פרטי קהילה
חינוך
פורום
מערכת החינוך הציבורית
זהו פורום העוסק במציאות של מערכת החינוך הציבורית בישראל.\r\nבפורום זה נעלה דיונים על:\r\nמטרות מערכת החינוך לעיתים אינן נהירות מספיק. \r\nהגדרות התפקיד של בעלי תפקידים במערכת החינוך. \r\nדילמות יומיומיות העומדות בפני העוסקים בחינוך.\r\nמערכת היחסים בין תלמידים, מורים והנהלת מערכת החינוך. \r\nשקיפות מערכת החינוך הציבורית בישראל.\r\nנושאים נוספים.\r\nבנוסף לכך ננסה להעלות הצעות , פתרונות למצבים שונים במערכת החינוך.
חברים בקהילה (1899)
בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם
| 1/10/13 17:17 |
0
| ||
[ חופש, חופש בחירה, חופש לימוד, החינוך המקצועי, חינוך סוג א, חינוך סוג ב, בתיספר דמוקרטיים דגם סדברי, כפיה בבתיהספר ]
החינוך המקצועי מחכה לנער ולנערה מרמת השרון ומרחביה בדיוק כמו לחבריהם ממעלות ומדימונהלי אישית היה ניסיון מצוין עם מערכת החינוך המקצועית ואני מצטער שלא היה זה הניסיון של שלושת השרים מהדרום, שחוו את הפיכתו של החינוך המקצועי לחינוך סוג ב’
http://www.themarker.com/opinion/1.2128789
"אנשים אשר מסנגרים על ההנחה, על התיזה, כי בחברה כמו שלנו, חברה דמוקרטית, על כל אדם מבוגר להיות בעל ידע המתאים לביצוע העבודה, במגוון רחב של נושאים, אינם מבינים כיצד תרבות דמוקרטית מודרנית ונעלה פועלת."
נחוצים לנו פחות אחידות -- פחות הומוגניות -- והרבה יותר גיוון בבתי הספר שלנו.
בעל טור בעיתון ביכה לאחרונה את חוסר הידע המדעי אשר קיים אצל המבוגר הישראלי הממוצע, חוסר ידע שבא כנראה כתוצאה מהמצב הירוד באופן תהומי של החינוך במדינה.
מדוע שמישהו יחשוב כי חשוב למבוגר הישראלי הממוצע לדעת היסטוריה/תנ"ך/עברית/ערבית/אנגלית/מתמטיקה, או כיצד פועלים מכשירים חשמליים? היכן מסתיימת צורה זו של נכונות למלא רצון אחרים? האם מבוגר חייב להיות בקיא בכלכלה ובכספים, כדי שכל אחד יתמצא בתיאורית הכספים (התאוריה המוניטרית), מימון החוב, בנקאות וכספים, יצירת הון פרטי וציבורי, וכד'? האם על כל אחד ואחת מאיתנו להבין את התאוריה של מוליכי העל, אלקטרוניקה, בנייה ותחזוקת מחשבים? האם זה חשוב לכל מבוגר להיות מומחה בכימיה אורגנית, בביוכימיה, בכימיה הפיזיקלית של החומרים הרדיואקטיביים, בתיאורית הפטרוכימיה? האם על כולנו להיות מסוגלים למצוא את דרכנו במבוך של נושאי המזרח התיכון, הפוליטיקה של האזור הבלטי, של הלאומנויות האירואסיטיות, של תולדות השבטים האפריקניים? כל אחד מהנושאים האלה, ובפירוש מאות נושאים נוספים, משחקים תפקיד מפתח בהתפתחותה של החברה המודרנית, במדינתנו ובכל העולם כולו. לדרוש מכל אדם שיהיה בעל ידע, ואפילו התחלתי, בכל הנושאים כולם, פירושו לגבור על היכולת האינטלקטואלית של אחד כמו אריסטוטלס, או אחד כמו ניוטון, או כל אחד מ"אנשי (או נשות) הרנאסנס" הדגולים הידועים.
