איני מצדד באיסור מוחלט על שביתות במגזר הציבורי, אך ברור שיש להגבילן.

כרגע האצבע על הדק השביתה קלה מדי.

כשהממשלה היא מעבידה אז היא מתנהגת כמעבידה. השביתה תמיד פורצת כשאחד הצדדים מפר הסכמים. איסור שביתה במגזר הציבורי יאפשר למעביד א.לא להגיע להסכם הוגן עם העובדים ב. להפר הסכמים

אין כל צורך בהסכמים במגזר הציבורי. על הממשלה לקבוע את התנאים לאלו המשרתים בשרות הציבורי - כתור take it or leave it. הסכמים יש להשאיר בין ועדי עובדים למעסיקים ספציפיים במגזר הפרטי (שם יש מערכת של איזונים ובלמים למניעת סחטנות מופרזת - למשל סחטנות מופרזת פשוט מובילה לפשיטת רגל של החברה - ואז גם העובדים מפסידים.... יש אינטרס של שני הצדדים להגיע להסכם הוגן. במגזר הציבורי - אין כל אינטרס מצד העובדים להגיע להסכם הוגן).

 

מי שמפר באופן עקבי הסכמים ונוהגים הם ארגוני עובדים הנוקטים בסחטנות ואיומים כנגד הציבור (שנכפה עליו לשלם מיסים עבור השירות, ושאין הוא יכול שלא לשלם מיסים או לא לצרוך את השירות) על מנת להשיג תנאים עודפים תוך ניצול זאת שהם מספקים שירות ציבורי ושאין גוף אחר (ע"פ חוק או מונופול) היכול לתת את אותו שירות.

 

הנמלים (הידעתם? תפקידי נתב (ואחרים) עוברים בירושה בין-דורית במשפחות!), נתב"ג, חברת החשמל, והרקבת (לא טעות כתיב) הם דוגמא ברורה. אני אתן דוגמא פחות ברורה - שביתת העובדים במשרד החוץ:

1. השביתה למעשה כולאת אזרחי ישראל (וכאלה שאינם אזרחים) אל מחוץ לישראל למשך זמן ממושך (למשל - הורים לילדים שנשארו מאונס בהודו למשך חודש וחצי). אין באפשרותם לקבל שירותים קונסולריים בדרך אחרת. נציין שמדובר בהפרה בוטה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (סעיף 6ב - קובע שאזרח ישראל זכאי להיכנס לישראל) - קרי בתי הדין משום מה מייחסים לחוקי ונוהגי העבודה הקיימים (שאינם חקיקת יסוד, ושנשענים על חקיקה ארכאית משנות ה-50 (כשהיינו מדינת מפא"י - ששלטה גם בממשלה וגם בהסתדרות (אז לא הייתה בעיית יחסי עבודה לפי הגדרה....)) - בצורה חריגה מאוד ומשום מה מתעלמים מחקיקת יסוד.

 

2. לעובדי משרד החוץ יש תנאים מופרזים ביותר (וזה לא רק שכר - אלא גם תנאים נלווים ואפשרויות שונות...). כיצד יודעים שיש להם תנאים מופרזים? כי לקורס הצוערים יש ביקוש מטורף (יחס קבלה של כ20 מתוך 2000 - כ1% בלבד מתקבלים)! די ברור שיש עודף היצע בולט מאוד (וסביר שלא מעט מעוניינים כלל לא מגישים מועמדות מכיוון שהם יודעים שתנאי הקבלה (והפרוטקציה?) הינם כה גבוהים - אז סביר שאף מדובר ביחס קבלה אמיתי של 0.1%-0.2%) של עובדים פוטנציאליים למשרד החוץ לעומת הביקוש הנמוך יחסית של משרד החוץ לעובדים. משמע - ברור שניתן לקצץ בתנאי עובדי משרד החוץ בעשרות אחוזים ללא פגיעה מהותית בהיצע העובדים (וכשבוחנים תנאים - יש להסתכל מעבר לשכר יסוד ולבחון את התגמול הכולל (כולל כל מיני תוספות וסעיפים, כולל "החזרי הוצאות", כולל טובות הנאה שהעובדים מפיקים מהתפקיד)).

