צטט: יונת77 2013-07-15 08:23:52

לא מבינה את הקטע של להתחתן ולא לגור יחד, אפשר להיות יחד בלי להתחתן ושכל אחד גר בנפרד - שזה לגיטימי, אבל גם כאן מגיע השלב שהקשר בפורמט הזה(שכל אחד גר לבד) ממצה את עצמו וצריך לעבור לשלב הבא, כמו לגור ביחד(אם לא רוב הסיכוי שהקשר לאורך זמן יתמוסס).

והילדים שיתעסקו בעניינים שלהם :))

(הם יכולים להביע את דעתם,הם יכולים לא לקבל את הבחירה של ההורה, אבל כן לכבד את הבחירה ובטח לא לכעוס על הבחירות של ההורים שלהם) 

 

ומכיר כמה זוגות שהרגיל אצלהם הוא לגור רחוק ולהתראות בצורה לא רצופה. ואפילו הייתי בכמה קשרים כאלו. ופתאום כשנוצרת האפשרות להתקרב, הכל מתפרק כי בעצם לא היה שם אלא תחליף לזוגיות.

צטט: אביג 100 2013-07-14 21:52:03

זה מעולה! לא צריך לחנוק

למה לחנוק?

חיים ביחד זה לחנוק?

מודה שעדיין לא ניסיתי מאז גירושי

אבל למה שלא יתאפשר מרחב אישי בתוך הביחד?

צטט: ורד (וזהו...) 2013-07-15 15:36:25

צטט: אביג 100 2013-07-14 21:52:03

זה מעולה! לא צריך לחנוק

 

למה לחנוק?

חיים ביחד זה לחנוק?

מודה שעדיין לא ניסיתי מאז גירושי

אבל למה שלא יתאפשר מרחב אישי בתוך הביחד?

זה לא רק עניין הלחנוק. זה הפרט השולי לדעתי בפרק ב. העניין המשמעותי יותר הוא הילדים שלו, הילדים שלך, ההרגלים שלהם, החיים שלהם ותחושת ה"פלישה" לחייהם. זה הרבה יותר מורכב מעניין המרחב האישי. אם מדובר רק על זוג, זה באמת לא בעיה ליצור גם ספייס אפילו במגורים משותפים. אבל כשיש ילדים מכל הצדדים זה הרבה יותר מסובך.

#אחת שהיתה שם ו-never again. לפחות עד שהילדות "יגמרו את הקולג'".

צטט: אופטימית זהירה 2013-07-15 21:17:26

צטט: ורד (וזהו...) 2013-07-15 15:36:25

צטט: אביג 100 2013-07-14 21:52:03

זה מעולה! לא צריך לחנוק

 

למה לחנוק?

חיים ביחד זה לחנוק?

מודה שעדיין לא ניסיתי מאז גירושי

אבל למה שלא יתאפשר מרחב אישי בתוך הביחד?

 

 

זה לא רק עניין הלחנוק. זה הפרט השולי לדעתי בפרק ב. העניין המשמעותי יותר הוא הילדים שלו, הילדים שלך, ההרגלים שלהם, החיים שלהם ותחושת ה"פלישה" לחייהם. זה הרבה יותר מורכב מעניין המרחב האישי. אם מדובר רק על זוג, זה באמת לא בעיה ליצור גם ספייס אפילו במגורים משותפים. אבל כשיש ילדים מכל הצדדים זה הרבה יותר מסובך.

 

 

#אחת שהיתה שם ו-never again. לפחות עד שהילדות "יגמרו את הקולג'".

זה מאד עצוב מה שאת כותבת.
נשמע כאילו את מחפשת זוגיות ובאותו זמן את לחלוטין לא פתוחה אליה.

באיזה מקום, אני מכיר הרבה סיפורים כאלו.
של אמהות ששמו את גידול הילדים כמחסום לזוגיות,
בין אם באופן אוביקטיבי, מדאגה (מורחבת) לילדים, או
כתירוץ. מהצד, זה קצת מצער.
מכיר אפילו אחת שתמיד כאשר יש איזה התקרבות, אז
יש תירוץ, לפעמים די עקום, כמו "הוא לא מתיחס לילדים
שלי כמו לשלו" כדי לעצור את זה, לחסום, להמנע, או סתם
לא להתחייב.
למרות שיצא לי לא להיות מאד קרוב לבני היחיד (לצערי הרב
ביותר, כפי שיודע כל מי שמכיר אותי), אני חושב שכשרוצים
זוגיות, אז התירוץ הזה מתבטל, ואפשר למצוא את הדרך הנכונה.

צטט: אופטימית זהירה 2013-07-15 21:17:26

צטט: ורד (וזהו...) 2013-07-15 15:36:25

צטט: אביג 100 2013-07-14 21:52:03

זה מעולה! לא צריך לחנוק

 

למה לחנוק?

