שחצנות היתה ותמיד תהיה כמו קנאה, אהבה, שנאה.
שחצנות היא מה שבטרגדיות היווניות נקרא 'היבריס' - אחד מהמאפיינים המובהקים של הגיבור הטראגי הוא ההיבריס - שזו שחצנות לאין קץ ואמונה שלמה בכך שלא יקרה לו כלום והוא יכול על הכל.
הטראגיות של הגיבור היווני שלוקה בהיבריס היא הנפילה הכואבת שלו שתמיד מגיעה לאחר ההתנשאות.
אם אין היבריס אין גיבור טראגי.
ההיבריס הוא אמונה בכל יכולותו של האדם כמו אלוהים, מה שנקרא בפסיכולוגיה אומניפוטנטיות. הילד מאמין שהוא כל-יכול, אם כמבוגר הוא עדיין מאמין בכך זה אומר שלא עבר את שלבי ההתפתחות כפי שצריך ונתקע בשלב הילדות.
ההיפך משחצנות זה כפי שאמרו כאן - הענווה. הענווה היא אחת מהמעלות הכי חשובות בתנ"ך. על משה רבינו נאמר: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". תכונה נדירה ביותר אצל בני-האדם, לצערינו.
וכל זה לא קשור דוקא לזוגיות כי אם בכלל לכלל האנושות בכל הקשר שהוא, הווה אומר השחצנות היא תכונה שלילית והשלכותיה טראגיות עבור מי שלוקה בה ואילו הענווה היא אם כל התכונות היפות, אך מאד נדירה
(ולא שאני רוצה להשתחצן, אבל כל מה שכתבתי כאן אינו מויקיפדיה מלבד הציטוט המדויק על משה, כי אם מעבודה סמינריונית שעשיתי על הגיבור הטראגי באוניברסיטה - נושא שמאד התחברתי אליו, ואני לא פרופסור
)
/null/text_64k_1#