 

ברוב הדמוקרטיות המערביות יש הגבלות או איסור מוחלט (עם סנקציות פליליות למארגנים) על שביתות במגזר הציבורי (ובמונופולים פרטיים - משיקולים דומים).

צטט: lepxii 2013-08-14 11:29:15

אין כל צורך בהסכמים במגזר הציבורי. על הממשלה לקבוע את התנאים לאלו המשרתים בשרות הציבורי - כתור take it or leave it. הסכמים יש להשאיר בין ועדי עובדים למעסיקים ספציפיים במגזר הפרטי (שם יש מערכת של איזונים ובלמים למניעת סחטנות מופרזת - למשל סחטנות מופרזת פשוט מובילה לפשיטת רגל של החברה - ואז גם העובדים מפסידים.... יש אינטרס של שני הצדדים להגיע להסכם הוגן. במגזר הציבורי - אין כל אינטרס מצד העובדים להגיע להסכם הוגן).

 

מי שמפר באופן עקבי הסכמים ונוהגים הם ארגוני עובדים הנוקטים בסחטנות ואיומים כנגד הציבור (שנכפה עליו לשלם מיסים עבור השירות, ושאין הוא יכול שלא לשלם מיסים או לא לצרוך את השירות) על מנת להשיג תנאים עודפים תוך ניצול זאת שהם מספקים שירות ציבורי ושאין גוף אחר (ע"פ חוק או מונופול) היכול לתת את אותו שירות.

 

הנמלים (הידעתם? תפקידי נתב (ואחרים) עוברים בירושה בין-דורית במשפחות!), נתב"ג, חברת החשמל, והרקבת (לא טעות כתיב) הם דוגמא ברורה. אני אתן דוגמא פחות ברורה - שביתת העובדים במשרד החוץ:

1. השביתה למעשה כולאת אזרחי ישראל (וכאלה שאינם אזרחים) אל מחוץ לישראל למשך זמן ממושך (למשל - הורים לילדים שנשארו מאונס בהודו למשך חודש וחצי). אין באפשרותם לקבל שירותים קונסולריים בדרך אחרת. נציין שמדובר בהפרה בוטה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (סעיף 6ב - קובע שאזרח ישראל זכאי להיכנס לישראל) - קרי בתי הדין משום מה מייחסים לחוקי ונוהגי העבודה הקיימים (שאינם חקיקת יסוד, ושנשענים על חקיקה ארכאית משנות ה-50 (כשהיינו מדינת מפא"י - ששלטה גם בממשלה וגם בהסתדרות (אז לא הייתה בעיית יחסי עבודה לפי הגדרה....)) - בצורה חריגה מאוד ומשום מה מתעלמים מחקיקת יסוד.

 

2. לעובדי משרד החוץ יש תנאים מופרזים ביותר (וזה לא רק שכר - אלא גם תנאים נלווים ואפשרויות שונות...). כיצד יודעים שיש להם תנאים מופרזים? כי לקורס הצוערים יש ביקוש מטורף (יחס קבלה של כ20 מתוך 2000 - כ1% בלבד מתקבלים)! די ברור שיש עודף היצע בולט מאוד (וסביר שלא מעט מעוניינים כלל לא מגישים מועמדות מכיוון שהם יודעים שתנאי הקבלה (והפרוטקציה?) הינם כה גבוהים - אז סביר שאף מדובר ביחס קבלה אמיתי של 0.1%-0.2%) של עובדים פוטנציאליים למשרד החוץ לעומת הביקוש הנמוך יחסית של משרד החוץ לעובדים. משמע - ברור שניתן לקצץ בתנאי עובדי משרד החוץ בעשרות אחוזים ללא פגיעה מהותית בהיצע העובדים (וכשבוחנים תנאים - יש להסתכל מעבר לשכר יסוד ולבחון את התגמול הכולל (כולל כל מיני תוספות וסעיפים, כולל "החזרי הוצאות", כולל טובות הנאה שהעובדים מפיקים מהתפקיד)).