חיים ביחד זה לחנוק?

מודה שעדיין לא ניסיתי מאז גירושי

אבל למה שלא יתאפשר מרחב אישי בתוך הביחד?

 

 

זה לא רק עניין הלחנוק. זה הפרט השולי לדעתי בפרק ב. העניין המשמעותי יותר הוא הילדים שלו, הילדים שלך, ההרגלים שלהם, החיים שלהם ותחושת ה"פלישה" לחייהם. זה הרבה יותר מורכב מעניין המרחב האישי. אם מדובר רק על זוג, זה באמת לא בעיה ליצור גם ספייס אפילו במגורים משותפים. אבל כשיש ילדים מכל הצדדים זה הרבה יותר מסובך.

 

כשיש ילדים זה יותר מסובך....

אבל יום אחד הם גדלים.

ואני מדברת כמי שנמצאת בשלב ההוא.

והוספנו למשפחה כבר לפני כמה שנים את החבר של הבת שלי

ויש ספייס לכולם

(למרות שאני מאוד אשמח כשיעברו לספייס משלהם :-)

 

#אחת שהיתה שם ו-never again. לפחות עד שהילדות "יגמרו את הקולג'".

צטט: ד. פ. 2013-07-16 13:55:35

צטט: אופטימית זהירה 2013-07-15 21:17:26

צטט: ורד (וזהו...) 2013-07-15 15:36:25

צטט: אביג 100 2013-07-14 21:52:03

זה מעולה! לא צריך לחנוק

 

למה לחנוק?

חיים ביחד זה לחנוק?

מודה שעדיין לא ניסיתי מאז גירושי

אבל למה שלא יתאפשר מרחב אישי בתוך הביחד?

 

 

זה לא רק עניין הלחנוק. זה הפרט השולי לדעתי בפרק ב. העניין המשמעותי יותר הוא הילדים שלו, הילדים שלך, ההרגלים שלהם, החיים שלהם ותחושת ה"פלישה" לחייהם. זה הרבה יותר מורכב מעניין המרחב האישי. אם מדובר רק על זוג, זה באמת לא בעיה ליצור גם ספייס אפילו במגורים משותפים. אבל כשיש ילדים מכל הצדדים זה הרבה יותר מסובך.

 

 

#אחת שהיתה שם ו-never again. לפחות עד שהילדות "יגמרו את הקולג'".

 

 

זה מאד עצוב מה שאת כותבת.
נשמע כאילו את מחפשת זוגיות ובאותו זמן את לחלוטין לא פתוחה אליה.

 

באיזה מקום, אני מכיר הרבה סיפורים כאלו.
של אמהות ששמו את גידול הילדים כמחסום לזוגיות,
בין אם באופן אוביקטיבי, מדאגה (מורחבת) לילדים, או
כתירוץ. מהצד, זה קצת מצער.
מכיר אפילו אחת שתמיד כאשר יש איזה התקרבות, אז
יש תירוץ, לפעמים די עקום, כמו "הוא לא מתיחס לילדים
שלי כמו לשלו" כדי לעצור את זה, לחסום, להמנע, או סתם
לא להתחייב.
למרות שיצא לי לא להיות מאד קרוב לבני היחיד (לצערי הרב
ביותר, כפי שיודע כל מי שמכיר אותי), אני חושב שכשרוצים
זוגיות, אז התירוץ הזה מתבטל, ואפשר למצוא את הדרך הנכונה.

 

אני ממש לא שמה את הילדות שלי כמחסום לזוגיות. נהפוכו. הייתי כבר בזוגיות של כשלוש שנים מאז שהתגרשתי.

אבל מגורים משותפים זה מסובך. אין לי בעיה להכניס מישהו לחיי ולחיי הבנות שלי, הן דווקא מאד מפרגנות כך שאני לא משתמשת בהן כתירוץ להרחקת פוטנציאליים.

אני לא מצפה מבן זוגי שיתייחס לבנותיי כמו לשלו, להיפך. ברור לי שזה לעולם לא יכול לקרות. דווקא בזוגיות שהיתה לי הוא זה שציפה שאהיה אמא לילדים שלו (ודווקא היתה להם אחלה אמא) ואוהב אותם כמו שאני אוהבת את בנותיי.

מעולם לא השליתי אותו בעניין. התייחסתי אליהם מאד יפה, הם באמת היו מתוקים והיתה לי חיבה רבה אליהם. אבל לעולם לא אוכל לאהוב ילדים אחרים כמו את בנותי. זה נראה לי הכי טבעי ובסיסי.