אנשים אשר מסנגרים על ההנחה, על התיזה, כי בחברה כמו שלנו, חברה דמוקרטית, על כל אדם מבוגר להיות בעל ידע המתאים לביצוע העבודה, במגוון רחב של נושאים, אינם מבינים כיצד תרבות דמוקרטית מודרנית ונעלה פועלת. במרכז הכל נמצאת מערכת אחסון המידע שלנו, מציאת והבאת המידע, והפצתו, אשר מאפשרת לנו לצבור כמות עצומה -- למעשה אין סופית -- של ידע, של חשיבה יצירתית, ושל נסיון אנושי, ולהשתמש בה באופן יעיל. הגורם הראשון שהוא מפתח בתהליך זה הוא תוצר העבודה של כל יחיד בתרבות, כאשר הוא או היא עמלים בגן הקסום והמיוחד של הנפש. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יכול לתרום את התרומה היחודית שלו להתפתחות המדינה והתרבות האנושית. מה שמערכות המידע המודרניות עושות, הוא לאפשר לנו להתמחות ולהיות יצירתיים בשטח ההתעניינות המסוים שלנו, ועדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה המסויים שלנו, עדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה באמצעותה של רשת התקשורת. למעשה, ככל שכל אחד מאיתנו כפרט ישקיע יותר אנרגיה בפיתוחם של כשרונותיו הייחודיים, כך גדולים יותר הסיכויים שהמדינה והעולם ייצאו נשכרים מהאנרגיה היצירתית שלנו. הדבר האחרון בעולם שאנחנו רוצים לעשותו הוא לעמוד בדרכה של ההתמחות היחידנית, או להגביל את היצירתיות האישית על ידי העמדתה בפני איזשהו תהליך כללי ואחיד של הומוגניזציה (כוווולם לומדים היסטוריה/תנ"ך/עברית/ערבית/אנגלית/מתמטיקה, למשל).
לכל אדם, לרבות ילד, אשר אי-פעם הכרתי, יש שטח התעניינות יחודי לו, משהו שהוא או היא באמת טובים בו. זה הניצוץ המיוחד הזה אשר קיים אצל כל בן אדם העושה אותו למעניין, ומביא אותנו לרצות לחפש את חוכמתו ועצתו. אינני רוצה לחיות בחברה בה אנשים יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה, בה המבוגרים הורסים את השנים הראשונות של חיי ילדיהם בנסיונם -- שהוא תמיד בלתי מוצלח, אפילו בפינלנד או ביפן!! -- לתחוב כמות בסיסית גדולה של ידע משותף לתוך כל אחד ואחד מהם, ויוצרים מבוגרים צייתנים, נוחים ואחידים, שכווולם מסוגלים, למשל, לדעת היסטוריה/תנ"ך/עברית/ערבית/אנגלית/מתמטיקה, או כיצד פועלים מכשירים חשמליים. הקיפו אותי בבקשה, במקום זאת, באמנים גדולים, בלי להתחשב באם הם יודעים להפעיל מחרטה או לאו; במכונאים בעלי כושר המצאתי, ללא כל קשר אם הם יודעים כימיה; במדענים מבריקים, אפילו באלה שאינם קוראים שירה; בחוואים יצרניים, ללא כל קשר אם הם מתמטיקאים באם לאו. הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד (מבחני הבגרות, למשל), אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.
כפי שסטף ורטהיימר כותב, "עלינו, תומכי החינוך המקצועי החדש, להוכיח שמדובר בבנייתו של חינוך איכותי לכולם. עלינו לבנות את החינוך הזה כך כדי שאתם, השרים כהן, פרץ ושלום, תוכלו לתמוך בו מכל הלב."
ואני שואל את סטף ורטהיימר: לשם הגשמה מטרה זו, מה נחוץ ?
התשובה היא: לשם כך, מה שנחוץ זה חופש: חופש בחירה וחופש לימוד.
החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !
בלעדי החופש: חופש בחירה וחופש לימוד, כנ"ל, צעירים יגדלו על למידת "העתק-הדבק", הטכניקה של "קופי-פייסט" בבית הספר, ואכן יהיו לבוגרים בלתי אמינים, בעלי עולם רוחני ירוד ומוכנות בלתי מספקת לאקדמיה ולעולם הכלכלה והיצירה.
התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת, לבעיית החינוך הטכנולוגי-מקצועי, ל"קופי-פייסט" -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.
אכן, החינוך בישראל צריך לעבור שינוי תרבותי. מדינת ישראל צריכה להחליט לאן פניה: לשינוי תרבותי של החינוך או לדשדוש מתמשך בדפוס הקיים.
