צמצום בחינות הבגרות – הרציונל (ב)

השפעות על הלמידה

העשור הקודם נפתח בסימנו של חוק החינוך האמריקני – No Child Left Behind NCLB) "אף ילד לא נשאר מאחור", 2002) – שהיה בעל השפעה על רפורמות חינוכיות בארצות שונות. ביסודו, החוק קובע את הצורך בהישגים מדידים, ובכדי לדעת מה מצבו של כל בית-ספר יש להרבות במבחנים. אי-לכך, אם בית-ספר חפץ במימון ממלכתי, עליו לקבל על עצמו את הנחיות משרד החינוך ואת הבחינות הסטנדרטיות השנתיות לתלמידים. הוגדרה ההתקדמות השנתית הנדרשת בתוצאות המבחנים, שבית-הספר חייב לעמוד בה[1].

מטבע הדברים, הגדרות חינוכיות כאלה מחייבות דידקטיקה מתאימה, ומה שמתאים ל-NCLB הוא "העברת מידע" מן המורים לתלמידים ושינון רב לקראת בחינות. הביקורת כלפי חוק החינוך האמריקני לא אחרה לבוא[2], ופחות מעשור לאחר החלתו היא הפכה למרכזו של השיח החינוכי שם. את שיאה של הביקורת ניתן לראות בספרה של דיאן ראביץ'[3] – חוקרת החינוך החשובה, שתמכה בחוק בעת גיבושו ויישומו – שבו היא מודה בגלוי שטעתה בתמיכתה בחוק, אשר יצר דינאמיקה הפוכה מן הכוונות הטובות שליוו אותו מראשיתו[4]. מרכז ההוויה החינוכית הפך להיות בחינה מתמדת של הישגים, "אחריותיות" ותחרות בין בתי-ספר והתלמידים[5], שהופכת את המערכת ל"כעין שוק" עם טבלאות ליגה.

בישראל אומץ הקונספט של NCLB ע"י שר החינוך גדעון סער בעצתו של המנכ"ל שמשון שושני. הם הביאו את עקרונות המדידה ואת רוחה לשיא של כל הזמנים, והדבר החל לגרור ביקורת שגברה בהדרגה וקבלה מספר כיוונים.

שיטת התחרות="הישגים" באמצעות מדידה מתמדת, נעה – כפי שראו זאת חוקרי חינוך בכירים רבים – בכיוון מנוגד למציאות הסובבת שאותה תיארנו לעיל. בסופו של העשור הראשון של המאה ה-21 צמחה השקפת הכישורים והמיומנויות (skills)[6]. השקפת הכישורים והמיומנויות צמחה משני מקורות: האחד, הבנה שזה באמת מה שדרוש לצעיר בתקופתנו, הבנה שמקורה בעולם התעסוקה והניהול[7]; והשני, שהנחלת מידע היא במידה רבה מיותרת, שכן הוא זמין ונגיש לכולם.

לפי השקפת ה-skills יש לצייד את התלמידים בכישורים כמו יצירתיות, חשיבה בקורתית, יכולות מטה-קוגניטיביות, תקשורת בין אישית, תקשורת ICT, שיתוף פעולה, אוריינות מידע, מחוייבות אזרחית, קריירה, אחריות חברתית[8] – שאין אפשרות להנחילם בדרך של העברת חומר בהיסטוריה או פיסיקה[9]. כישורים אלה, כולל פיתוח החשיבה[10], דורשים התנסות אישית מורכבת ומחוייבות. תפיסת הלמידה-לקראת-בחינות, בדרך של העברת ידע ושינון, עומדת בסתירה מהותית לכך, ונוצר עימות ברור בין שתי פרדיגמות מנוגדות.

כיוון שונה של בקורת על הקונספט של ה-NCLB לוקח קן רובינסון[11], שיוצא נגד הסטנדרטיזציה והלחץ לקונפורמיות של מערכת החינוך:

המקום הנכון [של כל פרט] הוא נקודת המפגש בין כישרוננו הטבעי למושא תשוקתנו. המכנה המשותף של האנשים שפגשנו בספר זה ושל רוב האנשים שנפגוש בעמודים הבאים הוא העובדה, שהם עוסקים במה שהם אוהבים, ולכן הם מרגישים שהגיעו לאני האמיתי ביותר שלהם. כשהם שקועים בעיסוקם, הם מגלים שהזמן עובר עליהם בצורה שונה, והם מלאי חיוניות, ממוקדים יותר ונמרצים יותר מבכל זמן אחר (עמ' 36).

בהתחשב באתגרים העומדים לפנינו, מערכת החינוך אינה זקוקה לרפורמה אלא לבנייה מחדש. הבנייה מחודשת אינה כרוכה בתיקנון מערכת החינוך אלא בהכשרתה להתמודד עם הפרט הייחודי, לבסס את ההישגים על גילוי כישרונותיו האישיים של כל ילד, וליצור אווירה שבה הילדים ירצו ללמוד ויוכלו לגלות את תשובותיהם האמיתיות (עמ' 258-257).

כיוון אחר של בקורת העלה את הטענה, שדרישות הסטנדרטיזציה והמדידות המספריות מדלדלות את "הרוח", ויש ליצור תנאים מחודשים לצמיחתה במערכת החינוך[12]. (המשך יבוא).