אני לא חוסמת ולא נמנעת מלהתחייב. נהפוכו. כשאני בזוגיות אני מחוייבת טוטאלית ומעניקה נאמנות מוחלטת.

בקיצור, אני לא מחפשת תירוצים, נכון שאני גם לא ממש עושה מאמצים לחפש זוגיות, אבל ממש לא מהסיבות שאתה מתאר.

מלבד זאת, מאחר והבית שלי לא יכול להכיל פיזית עוד אדם + ילדיו (ואני ממש לא בעניין של רווקים או גרושים בלי), מגורים משותפים מחייבים מעבר דירה. כמו שאמרתי- עשיתי את זה כבר. עשיתי את זה כי הייתי בטוחה שהוא "האחד". טעיתי בגדול, ויש גבול לכמות הטעויות שאני יכולה לעשות על גב הילדות שלי ועל גב חשבון הבנק הכחוש שלי.

בפועל מה שקרה הוא שבמשך שנתיים עברתי דירה 3 פעמים: פעם אחת לדירה המשותפת, כעבור חצי שנה עזבתי לדירה שכורה כי שלי הושכרה לשנתיים (כמו שאמרתי, לא העליתי בדעתי שזה לא ילך...) וכעבור שנה וחצי נוספות חזרתי לדירה שבבעלותי. מהלך פסיכי למדי שאני קוראת לו "סיבוב במקום".

אני בסך הכל טוענת שמגורים משותפים בפרק ב' כשמעורבים ילדים מכל הצדדים זה מורכב. שוב לא הזוגיות מורכבת, אלא מגורים משותפים.

ואני בהחלט בעד זוגיות, אבל בבתים נפרדים כל עוד יש ילדים בבית. זה הכל. כל הניתוח הזה מיותר ולא רלוונטי.

אל תהיה עצוב בגללי. חבל.

צטט: ורד (וזהו...) 2013-07-16 16:46:41

צטט: אופטימית זהירה 2013-07-15 21:17:26

צטט: ורד (וזהו...) 2013-07-15 15:36:25

צטט: אביג 100 2013-07-14 21:52:03

זה מעולה! לא צריך לחנוק

 

למה לחנוק?

חיים ביחד זה לחנוק?

מודה שעדיין לא ניסיתי מאז גירושי

אבל למה שלא יתאפשר מרחב אישי בתוך הביחד?

 

 

זה לא רק עניין הלחנוק. זה הפרט השולי לדעתי בפרק ב. העניין המשמעותי יותר הוא הילדים שלו, הילדים שלך, ההרגלים שלהם, החיים שלהם ותחושת ה"פלישה" לחייהם. זה הרבה יותר מורכב מעניין המרחב האישי. אם מדובר רק על זוג, זה באמת לא בעיה ליצור גם ספייס אפילו במגורים משותפים. אבל כשיש ילדים מכל הצדדים זה הרבה יותר מסובך.

 

כשיש ילדים זה יותר מסובך....

אבל יום אחד הם גדלים.

ואני מדברת כמי שנמצאת בשלב ההוא.

והוספנו למשפחה כבר לפני כמה שנים את החבר של הבת שלי

ויש ספייס לכולם

(למרות שאני מאוד אשמח כשיעברו לספייס משלהם :-)

 

#אחת שהיתה שם ו-never again. לפחות עד שהילדות "יגמרו את הקולג'".

 

בדיוק מה שאמרתי. יום אחד הם גדלים. ואז אנחנו חופשיים לעצמנו ויכולים לגור עם מי שבא לנו. כל עוד הם בבית זה מורכב. ואז מגורים נפרדים הרבה יותר נוחים.

ושוב עניין הספייס באמת פחות עקרוני. אמרתי את זה קודם גם.

צטט: מיכליניב2 2013-07-15 11:18:59

צטט: יונת77 2013-07-15 08:23:52

לא מבינה את הקטע של להתחתן ולא לגור יחד, אפשר להיות יחד בלי להתחתן ושכל אחד גר בנפרד - שזה לגיטימי, אבל גם כאן מגיע השלב שהקשר בפורמט הזה(שכל אחד גר לבד) ממצה את עצמו וצריך לעבור לשלב הבא, כמו לגור ביחד(אם לא רוב הסיכוי שהקשר לאורך זמן יתמוסס).

והילדים שיתעסקו בעניינים שלהם :))

(הם יכולים להביע את דעתם,הם יכולים לא לקבל את הבחירה של ההורה, אבל כן לכבד את הבחירה ובטח לא לכעוס על הבחירות של ההורים שלהם) 

 

 

 

יונת,

אני מסכימה בהחלט שהילדים צריכים להתעסק בעיניניהם ולכבד את הבחירה של ההורה, אבל השלב הפיזי של המגורים המשותפים חייב לדעתי להתחשב בצורכי הילדים ובנוחותם הפיזית והרגשית.

