורב עמוקות עם הרפורמה בבתי-הספר. סדברי ואלי הפך להיות תחביבו. ככל שיותר הוא ראה בבית-הספר שלנו, יותר נסחף לעשות שינויים, אומנם מעט, בבתי-הספר הצבורים.

   במהרה נקרע הכפר שלו במחלוקת זועפת. דגם בית-הספר הציבורי החלופי שלו, המוזכר באהבה והתלהבות חמש-עשרה שנים מאוחר יותר על ידי אלה שביקרו בו ועבדו בו, אולץ להתקפל מהר מאוד.

   אלן נטש את החינוך הציבורי. נטש את הקביעות שלו, את הטבות הפנסיה המוגדלות שלו, את חוצפתו. הוא חזר לאהבה הישנה שלו, נגרות, ובמהרה היה לקבלן כללי.

   במשך כל השנים, אלן לעולם לא הפקיר אותנו. הוא היה שם כדי לסייע, לייעץ, ולנחם אותנו. החל מהשנה הראשונה והלאה, הוא נבחר מחדש שנה אחרי שנה כנשיא עמותת בית-הספר.

   וכאשר מישהו בבית-הספר התעניין בנגרות או בבניה, הוא במהרה מצא את עצמו כמתלמד אצל אלן.  ארבעה סטודנטים עברו דרך הידיים של אלן, למדו את המקצוע, והמשיכו הלאה לפרקטיקה של המקצוע.

   תכנית החונכות אפשר לאלן להיוותר בחינוך, במובן האמיתי של המילה. ונתנה לרבים  אחרים את ההתרגשות בעבודה כחונכים עם תלמידים צעירים, נלהבים ונמרצים.

[ פרק 4, שוליית הקוסם, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ] 

[ Chapter 4, ”THE SORCERER’S APPRENTICE,” Free at Last, The Sudbury Valley School, Daniel Greenberg, The Sudbury Valley School Press, 1987. ]