 

ברוב הדמוקרטיות המערביות יש הגבלות או איסור מוחלט (עם סנקציות פליליות למארגנים) על שביתות במגזר הציבורי (ובמונופולים פרטיים - משיקולים דומים).

 

לצערי אני מכיר לפחות שני משרדי ממשלה שחתמו על הסכמים עם ארגוני העובדים שלא כובדו. כל יתר ההסברים שלך לגבי תנאי עבודתם של עובדי השרות הציבורי אינם קשורים לעניין משום שהם חלק מהסכם. ברצותה של המדינה לצמצם בתנאי עבודתם  של עובדיה - שתקבל עובדים חדשים בתנאים אחרים. אבל לפגוע בהסכם חתום זו עילה מוצדקת בהחלט לחוקי משחק של "שברו את הכלים"

צטט: shabat shalom 2013-08-15 07:13:11

לצערי אני מכיר לפחות שני משרדי ממשלה שחתמו על הסכמים עם ארגוני העובדים שלא כובדו. כל יתר ההסברים שלך לגבי תנאי עבודתם של עובדי השרות הציבורי אינם קשורים לעניין משום שהם חלק מהסכם. ברצותה של המדינה לצמצם בתנאי עבודתם  של עובדיה - שתקבל עובדים חדשים בתנאים אחרים. אבל לפגוע בהסכם חתום זו עילה מוצדקת בהחלט לחוקי משחק של "שברו את הכלים"

 

 

אין שום סיבה שלא לשנות תנאי העסקה של עובדים קיימים במגזר הציבורי. תנאי העסקה אינם צריכים להיות הבטחה לכל החיים. הסכמים ניתן לפתוח ולשנות - ובמקרה זה אין זה ראוי כלל שיהא הסכם (כיוון שכל משא ומתן של אנשי השירות הציבורי הינו סחטני באופיו - אין אלה "עובדים רגילים", אלא משרתי ציבור השולטים בשירות חיוני). במקרה של עובדי הממשלה (והחברות הממשלתיות) היה ראוי לקצץ בתנאים המופרזים באופן מיידי למשרתי הציבור הקיימים. אם דור א' בנמל מרוויח פי שניים ושלושה משווי עבודתו - יש לקצץ בשכר בין 50% ל66%. במשרד החוץ אין כל בעיה לקצץ בתנאים ב20% (מכיוון שאין בעיה למצוא מספיק עובדים חדשים ומוכשרים - יש עודף היצע בולט). אם לא מוצא חן בעיני העובדים ששכרם קוצץ - הם מוזמנים להתפטר ולחפש עבודה אחרת.

 

אני אצטט גדולים ממני - את פרנקלין ד. רוזוולט (שלתפיסתי ולתפיסת אחרים היה סוציאליסט והוביל מדיניות חברתית מאוד) -

All Government employees should realize that the process of collective bargaining, as usually understood, cannot be transplanted into the public service. It has its distinct and insurmountable limitations when applied to public personnel management. The very nature and purposes of government make it impossible for administrative officials to represent fully or to bind the employer in mutual discussions with government employee organizations. The employer is the whole people, who speak by means of laws enacted by their representatives in Congress. Accordingly, administrative officials and employees alike are governed and guided, and in many instances restricted, by laws which establish policies, procedures, or rules in personnel matters. Particularly, I want to emphasize my conviction that militant tactics have no place in the functions of any organization of government employees. Upon employees in the Federal service rests the obligation to serve the whole people, whose interests and welfare require orderliness and continuity in the conduct of government activities. This obligation is paramount. Since their own services have to do with the functioning of the Government, a strike of public employees manifests nothing less than an intent on their part to prevent or obstruct the operations of Government until their demands are satisfied. Such action, looking toward the paralysis of Government by those who have sworn to support it, is unthinkable and intolerable.

