Lera Boroditsky (2009). How does our language shape the way we think?http://edge.org/conversation/how-does-our-way-we-think

ביטול בחינות הבגרות - הרציונל 

מבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות, מיצ"ב, פיז"ה ופסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך.  

        כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות  ח', וכיתות י"ב, לרבות, מבחני מיצ"ב, מבחני פיז"ה, בחינות הבגרות והבחינות הפסיכומטריות, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה.  קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

        למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים?  התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

        ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?

        אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי  הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות  שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?

        ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל  הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?

        האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו?  ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן.  אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים.  לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

        אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה;  אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים  שלנו.  אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

        אני חוזר ואומר, אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.

- זה בהחלט לא הסוף -

ביטול בחינות הבגרות - הרציונל (המשך)  

    יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני עודדתי אותו: ''יופי''; ''זריקה טובה'', ''ניסיון טוב''. פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, ''אינני רוצה לשחק אתך עוד, אתה משקר, אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב ואתה רמאי גדול''.

    כמובן שהוא צדק ואני טעיתי וזה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר.

    אין ציונים בסדברי-ואלי, התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר.

    תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

    וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

    לעיתים קרובות, תהליך ההערכה-העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם, "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו''? שאלתי יותר מתלמיד אחד. ''כי היא מכוערת'', הם עונים לי את התשובה הבלתי-נמנעת.

    התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי-רוח מחרידים, להענשה-עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, ''אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, ''הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך'', זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

    לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה-עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת-כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים, ''זו חתיכת עבודה טובה".

    מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.

    הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, ''האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה''? הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

    כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר, הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית-הספר נוהג כך, זה חלק מבית-הספר.

    לב-ליבו של סדברי-ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דידנו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה-עצמית.

    בית-הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן-אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית-הספר. מבחינתו של סדברי-ואלי כולם ''בסדר''.

    מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי-הבקשה לקבלה לבתי-ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח-אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

    הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן-אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: ''האם אינכם יכולים לתת לנו "משהו", אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה''? בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

    עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית-הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת, אולם סוג זה של קושי הוא בדיוק עניינו של בית-הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות-המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית-הספר, כבונוס למדיניות של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי-ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן, אין להם סיבה לא לעשות כן.

["הערכה", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987.]

ביטול בחינות הבגרות - הרציונל (המשך 2)  

נחוצים לנו פחות אחידות -- פחות הומוגניות -- והרבה יותר גיוון בבתי הספר שלנו.  

בעל טור בעיתון ביכה לאחרונה את חוסר הידע המדעי אשר קיים אצל המבוגר הישראלי הממוצע, חוסר ידע שבא כנראה כתוצאה מהמצב הירוד באופן תהומי של החינוך במדינה.  

מדוע שמישהו יחשוב כי חשוב למבוגר הישראלי הממוצע לדעת היסטוריה/תנ"ך/עברית/ערבית/אנגלית/מתמטיקה, או כיצד פועלים מכשירים חשמליים? היכן מסתיימת צורה זו של נכונות למלא רצון אחרים? האם מבוגר חייב להיות בקיא בכלכלה ובכספים, כדי שכל אחד יתמצא בתיאורית הכספים (התאוריה המוניטרית), מימון החוב, בנקאות וכספים, יצירת הון פרטי וציבורי, וכד'? האם על כל אחד ואחת מאיתנו להבין את התאוריה של מוליכי העל, אלקטרוניקה, בנייה ותחזוקת מחשבים? האם זה חשוב לכל מבוגר להיות מומחה בכימיה אורגנית, בביוכימיה, בכימיה הפיזיקלית של החומרים הרדיואקטיביים,  בתיאורית הפטרוכימיה? האם על כולנו להיות מסוגלים למצוא את דרכנו במבוך של נושאי המזרח התיכון, הפוליטיקה של האזור הבלטי, של הלאומנויות האירואסיטיות, של תולדות השבטים האפריקניים? כל אחד מהנושאים האלה, ובפירוש מאות נושאים נוספים, משחקים תפקיד מפתח בהתפתחותה של החברה המודרנית, במדינתנו ובכל העולם כולו. לדרוש מכל אדם שיהיה בעל ידע, ואפילו התחלתי, בכל הנושאים כולם, פירושו לגבור על היכולת האינטלקטואלית של אחד כמו אריסטוטלס, או אחד כמו ניוטון, או כל אחד מ"אנשי (או נשות) הרנאסנס" הדגולים הידועים.