כפי שאברהם פרנק כותב, "מערכת החינוך הישראלית לא תיכננה עד כה כיצד להגיע אל תרבות המאה ה-21. במשך ארבע שנים קריטיות, תחת שרביטו של גדעון סער, היא עסקה באובססיביות בבחינות ומדידה, וזנחה בחוסר אחריות את הדברים החשובים באמת: יכולת למידה עצמאית, סקרנות לחקור ולדעת, הזדמנות לקיים שיח מעמיק על ערכים וחברה, אפשרות לפתח את תחומי החוזק של כל תלמיד, תוך פיתוח מחויבות רצינית כלפי עשייה של כל אלה. בשמירה הזאת נרדמנו."
בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.
| |||
| 10/10/13 16:16 |
0
| ||
מדוע זה חשוב שילדיכם ילמדו לבחור ?מאת: dvora idan 21/01/2013 http://www.articles.co.il/article.php?id=154429
מדוע זה חשוב שילדיכם ילמדו לבחור ?
התנסות
כשנשאלת השאלה למה לא לתת לילדים לבחור ולהחליט עבור עצמם ?
הילדים רוצים להרגיש משמעותיים
רצוי מאוד שבמקום לצוות עליהם ולכפות עליהם תתנו לילדיכם לבחור ולהחליט ותסמכו עליהם.
הדגישו לילדיכם כי לכול בחירה יש גם תוצאה
אפשרו לילד להתנסות עם כול החלטה שהוא בחר בה. אל תרחמו, ואל תגוננו.
כאשר הילד מתאמן לבחור ובתוצאות בחירותיו:
• הם עצמאיים ואחראיים בעצמם ולהחלטותיהם • "יכולת למידה עצמאית, סקרנות לחקור ולדעת, הזדמנות לקיים שיח מעמיק על ערכים וחברה, אפשרות לפתח את תחומי החוזק של כל ילד ונער, תוך פיתוח מחויבות רצינית כלפי עשייה של כל אלה"
האם גם אתם מאפשרים לילדים שלכם בחירות ?
בית-הספר סדברי ואלי (בית-ספר בדגם סדברי), בית-ספר בו מאפשרים לילדים ולנוער חופש: חופש בחירה וחופש לימוד.
את התשובות לשאלות כאלו ושאלות אחרות ניתן לקבל כאן:
| |||
| 12/10/13 08:21 |
0
| ||
"ילד לא מסוגל לבחור" ?
"התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: 'תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי'. כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם להם, בקול רם), 'על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?'"
אני מזמין אותך לראות כיצד לומדים בבית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי:
בית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.
הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.
אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי...
המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.
השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.
לפעמים, יש לי הרגשה שבתי-הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.
אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.
בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.
בתור בית-ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.
ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים!
אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.
הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה.
הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין.
הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום.
הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.
הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.
התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?"
זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.
אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.
כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה. המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.
ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית-הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".
מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת-יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?
הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.
["למידה", "סוף סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי", http://www.sudval.org/ , דניאל גרינברג, 1987.]
זה ועוד,
"כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח -- כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!?"
כפיה בבתי-הספר היא דבר מיושן
אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.
למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו המימסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עוצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת ל ע ק ו ר א ת ה כ ו ח מ ת ו ך י ח ס י ה א נ ו ש .
כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי,האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי-הספר כאן?
אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי-ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעיתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.
מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק. מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים מהם נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי-בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית-הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?
עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי-הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לועדות בית-הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של בתי-הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם.
| |||
| 26/10/13 16:32 |
0
| ||
היי דוד
להלן בית חינוך " אלפא " בטורונטו שהוקם 4 שנים לאחר סאדברי וואלי ןמתנהל גם כיום .
ביי
אלי | |||
| 27/10/13 14:16 |
0
| ||
היי אלי,
תודה על קישור אודות בית-החינוך "אלפא" בטורונטו.
What did the children who went to school WITHOUT homework or tests do next? Students of free-spirited experiment 40 years later6 May 2013
גם לדעתי בית-החינוך "אלפא" הוא כמה מונים טוב יותר, בהיבטים רבים, מבתי-הספר הקונבנציונליים. רק אל תשכח ש"הצלחה" ו"אושר" הם מושגים מאד, מאד חמקמקים.
