יתכן וחצי ! 

נחוצים לנו פחות אחידות -- פחות הומוגניות -- והרבה יותר גיוון בבתי הספר שלנו.  

בעל טור בעיתון ביכה לאחרונה את חוסר הידע המדעי אשר קיים אצל המבוגר הישראלי הממוצע, חוסר ידע שבא כנראה כתוצאה מהמצב הירוד באופן תהומי של החינוך במדינה.  

מדוע שמישהו יחשוב כי חשוב למבוגר הישראלי הממוצע לדעת היסטוריה, או כיצד פועלים מכשירים חשמליים? היכן מסתיימת צורה זו של נכונות למלא רצון אחרים? האם מבוגר חייב להיות בקיא בכלכלה ובכספים, כדי שכל אחד יתמצא בתיאורית הכספים (התאוריה המוניטרית), מימון החוב, בנקאות וכספים, יצירת הון פרטי וציבורי, וכד'? האם על כל אחד ואחד מאיתנו להבין את התאוריה של מוליכי העל, אלקטרוניקה, בנייה ותחזוקת מחשבים? האם זה חשוב לכל מבוגר להיות מומחה בכימיה אורגנית, בביוכימיה, בכימיה הפיזיקלית של החומרים הרדיואקטיביים,  בתיאורית הפטרוכימיה? האם על כולנו להיות מסוגלים למצוא את דרכנו במבוך של נושאי המזרח התיכון, הפוליטיקה של האזור הבלטי, של הלאומנויות האירואסיטיות, של תולדות השבטים האפריקניים? כל אחד מהנושאים האלה, ובפירוש מאות נושאים נוספים, משחקים תפקיד מפתח בהתפתחותה של החברה המודרנית, במדינתנו ובכל העולם כולו. לדרוש מכל אדם שיהיה בעל ידע, ואפילו התחלתי, בכל הנושאים כולם, פירושו לגבור על היכולת האינטלקטואלית של אחד כמו אריסטוטלס, או אחד כמו ניוטון, או כל אחד מ"אנשי (או נשות) הרנאסנס" הדגולים הידועים.

אנשים אשר מסנגרים על ההנחה, על התיזה, כי בחברה כמו שלנו, חברה דמוקרטית, על כל אדם מבוגר להיות בעל ידע המתאים לביצוע העבודה, במגוון רחב של נושאים, אינם מבינים כיצד תרבות דמוקרטית מודרנית ונעלה פועלת. במרכז הכל נמצאת מערכת אחסון המידע שלנו, מציאת והבאת המידע, והפצתו, אשר מאפשרת לנו לצבור כמות עצומה -- למעשה אין סופית -- של ידע, של חשיבה יצירתית, ושל נסיון אנושי, ולהשתמש בה באופן יעיל. הגורם הראשון שהוא מפתח בתהליך זה הוא תוצר העבודה של כל יחיד בתרבות, כאשר הוא או היא עמלים בגן הקסום והמיוחד של הנפש. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יכול לתרום את התרומה היחודית שלו להתפתחות המדינה והתרבות האנושית. מה שמערכות המידע המודרניות עושות, הוא לאפשר לנו להתמחות ולהיות יצירתיים בשטח ההתעניינות המסוים שלנו, ועדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות,  שהן זמינות לכל בחברה המסויים שלנו, עדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה באמצעותה של רשת התקשורת. למעשה, ככל שכל אחד מאיתנו כפרט ישקיע יותר אנרגיה בפיתוחם של כשרונותיו הייחודיים, כך גדולים יותר הסיכויים שהמדינה והעולם ייצאו נשכרים מהאנרגיה היצירתית שלנו. הדבר האחרון בעולם שאנחנו רוצים לעשותו הוא לעמוד בדרכה של ההתמחות היחידנית, או להגביל את היצירתיות האישית על ידי העמדתה בפני איזשהו תהליך כללי ואחיד של הומוגניזציה (כוווולם לומדים היסטוריה, למשל).  

לכל אדם, לרבות ילד, אשר אי-פעם הכרתי, יש שטח התעניינות יחודי לו, משהו שהוא או היא באמת טובים בו. זה הניצוץ המיוחד הזה אשר קיים אצל כל בן אדם העושה אותו למעניין, ומביא אותנו לרצות לחפש את חוכמתו ועצתו. אינני רוצה לחיות בחברה בה אנשים יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה, בה המבוגרים הורסים את השנים הראשונות של חיי ילדיהם בנסיונם -- שהוא תמיד בלתי מוצלח, אפילו בפינלנד או ביפן!! -- לתחוב כמות בסיסית גדולה של ידע משותף לתוך כל אחד ואחד מהם, ויוצרים מבוגרים צייתנים, נוחים ואחידים, שכווולם מסוגלים, למשל, לדעת היסטוריה, או כיצד פועלים מכשירים חשמליים. הקיפו אותי בבקשה, במקום זאת, באמנים גדולים, בלי להתחשב באם הם יודעים להפעיל מחרטה או לאו; במכונאים בעלי כושר המצאתי, ללא כל קשר אם הם יודעים כימיה; במדענים מבריקים, אפילו באלה שאינם קוראים שירה; בחוואים יצרניים, ללא כל קשר אם הם מתמטיקאים באם לאו. הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד (מבחני הבגרות, למשל), אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.

בגרות בהיסטוריה אינה הכרחית, גם לא בשם הזמן הקלנדרי.

גם בהיסטוריה לומדים לעיתים קרובות ארועים שאינם קשורים לזמן קלנדרי. ארועים בהקשר לתהליך , לזמן, לתנאים, לבשלות ועוד - הן הסיבות האמיתייות ללימוד ההיסטוריה.

לא צריך לחשוש מהוצאת מקצועות ממסלול הבגרות, בתנאי ששומרים על מסגרת המקצוע, שעות , חשיבות וכיוב'.

הבעיה היא אחרת, כאשר משרד החינוך מוציא הוראה בדרך כלל אינו חושב עד הסוף, ואז ישנם נזקים לעיתים בלתי הפיכים. לפעמים הוצאת המקצוע מהמסלול יכול לגרום דווקא לפריחתו.

גילוי נאות: אני מורה להיסטוריה