אנשים אשר מסנגרים על ההנחה, על התיזה, כי בחברה כמו שלנו, חברה דמוקרטית, על כל אדם מבוגר להיות בעל ידע המתאים לביצוע העבודה, במגוון רחב של נושאים, אינם מבינים כיצד תרבות דמוקרטית מודרנית ונעלה פועלת. במרכז הכל נמצאת מערכת אחסון המידע שלנו, מציאת והבאת המידע, והפצתו, אשר מאפשרת לנו לצבור כמות עצומה -- למעשה אין סופית -- של ידע, של חשיבה יצירתית, ושל נסיון אנושי, ולהשתמש בה באופן יעיל. הגורם הראשון שהוא מפתח בתהליך זה הוא תוצר העבודה של כל יחיד בתרבות, כאשר הוא או היא עמלים בגן הקסום והמיוחד של הנפש. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יכול לתרום את התרומה היחודית שלו להתפתחות המדינה והתרבות האנושית. מה שמערכות המידע המודרניות עושות, הוא לאפשר לנו להתמחות ולהיות יצירתיים בשטח ההתעניינות המסוים שלנו, ועדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות,  שהן זמינות לכל בחברה המסויים שלנו, עדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה באמצעותה של רשת התקשורת. למעשה, ככל שכל אחד מאיתנו כפרט ישקיע יותר אנרגיה בפיתוחם של כשרונותיו הייחודיים, כך גדולים יותר הסיכויים שהמדינה והעולם ייצאו נשכרים מהאנרגיה היצירתית שלנו. הדבר האחרון בעולם שאנחנו רוצים לעשותו הוא לעמוד בדרכה של ההתמחות היחידנית, או להגביל את היצירתיות האישית על ידי העמדתה בפני איזשהו תהליך כללי ואחיד של הומוגניזציה (כוווולם לומדים היסטוריה/תנ"ך/עברית/ערבית/אנגלית/מתמטיקה, למשל).  

לכל אדם, לרבות ילד, אשר אי-פעם הכרתי, יש שטח התעניינות יחודי לו, משהו שהוא או היא באמת טובים בו. זה הניצוץ המיוחד הזה אשר קיים אצל כל בן אדם העושה אותו למעניין, ומביא אותנו לרצות לחפש את חוכמתו ועצתו. אינני רוצה לחיות בחברה בה אנשים יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה, בה המבוגרים הורסים את השנים הראשונות של חיי ילדיהם בנסיונם -- שהוא תמיד בלתי מוצלח, אפילו בפינלנד או ביפן!! -- לתחוב כמות בסיסית גדולה של ידע משותף לתוך כל אחד ואחד מהם, ויוצרים מבוגרים צייתנים, נוחים ואחידים, שכווולם מסוגלים, למשל, לדעת היסטוריה/תנ"ך/עברית/ערבית/אנגלית/מתמטיקה, או כיצד פועלים מכשירים חשמליים. הקיפו אותי בבקשה, במקום זאת, באמנים גדולים, בלי להתחשב באם הם יודעים להפעיל מחרטה או לאו; במכונאים בעלי כושר המצאתי, ללא כל קשר אם הם יודעים כימיה; במדענים מבריקים, אפילו באלה שאינם קוראים שירה; בחוואים יצרניים, ללא כל קשר אם הם מתמטיקאים באם לאו. הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד (מבחני הבגרות, למשל), אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.

ביטול בחינות הבגרות - הרציונל (המשך 3)  

    לא היו מקומות פנויים.

    עד דצמבר, כל מי שקיווה ללמוד באוניברסיטת ווסליאן במידלטאון, קונטיקוט, הגיש מזמן את טפסי הבקשה שלו ועשה את הסידורים המתאימים לראיון הקבלה.  בדצמבר היה כבר מאוחר מדי כדי לנסות, כמעט בוודאות זה היה מאוחר מדי מכדי לראות מישהו. 

    זה לא עצר את ליסה.  כל בוקר, קצת אחרי 9:00, היא נטלה את הטלפון וחייגה למשרדי הקבלה של ווסליאן.  כל בוקר, ענתה מזכירה לפנייתה ואמרה, "אין מקומות פנויים".  תוך זמן קצר קולה וההתמדה שלה היו מוכרים לכל עובדי משרדי הקבלה.  היא שוחחה איתם, ניסתה לשכנעם, והפצירה בהם.  שבוע אחרי שבוע.