עדיין, דניאל גרינברג כותב:
"גוונים דקים מסויימים עלו תוך כדי הפעלתו של בית-הספר במשך השנים שאנחנו קיימים אשר מתברר שהם חשובים מאד בהגדרתו של בית-הספר. לא מזמן מישהו נתן לי לקרוא ספר על בית-ספר אלטרנטיבי אשר נראה היה לו שדומה מאד לסדברי-ואלי. קראתי את החומר שניתן לי ותגובתי הראשונה היתה של אימה, כי מצאתי את בית-הספר המתואר בספר כל כך שונה מאיתנו שלא יכולתי לדמיין לעצמי כיצד הבן-אדם שנתן לי אותו יכול היה לחשוב שהוא דומה. נחוש בדעתי להגיע לעומק הענין, קראתי את הספר מחדש, ואז, קיבלתי תשובה. כה רב הדמיון בין המינוח (טרמינולוגיה) שלהם לבין המינוח שאנחנו משתמשים בו, שאם לא היה לך נסיון בהבנת הדקויות של בית-ספרנו יכלו בקלות לשטות בך לחשוב שבית-הספר האחר היה אותו הדבר. השפה היתה דומה; המילון היה דומה. נדרש היה לקרוא בעיון בכדי להבחין כמה שונים מיסודם היו שני בתי-הספר. ככל שיותר חשבתי, יותר השתכנעתי ששאלה זו כולה קשורה גם בהרשמה לבית-הספר, כי חושבני שככל שיותר טוב אנו מוכרים בגלל מה שאנחנו, יותר סביר להניח שהאנשים אשר נרשמים אצלנו באמת ירצו מה שאנחנו מציעים..."
"...יש לי חמישה נושאים לדון בהם. בכל אחד מהם אגדיר את הנושא, אומר מדוע לדעתי הוא חשוב עבור בית-ספרנו, ואז אשווה את המצב עם בתי-ספר אחרים.
1. נייטראליות פוליטית 2. קיומם של כללי סדר 3. שלטון החוק 4. זכות-הצבעה אוניברסלית 5. הגנה על זכויות הפרט
1: נייטראליות פוליטית (POLITICAL NEUTRALITY)
בית-ספרנו הוא בית-ספר אפוליטי. הוא בית-ספר בו אנחנו במודע איננו מקדישים תשומת-לב להשקפות הפוליטיות של האנשים אשר מבקשים להיות חברי קהילת בית- הספר, "פוליטי" כוונתי למובן הרגיל של המילה, בהשלכותיה הרחבות ביותר. אנחנו לא שואלים על חברות מפלגתית, על פילוסופיה, על מעמד, על מאפיינים כלשהם אשר מפרידים בין פלוגות פוליטיות בחברה. אנחנו לא שואלים על הדברים האלה, אנחנו לא בוחנים אותם בעקיפין, אנחנו לא מנסים לברר אודותם בדרך עקלקלה. בנוסף לזה, אנחנו לא מאפשרים קיום פעילות פוליטית בבית-הספר. בשפה פשוטה, אנחנו לא מאפשרים לבית-הספר, בשום אופן, להיות מעורב בפעילות פוליטית בקהילה.
הנייטראליות הפוליטית הקפדנית שלנו הועמדה במבחן פעמים רבות. למשל, בהתחלה, כאשר רק פתחנו את בית-הספר, חברי הקבוצה המתקראת "תנועה" פשוט הניחו שאנחנו היינו מוסד נוסף של ה"תנועה". אם יצא לנו לפגוש מישהו המעורב בתנועה, הוא היה מברך אותנו ב"אחים". היה שואל אותנו על דברים כגון, "מתי הינכם מתכננים את ההתעוררות הבאה?" אנשים מהקהילה היו פונים אלינו בבקשה להשתמש בבנין לתמיכה במסע בחירות מסויים. היתה סברה שכל "אח" מכל מקום במדינה יכול היה לבוא ולהחנות בבית-הספר. זו היתה הנחה אשר נפוצה ברבים. כאשר התברר שללא כל קשר עם ההשקפות הפוליטיות הפרטיות של האנשים הקשורים עם בית-הספר, בית-הספר עצמו התכוון מלכתחילה לשמור על נייטראליות פוליטית קשוחה בהחלט -- ודבר זה התברר מהר מאד -- הפכנו להיות נחשבים לאויבי התנועה, ובספרות של התנועה בחרו בנו כנושא ללעג מיוחד ונהגו בנו בבוז בגלל התנהגותנו הלא פוליטית. לבסוף, פשוט הורחקנו מספרות התנועה. לרוע המזל היתה גלישה לקהילה בכללותה. חושבני שהרבה הורים ב-1968 שמעו על בית-הספר באמצעות קשרים פוליטיים והניחו אותן ההנחות. חושבני שדבר זה תרם לחלק מבעיותינו בשנה ההיא, כאשר גילו שאנחנו לא מה שציפו.