בן זוג ש"פולש" לבית מגורים שהוא הטריטוריה המוגנת והבטוחה של הילדים,בנוסף להתנגדותם לקשר של ההורה שלהם עימו, צפויי לחיים לא קלים. בסופו של דבר גם הקשר הזוגי הטוב ביותר יושפע מהמתח, ומאווירת האנטי.

לטעמי, נכון לפצוח בזוגיות שנייה ללא נישואין,בבית אחר שנבחר בקפידה ע"י שני בני הזוג כדי לספק לילדיהם סביבה בטוח נוחה ותומכת בתוך המסגרת החדשה שנוצרה.

מיכל 

מיכל אני מסכימה אתך,כאשר מדובר בזוג גרושים+ילדים, שחיים עדין בבית ההורים חייבים להתחשב בילדים וחייבים לנקוט במשנה זהירות, לפני שעוברים לגור ביחד,אך במקרה כאן מדובר על זוג מבוגר, שככל הנראה הילדים כבר גדולים ולא חיים עם ההורים ולכן הם לא מהווים שיקול בבחירות של ההורים (למרות שהבחירה של ההורים קצת תמוהה בעיני להתחתן ולא לגור יחד -נשמע כמו סידור כלכלי עתידי ולא זוגיות )

וכן אם עוברים לגור יחד זה עדיף בבית חדש ולא בבית של אחד מבני הזוג.

 .

 

צטט: אופטימית זהירה 2013-07-15 08:48:14

צטט: יונת77 2013-07-15 08:23:52

לא מבינה את הקטע של להתחתן ולא לגור יחד, אפשר להיות יחד בלי להתחתן ושכל אחד גר בנפרד - שזה לגיטימי, אבל גם כאן מגיע השלב שהקשר בפורמט הזה(שכל אחד גר לבד) ממצה את עצמו וצריך לעבור לשלב הבא, כמו לגור ביחד(אם לא רוב הסיכוי שהקשר לאורך זמן יתמוסס).

והילדים שיתעסקו בעניינים שלהם :))

(הם יכולים להביע את דעתם,הם יכולים לא לקבל את הבחירה של ההורה, אבל כן לכבד את הבחירה ובטח לא לכעוס על הבחירות של ההורים שלהם) 

 

ולאיזה שלב עוברים כשגם השלב הזה ממצה את עצמו?

מדברייך עולה שתמיד צריך להתקדם שלב כי אחרת הקשר ממצה את עצמו. אבל מתישהו נגמרים השלבים. אז מה עושים?

אופטימית כשאמרתי ממצה ולעבור שלב, התכוונתי רק למעבר בין לחיות בנפרד ולצאת במתכונת  "דייטים", לבין המעבר למגורים וחיים משותפים, ואין מה לעשות זאת עובדה שבשלב מסוים המתכונת הזאת של "דייטים" ממצת את עצמה,(וגם מתישה) ואם הקשר הוא טוב ורוצים להעמיק את הקשר, המעבר למגורים משותפים, לרוב הזוגות היא טבעית ולכל זוג יש את הזמן שמתאים לו המעבר (חלק זה אחרי שנה ואחרים זה אחרי מספר שנים) ובמגורים משותפים שם בעצם מתחילים באמת להכיר זה את זו ולהרגיש את הזוגיות על כל הרבדים הקיימים בה, כמובן שמעבר לדירה משותפת הוא צעד שעושים תוך מחשבה תחילה, ולא כדרך אגב, כי יש פוטנציאל ליצור בעיות רבות(.(עד כאן זה באופן כללי)

ולכן אני לא מחדשת לאף אחד כאן שהפורמטים שונים בתכלית, בין לגור יחד לבין להיפגש מפעם לפעם וכל אחד בוחר את המתאים לו ולפעמים זה גם מתוך אילוצים ובהחלט זה גם תלוי בסטטוס של הזוג

כאשר מדובר בגרושים+ ילדים–הקושי גדול יותר– אך גם זה ניתן לגישור, הקושי מתחיל בניסיון האיחוד בין שתי משפחות, שלכל אחת מהן כבר יש את הדינמיקה שלה, אבל אם עושים את זה בהדרגתיות ובטח לא מתוך גחמה, כי בכל אופן מדובר בתהליך שמטלטל את הילדים. ובאמת במקרה של ילדים  אין פה פונקציה של זמן. זוג יכול להיות ביחד מספר שנים ועדיין לא להיות בטוח לגבי ההחלטה-אז זה הרבה יותר מורכב אבל עדין ניתן לפתרון וליישום (יש מספיק מקרים מסביבי שזה עובד ומעולה)