 

ובתרגום מתומצת - על כל עובדי הממשלה להבין שהתהליך של משא ומתן קיבוצי, כפי שמובן בד"כ, אינו יכול להיות מופעל בשירות הציבורי. ...... . מכיוון שהשירות של עובדי הממשל הינו חיוני לצורך פעילות הממשל אזי שביתה של עובדי ציבור הינו כוונה במזיד מצידם למנוע או לשבש את פעילות הממשל עד לקבלת תביעותיהם. פעולה כזו, מתוך הסתכלות של שיתוק הממשל על-ידי אלו שנשבעו לתמוך בממשל, אינו מקובל כלל וכלל.

 

שיבוש פעילות הממשל על-ידי עובדים גרועה לדידי באותה מידה כמו פעולת טרור. אולי אפילו יותר - מכיוון שכאן יש צפייה לנאמנות של משרתי הציבור (ולכן יש כאן גם בגידה) ובפועלת טרור אין לרוב מרכיב של בגידה (כל עוד שלא מדובר בפעילי פנים).

 

(במאמר מוסגר - זה קצת היתממות להפריד בין משרדי הממשלה והעובדים הסחטנים העובדים במשרדים - משרתי הציבור הבכירים (שמכתיבים מדיניות) גם נהנים משחיתות והסחטנות)

צטט: lepxii 2013-08-15 09:01:13

צטט: shabat shalom 2013-08-15 07:13:11

לצערי אני מכיר לפחות שני משרדי ממשלה שחתמו על הסכמים עם ארגוני העובדים שלא כובדו. כל יתר ההסברים שלך לגבי תנאי עבודתם של עובדי השרות הציבורי אינם קשורים לעניין משום שהם חלק מהסכם. ברצותה של המדינה לצמצם בתנאי עבודתם  של עובדיה - שתקבל עובדים חדשים בתנאים אחרים. אבל לפגוע בהסכם חתום זו עילה מוצדקת בהחלט לחוקי משחק של "שברו את הכלים"

 

 

אין שום סיבה שלא לשנות תנאי העסקה של עובדים קיימים במגזר הציבורי. תנאי העסקה אינם צריכים להיות הבטחה לכל החיים. הסכמים ניתן לפתוח ולשנות - ובמקרה זה אין זה ראוי כלל שיהא הסכם (כיוון שכל משא ומתן של אנשי השירות הציבורי הינו סחטני באופיו - אין אלה "עובדים רגילים", אלא משרתי ציבור השולטים בשירות חיוני). במקרה של עובדי הממשלה (והחברות הממשלתיות) היה ראוי לקצץ בתנאים המופרזים באופן מיידי למשרתי הציבור הקיימים. אם דור א' בנמל מרוויח פי שניים ושלושה משווי עבודתו - יש לקצץ בשכר בין 50% ל66%. במשרד החוץ אין כל בעיה לקצץ בתנאים ב20% (מכיוון שאין בעיה למצוא מספיק עובדים חדשים ומוכשרים - יש עודף היצע בולט). אם לא מוצא חן בעיני העובדים ששכרם קוצץ - הם מוזמנים להתפטר ולחפש עבודה אחרת.

 

אני אצטט גדולים ממני - את פרנקלין ד. רוזוולט (שלתפיסתי ולתפיסת אחרים היה סוציאליסט והוביל מדיניות חברתית מאוד) -