הנייטראליות הפוליטית שלנו עמדה בפני מבחנים נוספים. למשל, הרבה פעמים תלמידים (במיוחד תלמידים, כי חושבני שהצוות פתר את זה והבין את זה היטב) רצו איכשהו להשתתף בהפגנות ב-68 וחשבו שעל בית-הספר להיות מעורב. מאוחר יותר, היה "יום שביתה" באוקטובר 1969. היה ויכוח מסוים בשאלה אם היה על בית-הספר להסגר, כי כולם סגרו. בהקשר זה, היה מאלף לראות כמה מהר התקבל פה המושג של נייטארליות פוליטית. היה באמת מענין ביותר לראות שהפעילים ביותר, האנשים שהיו להם רגשות חזקים אודות השקפותיהם, פשוט ויתרו על כל נסיון של פוליטיזציה של בית-הספר, ולא היה צורך לכופף להם איכשהו את הידיים. הם למעשה קיבלו את הדבר ברגע שהוסבר להם.
מדוע זה כל כך חשוב? ומדוע הם הגיעו למסקנה שזה כל כך חשוב? הסיבה משובצת עמוק ברוח הפוליטית האמריקאית, ברעיון שאנשים בעלי דעות פוליטיות וחברתיות אשר לא נפגשות מסוגלים לעבוד במפעל משותף בו יש להם יעדים משותפים אחרים מהיעדים הפוליטיים. זה רעיון אמריקאי עמוק ומיוחד במינו. אינך חייב לראות עם אותן העיניים שחבריך לעבודה רואים בהן על מנת ליצור מפעל שריר ותקף. כמובן, כאשר סוגיות פוליטיות עולות, הינך יכול לחפש את חבריך הפוליטיים וללחום באויביך הפוליטיים.
אולם מסורת חשובה ביותר בארץ זו היא שכאשר עולים עניינים אחרים אשר יש לטפל בהם, עניינים אחרים אשר מהותם איננה פוליטית מטבעה, אינך מקדיש תשומת לב להבדלים פוליטיים; כולם יכולים לצרף ידיים במפעל. איפיון זה שולב במערכת החינוך הציבורית פה, מערכת חינוך שהיא תפיסה אמריקאית מקורית. אחד המאפיינים המכריעים של בתי-הספר הציבוריים שלנו היה שכל אדם, מכל דת, בעל כל השקפה פוליטית, ממוצא של כל מעמד חברתי, התכנסו ביחד למפעל החינוכי. במהותו, חינוך היה חיפוש אחרי ידע, וכל ראיה היה צריך להעמידה לבדיקה.
זה האידיאל. יכול להיות שהוא לא תמיד התגשם הלכה למעשה. אולם אינני חושב שזה כה חשוב להסתכל על פגמי מערכת החינוך הציבורית האמריקאית הלכה למעשה למטרות דיון זה. חושבני שהאידיאל הוא ממש ברור; הוא מובא במפורש פעם אחר פעם בספרות של החינוך הציבורי האמריקאי. המסורת של החינוך הציבורי היא שבמפעל אצילי כזה של חיפוש אחרי ידע, אמת, השכלה, כולם יכולים לעבוד ביחד.
הנני מאמין באמונה מאד חזקה שזה מאפיין חשוב של בית-ספרנו. כל אחד אשר מכיר אישית אנשים שהם שותפים בבית-הספר יודע שקהילת בית-הספר כוללת מגוון רחב של השקפות פוליטיות וזה לא היווה מכשול לעבודה ביחד. הנקודה העיקרית היא שאיש איננו חייב להרגיש אי-נוחות בבית-הספר, בגלל השקפותיו הפוליטיות. לכל אחד יש חופש מלא לבטא את השקפותיו ולשמוע את האחרים, ולעולם לא ניתן לאיש להרגיש "מרובע" או זר כתוצאה מזה שהוא בעל השקפות שהן במיעוט בבמה הפוליטית.