    מדוע לא פנית בזמן, היו שואלים אותה.  פניתי, היא היתה אומרת -- אולם לא לווסליאן.  בקשות הקבלה האחרות שלה נמסרו מזמן.  אבל רק עכשיו חברה ומורה אמרה לה שהיא חייבת לבחון את ווסליאן, בית-הספר האידאלי עבורה.  היא ביקרה בקמפוס, שוחחה עם האנשים  שם, ונוכחה לדעת שחברתה צדקה, ווסליאן באמת נועדה לה.  היא ידעה זאת, ולמרות שפנתה באיחור, היתה נחושה ברצונה שגם ווסליאן תדע זאת.

    ראיון היה הכרחי.  כדי להתקבל היה עליהם להעריך אותה באופן ישיר, לראותה בעיניים, להווכח מי היא באמת.  כמובן, היא כתבה את הדברים הרגילים בטופס.  אבל מבחינה אחת בקשת הקבלה שלה היתה שונה באופן מפחיד. 

    לא היו בה לא ציונים, לא תעתיקים, ולא הערכות כתובות.  אף לא אחד מאלה, מכל שנותיה בבית-הספר.

    ליסה למדה בבית-הספר סדברי-ואלי.  היא למדה הרבה דברים, אבל יותר מכל היא למדה שעליה לעשות זאת בכוחות עצמה.

    8 בינואר.  "יש לנו ביטול.  האם תוכלי לבוא ביום שלישי הבא ב-9:00 בבוקר?  האחראי על הקבלה בעצמו יראה אותך".  התלהבות.  בוודאי שהיא יכולה לבוא ביום שלישי הבא, בכל יום, בכל שעה.

    היא מגיעה למשרדי ווסליאן.  כולם פונים להביט בה.  אז זאת הבחורה שלא הפסיקה לטלפן, לא התייאשה.  הם מחייכים אליה, מקבלים אותה בחום.  האחראי על הקבלה יודע.

    היא נבלעת במשרד האחראי על הקבלה לפגישה בת ה-15 דקות שלה.  המועמדים האחרים ממתינים לתורם בזמנים שנקבעו להם.  רבע שעה עוברת.  אין ליסה.  חצי שעה, שלושת רבעי שעה, מה קורה שם?  לבסוף, אחרי שעה, האחראי יוצא אתה, שניהם צוחקים.  הם ניגשים לאמה של ליסה שהמתינה שם, והאחראי רק אומר:  "אני מקווה שליסה תחליט לבוא.  חושבני שזה המקום המתאים לה".

    הפניה והראיון פעלו.  שתים-עשרה שנים בבית-הספר, מזוקקות לתמצית רבת עוצמה, משיגות את מה שהיו אמורות להשיג.  היא מוזמנת ללמוד.  והיא מסכימה.

    לכל אחד מבוגרי סדברי-ואלי אשר רצה ללמוד באוניברסיטה יש סיפור דומה.  כולם התקבלו, רובם למקום שהיה בעדיפות ראשונה אצלם.  לאף אחד מהם לא היו תעתיקים או הערכה איזושהי מהערכות הסטנדרטיות או מכתבי המלצה.

    היה להם יותר מזה.  היו להם עצמה-פנימית, הכרה-עצמית, נחישות.  וכל פעם, בכל משרדי הקבלה של האוניברסיטאות אליהן הם פנו, האנשים השתוממו, "איזה סוג בית-ספר זה שיוצאים ממנו אנשים כאלה?"  מה זה סדברי ואלי?"

    ספר זה הוא סיפורו של בית-ספר, בית-ספר שהוא שונה מכל בית-ספר אחר שהיה קיים אי-פעם. הוא לקח את הטוב ביותר ממקומות רבים אחרים, אולם התוצאה נטו היא משהו שונה למדי, משהו גם עתיק וגם חדיש, ומסקרן בלי-סוף. 

    זוהי הצצה על מנבטה של אינדיבידואליזם מחוספס, חופש אישי, ודמוקרטיה פוליטית -- מנבטה של ערכים אמריקאים, הפורחת בעיר עתיקה אחת בניו-אינגלנד. 

[ "אין יותר להגיש בקשות", מבוא לספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ]  

[Foreword, ”NO ONE NEED APPLY,” Free at Last, The Sudbury Valley School, Daniel Greenberg, The Sudbury Valley School Press, 1987.] 

מְחֻיָּבוּת ואַחְרָיוּת דורשות חופש. ללא חופש, אין מְחֻיָּבוּת ואין אַחְרָיוּת -- יש תְּלוּת ויש עַבְדוּת. 

בבית-הספר: חופש בחירה וחופש לימוד.