All Government employees should realize that the process of collective bargaining, as usually understood, cannot be transplanted into the public service. It has its distinct and insurmountable limitations when applied to public personnel management. The very nature and purposes of government make it impossible for administrative officials to represent fully or to bind the employer in mutual discussions with government employee organizations. The employer is the whole people, who speak by means of laws enacted by their representatives in Congress. Accordingly, administrative officials and employees alike are governed and guided, and in many instances restricted, by laws which establish policies, procedures, or rules in personnel matters. Particularly, I want to emphasize my conviction that militant tactics have no place in the functions of any organization of government employees. Upon employees in the Federal service rests the obligation to serve the whole people, whose interests and welfare require orderliness and continuity in the conduct of government activities. This obligation is paramount. Since their own services have to do with the functioning of the Government, a strike of public employees manifests nothing less than an intent on their part to prevent or obstruct the operations of Government until their demands are satisfied. Such action, looking toward the paralysis of Government by those who have sworn to support it, is unthinkable and intolerable.

 

ובתרגום מתומצת - על כל עובדי הממשלה להבין שהתהליך של משא ומתן קיבוצי, כפי שמובן בד"כ, אינו יכול להיות מופעל בשירות הציבורי. ...... . מכיוון שהשירות של עובדי הממשל הינו חיוני לצורך פעילות הממשל אזי שביתה של עובדי ציבור הינו כוונה במזיד מצידם למנוע או לשבש את פעילות הממשל עד לקבלת תביעותיהם. פעולה כזו, מתוך הסתכלות של שיתוק הממשל על-ידי אלו שנשבעו לתמוך בממשל, אינו מקובל כלל וכלל.

 

שיבוש פעילות הממשל על-ידי עובדים גרועה לדידי באותה מידה כמו פעולת טרור. אולי אפילו יותר - מכיוון שכאן יש צפייה לנאמנות של משרתי הציבור (ולכן יש כאן גם בגידה) ובפועלת טרור אין לרוב מרכיב של בגידה (כל עוד שלא מדובר בפעילי פנים).

 

(במאמר מוסגר - זה קצת היתממות להפריד בין משרדי הממשלה והעובדים הסחטנים העובדים במשרדים - משרתי הציבור הבכירים (שמכתיבים מדיניות) גם נהנים משחיתות והסחטנות)

 

אם הסכם ראוי להפרה אז הכאוס מוצדק וכל מי שמגיע להבנה עם מי שמותר לו להפר הסכמה זו הוא אך אידיוט מוחלט. אם אתה צודק אזראוי לפתור בעיות רק בכוח. (אויבי ישראל מחכים להזדמנות הזו....)

הבעיה שלנו היא שפשוט כבר אין כסף. היו ממשלות לחיצות שפשוט הסכימו לתנאים מגוחכים. מלגזן בנמל אשדוד מרוויח יותר ממתמחה! ניראה למישהו הגיוני? צריך לבצע ארגון מחדש, כולל חקיקה כמובן, ואז גם אם הוועדים הכי חזקים בארץ ידרשו דברים מסוימים, זה פשוט יהיה לא חוקי לתת להם את מבוקשם, ועצם כך לא יקבלו אישור לשבות. 
המשכורות בחלק, וחשוב לזכור שלא מדובר בכל העובדים, אבל בחלק לא קטן ובהחלט לא זניח השכר שערוריתי. אין פיקוח על נוכחות או על תפוקה, או על רמת שרות וכו.

אם דברים יהיו מסודרים לא יהיו שביתות בכל שני וחמישי ומי שלא מעוניין להיות עובד מדינה יוזמן לעזוב.
סתם על רגל אחת, כמה הצעות חוק בנוגע לשכר ותנאים: חברה ממשלתית בהפסדים לא תוכל לתת העלאות שכר. שכר המקסימום לא יעלה על שכר הנשיא\רוה"מ\נגיד בנק ישראל. אין הצמדת תנאי שכר לאף מדד.

 

משהו אחרון בנושא ההטבות: יש עובדי מדינה שמקבלים מאות שקלים כהטבת סלולר. משהו ספציפי, 350 ש"ח להוצאות פלאפון. כאשר התשלום החודשי כולל מסלולים וכולל מכשיר חדש, לא מגיע ל-200. אז למה לא מקזזים את ההטבה הזו?

 

חקיקה. 