כפי שכבר אמרתי, מערכת החינוך הציבורית קרובה יותר אלינו בהיבט זה. בניגוד לכך, בתי-ספר אלטרנטיביים -- המכונים "בתי-ספר חופשיים" -- מזוהים כולם למעשה עם תנועות פוליטיות מסויימות. כל בית-ספר אלטרנטיבי אשר אני מכיר הדגיש את האופי הפוליטי של הפרוגרמה שלו. לפעמים זה אינו נראה לעין בגלל השימוש שהם עושים בשפה. "פוליטיקה" הפכה להיות למילה גסה, וכך הפך להיות אופנתי להסתיר את העובדה שמה שהם עושים זה דבר פוליטי. הם מעדיפים לקרוא לעצמם לא-פוליטיים למרות שהם עושים דברים פוליטיים, וכתוצאה מכך קשה לאתר את הפוליטיקה בספרות שלהם.
חושבני שתמצאו פעם אחר פעם שקבוצות ינסו להסתיר את האופי הפוליטי של מה שהן עושות על ידי כך שהן מסוות את עבודתן באמצעות מונחים מוסריים, בכך שמתיחסים אל מטרות נעלות אשר אינן משקפות את המציאות הפוליטית האמיתית שלהן. זו הסיבה מדוע כאשר הינך קורא ספרות של בית-ספר אלטרנטיבי הינך חייב לקוראה בזהירות.
למשל, אפשר למצוא קטלוג של בית-ספר שאיננו כולל מילה אחת על פוליטיקה, אולם תמצא שהדברים אשר הם מדגישים הם אקולוגיה, מזון אורגני, גישה מסוימת כלפי הגוף, גישה מסוימת כלפי המינים, כלפי חיי המשפחה -- כל הדברים שלמעשה מהווים פרוגרמה פוליטית לאירגון הקהילה ולדרך חיים מסויימת. החוברות הקטנות שלהם יכולות להיות בעלות שלשה דפים, אולם זה מספיק כדי לגלות שבית-סיפרם נוסד על ידי קבוצה בעלת פרוגרמה פוליטית מאד ברורה. וכמובן האנשים "שבפנים" יודעים את זה. רק הקוראים המזדמנים מרומים. זה כמו צופן. לעיתים הם באים אלינו ביום הביקורים שלנו ואחד הדברים הראשונים שהם שואלים הוא, "כמה אנשים לומדים אצלכם אקולוגיה?" זאת מילת צופן -- הם למעשה לא מעוניינים בתכנית הלימודים שלנו, אלא רוצים לזהות מהר אם אנחנו "שייכים" או לא.
בתי-ספר אחדים גלויים יותר ואומרים בפירוש שהם מעוניינים באנשים השקפות פוליטיות מסויימות, ושהם ממיינים בקפדנות מועמדים ואנשי צוות כדי להבטיח שיקבלו אנשים טהורים מבחינה פוליטית בקהילתם. הם אומרים את זה עם כל כך הרבה מילים. אולם לרוב, זה מוסווה די טוב בספרות של בתי-הספר האלטרנטיביים, והינך יכול לתפוש את זה רק בקריאה זהירה וכשאתה שואל את עצמך, "האם ספרות זו מהווה צופן למבנה מסויים של הקהילה אשר האנשים האלה ממליצים עליו או לא?" תעמידו את הספרות שלנו במבחן זה, ותראו שהיא כל כולה ניטרלית באופן ברור מבחינה פוליטית. אתה אינך יכול להצביע על פרוגרמה של פעולה קהילתית מסוימת בכתובים של בית-ספרנו.