ראוי לקיים הסכמים, אך כאשר הסכם מושג תוך סחטנות באיומים של משרתי ציבור אזי הוא פוגע בתקנת הציבור. באופן כללי - כל הסכם המושג תוך בסחיטה באיומים הוא מבוטל (ולפי הגדרה - כמעט כל שביתה של עובדי ציבור, באם היא מתמשכת, גורמת לנזקים גדולים - הן ברכוש והן בנפש (פינוי הזבל שובת? לאורך זמן זה יחולל מגיפות)). כך למשל, אם חוטפים ילד וחותמים עם הוריו על הסכם כופר - ברור שהסכם זה בטל ואינו אכיף (אם למשל הוחזר הילד אך לא הועבר תשלום - ברור שהסכם זה (כמו כל הסכם שהושג תוך עבירה פלילית) הינו בטל ומבוטל).

 

אין כל מקום כלל להסכמים עם עובדי ציבור. כל הסכם עם קבוצה כזו ברור שהיא הושגה תוך סחיטה באיומים (כנגד הציבור) תוך הפרה חמורה של חובת האמונים של עובדי הציבור. את תנאי עובדי הציבור יש לקבוע בחקיקה ובתקנות - ועל עובדי הציבור יהיה הבחירה או לקבלם או להתפטר (תוך קבלת פיצויים אם בוצעה הרעת תנאים - מתפטר כמפוטר). כמובן שיש לאסור בחוק על שיבוש השירותים הציבוריים.

 

אציין שכבר היום קיימת עבירת הפרת אמונים בספר החוקים (שלוש שנות מאסר) - אך היא מוגדרת באופן עמום משהו. עקרונית היה ניתן לטעון שפעולה של שביתה/עיצומים (או ארגון של כאלה) נעשית תוך ניגוד עניינים בין טובתו האישית של העובד (או לפרוטקציה של הועד). אך מכיוון שעבירה זו מוגדרת באופן עמום יש הימנעות משימוש בה. היה ראוי להכניס ארגון פעולות אירגוניות באופן מפורש תחת איצטלה זו.

צטט: lepxii 2013-08-18 12:53:21

ראוי לקיים הסכמים, אך כאשר הסכם מושג תוך סחטנות באיומים של משרתי ציבור אזי הוא פוגע בתקנת הציבור. באופן כללי - כל הסכם המושג תוך בסחיטה באיומים הוא מבוטל (ולפי הגדרה - כמעט כל שביתה של עובדי ציבור, באם היא מתמשכת, גורמת לנזקים גדולים - הן ברכוש והן בנפש (פינוי הזבל שובת? לאורך זמן זה יחולל מגיפות)). כך למשל, אם חוטפים ילד וחותמים עם הוריו על הסכם כופר - ברור שהסכם זה בטל ואינו אכיף (אם למשל הוחזר הילד אך לא הועבר תשלום - ברור שהסכם זה (כמו כל הסכם שהושג תוך עבירה פלילית) הינו בטל ומבוטל).

 

אין כל מקום כלל להסכמים עם עובדי ציבור. כל הסכם עם קבוצה כזו ברור שהיא הושגה תוך סחיטה באיומים (כנגד הציבור) תוך הפרה חמורה של חובת האמונים של עובדי הציבור. את תנאי עובדי הציבור יש לקבוע בחקיקה ובתקנות - ועל עובדי הציבור יהיה הבחירה או לקבלם או להתפטר (תוך קבלת פיצויים אם בוצעה הרעת תנאים - מתפטר כמפוטר). כמובן שיש לאסור בחוק על שיבוש השירותים הציבוריים.

 

אציין שכבר היום קיימת עבירת הפרת אמונים בספר החוקים (שלוש שנות מאסר) - אך היא מוגדרת באופן עמום משהו. עקרונית היה ניתן לטעון שפעולה של שביתה/עיצומים (או ארגון של כאלה) נעשית תוך ניגוד עניינים בין טובתו האישית של העובד (או לפרוטקציה של הועד). אך מכיוון שעבירה זו מוגדרת באופן עמום יש הימנעות משימוש בה. היה ראוי להכניס ארגון פעולות אירגוניות באופן מפורש תחת איצטלה זו.