לכן יתכן שההבדל הבולט ביותר בין בית-ספרנו לבין בתי-הספר האלטרנטיביים מיסודן של קבוצות אחרות הוא שבתי-ספר אלטרנטיביים הינם למעשה כולם קשורים לתנועה פוליטית כלשהי. אין לקבל את דברי כמשהו נגד בתי-ספר אלטרנטיביים אחרים. אני פשוט מנסה להצביע על הבדל מסויים. חושבני שזה לגיטימי לחלוטין שכל קבוצה תקים מוסד חינוכי משלה אם היא רוצה. אינני מתנגד כלל לרעיון זה; למעשה חושבני שזה חלק מהנוף הרבגוני (הפלורליסטי) שלנו. חושבני שבתי-ספר פוליטיים משחקים אותו תפקיד במגזר הפוליטי כמו שבתי-ספר של הכנסיה משחקים במגזר הדתי. אין רע ברעיון שאנשים שיש להם אמונות דתיות חזקות ירצו להקים בית-ספר בו אמונות אלו תשלוטנה. אין לי דבר נגד קבוצה כלשהי, מהימין, מהשמאל או מהמרכז אשר אומרת שהיתה רוצה בית-ספר טהור מבחינה פוליטית כי יש לה אידיאל שהיא רוצה להזין בסביבה טהורה. דאגתי היחידה היא להבטיח שהאנשים מבינים למה הם נכנסים; שהאנשים לא יחשבו שמקבלים משהו כאשר למעשה הם מקבלים משהו אחר. אנחנו לא רוצים שאנשים יבואו לבית-ספר זה ויחשבו שזה בית-ספר של ה"תנועה" ואז יתאכזבו מכך שאנחנו מאפשרים לכל "הרמשים הימניים" האלה להכנס. ואינני רוצה שאנשים ילכו לבתי-ספר אלטרנטיביים במחשבה שהם במצב אפוליטי, כאשר למעשה עושים להם "שטיפת-מוח", דבר אשר חושבני קורה בחלק גדול מהזמן..."
[קטע מתוך, "דקויות של בית-ספר דמוקרטי", דניאל גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי ואלי,1987. ]
דוגמה מתחום הלמידה למשל, Alpha: http://alphaschool.ca/about/philosophy/ "...teachers research a wide variety of specific innovative and progressive pedagogies..."
Sudbury: "...children and youngsters are exposed to, and discover by themselves, a wide variety of activities..." By Maria Scinto Updated on Feb 5, 2012 http://www.education.com/magazine/article/sudbury-school/
"...Power to the people. When it comes to deciding what to study, all students participate in making the lesson plan and classroom rules. While Sudbury schools have adult staff members who help facilitate learning, adults aren't the ones who set and enforce school rules. Instead, rules are proposed, discussed and agreed upon at regularly held school meetings, and anyone who violates one is tried and sentenced by all the other members.
Test-free zone. To minimize competition among students, grades and tests don't exist in Sudbury schools. Students choose which things they'd like to do and lessons they'd like to learn, and then judge how well they've performed. Yes, in some cases, a student will spend weeks or months mastering the intricacies of one video game after another, but Sudbury members believe that he's also developing reading and math skills as well as game theory and manual dexterity.
No segregation. Children are free to group themselves however they like, based on shared interests—a love of football, enthusiasm for debate or an artistic flair—rather than by age or achievement level.
Fosters independent thinking. Sudbury-schooled students learn to think for themselves, to set their own goals, and to be self-directed. These skills often serve them in good stead when they go on to pursue higher education, as they haven't gotten used to having teachers spell out their every step..."
| |||
| 27/10/13 21:07 |
0
| ||
זה ועוד,
"...The Importance of Consensushttp://alphaschool.ca/about/philosophy/
ALPHA is a democracy based on consensus. Consensus is achieved when different points of view are incorporated through discussion. The goal is not compromise but refinement of a proposal until everyone can live with the decision. Each person doesn't have to agree with the decision–often consensus is achieved when those who disagree feel that the proposal is important to most of the community, the more risky elements have been dealt with in the discussion, and it is thus worth a try. What is most important to achieving consensus is that everyone’s voice is heard and they feel part of making the decision..."
2: קיומם של כללי סדר (THE EXISTENCE OF RULES OF ORDER)
תמיד יחסנו חשיבות לכך שמפגשים רשמיים של קבוצה כלשהי בבית-הספר יפעלו על פי איזו שהיא ערכת נהלים ברורה ופורמאלית. אינני מיחס כל חשיבות לכללי רוברט במיוחד. זה לא משנה אם הם כללי רוברט, כללי בית הנבחרים (הקונגרס), כללי סדברי ואלי או כל ערכת כללים אחרת. מה שחשוב הוא שתמיד ניהלנו את המפגשים שלנו על פי כללי סדר קפדניים.