 

לבעלים (הציבוריים והפרטיים) של מקומות העבודה יש כוח כמעט בלתי מוגבל "להעניש" כל עובד (שבלעדיו הבעלים א היה מרוויח כלום). לעובד אין כוח כלל אם נלקחת ממנו הזכות לשבות.

שלילת זכותו של העובד להגן על זכויותיו תביא את מדינת ישראל חזרה לתקופת המהפיכה התעשייתית בה עבדו הפועלים תמורת ארוחת צהריים.

הפתרון לבעיית השימוש בכוח השביתה למטרות שליליות היא בכורח לבצע סיכומים בין  2 הצדדים לפני השביתה, וכן מעורבות בית המשפט לפני קיום השביתה.

שנויים שאתה מציע (תנאי עבודת העובדים הציבוריים בחקיקה) אפשרית בתנאי שלא יפגעו באלה שכבר עובדים בשרות הציבורי תחת סיכומים אחרים שלפיהם הם תכננו את חייהם. כידוע: שום עקרון מוסרי לא נמקבל הפרת הסכם שנחתם בעבר וכל שינוי אינו יכול להיות גורף לגבי אלה שכבר סיכמו איתם.

במגזר הפרטי - אין כל צורך להגביל את זכות השביתה (כמובן שיש לאזן ולשמור על זכות הקניין), מכיוון שמדובר במערכת עם איזונים ובלמים.

 

במגזר הציבורי - כל שביתה היא סחיטה באיומים וההפרת אמונים. השמירה על זכויות העובדים תעשה בשני צורות -

1. מה שקובע את התנאים במגזר הציבורי הם האזרחים עצמם (באמצעות נבחריהם) - ולכן ניתן להחליט על תנאים ראויים - למדינה יש כוח, אך מי שמחליט פה הם האזרחים בסופו של דבר.

2. מכיוון שבמגזר הפרטי יש יחסי עבודה תחרותיים - אז במגזר הציבורי יצטרכו לתת תנאים תחרותיים (אחרת לא יבואו עובדים).

 

ברוב העולם הנאור עובדי ציבור חבים חובת נאמנות ואינם יכולים לשבות או לבצע עיצומים כאוות נפשם.

 

עובדים קיימים בציבורי - ברור שיש צורך לשנות את תנאי העסקתם! אחת הרעות החולות במגזר הציבורי היא תופעת דור א' ודור ב' - בה משלמים לעובדים חדשים תנאי שכר הגיוניים, בעוד שלעובדים ותיקים (זקנים ושחוקים לרוב) משלמים תנאי שכר מופרזים ביותר. ראוי לבצע חריש עמוק בכל דורות הא' - הן פיטורים של עציצים (כאלה שלא עובדים, ומסתמכים על קביעות) והן התאמת התגמול לתגמול הראוי עבור אותו תפקיד. אין בשינוי תנאים כזה כל בעיה - אין הבטחה שלטונית לתת לעובדים אלו תנאים לא הגיוניים עד סוף חייהם (וגם אם הייתה - היא הושגה על-ידי סחיטה באיומים של העובדים, ולכן בטלה).

שינוי תנאי העסקה (גם מעלה - דא"ג, באותם כיסים בהם אין תגמול מספיק בציבורי (למשל - עובדי מחשב שלרוב מועסקים כעובדי קבלן פשוט כי קשה לשלם להם מספיק בסולם הממשלתי)) לתנאי העסקה מקובלים במשק לתפקידים במשק תטייב את השירות הציבורי - נקבל עובדי ציבור טובים יותר (מי שתוגמל ביתר - יישאר, ונצליח למשוך פנימה עובדים נוספים בתגמול גבוה יותר מבעבר).