זה ההיפך מהדרך המקובלת בה מנוהלים מפגשים, בהם מישהו מנהל את המפגש; אני קורא לזה הדגם הסמכותי (האוטוריטארי), וחושבני שזה הדגם הנפוץ ביותר. מישהו קובע מה ידון, מי ידבר מתי, מתי הדיון יסתיים, וכיצד תתקבל ההחלטה -- אם הוא לא מקבל את ההחלטה בעצמו. זה הדפוס הסטנדרטי של ישיבות חבר-המורים, קבוצות דתיות, וכן הלאה. ישנו מישהו בעל כוח שעושה את הדברים בדרך שהוא חושב לנכון. פה ושם יכול להיות שמישהו יתלונן, ויכול להיות שיעשו מספר ויתורים, אולם כך זה מתנהל.
דגם שני שהפך להיות יותר אופנתי היום, יותר "שייך", יותר מקובל על ידי קבוצות ה"אין", הוא הקוטב הנגדי של הדגם הסמכותי, אולם דומה לו במהותו. דגם זה נשלט על ידי מצב הרוח של הקבוצה במקום מצב הרוח של דמות סמכותית. זה מפגש קבוצתי, חוויה של "ביחד". הרעיון הוא שהכול צריך להיעשות על ידי תמימות דעים (קונסנסוס): "נתכנס כולנו ביחד וכל זמן שיש אי-הסכמה, נשוחח על כך, כדי להגיע למפגש אמיתי של דעות, עד שכולנו נהיה באמת ביחד". הרעיון זהה לדגם הסמכותי במהותו, כי הוא נשלט על ידי שרירות הלב, חוץ מכך שזו שרירות-לב של רוח הקבוצה כולה לעומת זו של היחיד. אין חייבת בהכרח להיות רציפות מיום ליום או משעה לשעה; זה משהו אשר נשלט על ידי רוח ההזדמנות. באופן כללי, מאז שיגעון הדינאמיקה הקבוצתית אשר סחף את המדינה באמצע שנות השישים, הפך להיות "אין" לחשוב שזה דבר טוב לנהל מפגשים בדרך זו, על ידי תמימות-דעים קבוצתית, יותר טוב מלאפשר את ניהולו על ידי סמכות אחת. אינני יודע בדיוק מדוע זה קרה. חושבני שאני אישית הייתי מיחס את זה לירידה הכללית של האינדיבידואליות במדינה זו, לבריחה מביטוי וכוח אינדיבידואליים וצלילה לתוך קבוצה כתחליף. גישה זו אחזה בכל, אפילו בחברות הפרטיות, שם לעולם לא היית מצפה לדבר כזה. הם אינם מקבלים החלטות כפי שנהגו לקבלן; במקום זאת הם מפגישים את האנשים ביחד מחוץ לעיר לכמה ימים, ומעניקים להם מין חוויה עצומה. הרעיון הוא ליצור קשר חזק אשר יהפוך לבסיס לקבלת החלטות.
שניהם, הטיפוסים הסמכותיים והטיפוסים הקבוצתיים, מסתכלים בבוז על סוג המפגשים שיש לנו בבית-הספר סדברי ואלי. הרעיון שקבלת-החלטות יעשה על פי ערכה מסוימת של נהלים ברורים דוחה את שני הצדדים. הסיבה לכך קשורה במה שדיברנו בנושא מס' 1. התפקיד העיקרי של כללי הסדר הוא להגן על כל ההשקפות ולאפשר להן חופש ביטוי באופן בלתי תלוי ובצורה ממצה עד כמה שאפשר. כללים מהווים את ההגנה העיקרית על ההיגיון, השכל, האובייקטיביות, ואי-התלות בהקשר של הקבוצה, בניגוד לרגש ולהתרגשות. זה כך כיוון שכללים הופכים את השוויוניות של כל ההשקפות ושל כל האנשים לפולחן. הם נקבעים במיוחד כדי להשוות את כל ההשקפות; הם מאפשרים לכל להשתמש באסיפה, להעלות הצעה, להשתמש בזכות הדיבור. הם מגנים על הדובר בפני השתקתו, הם מונעים התפרצות של רגש בזמן הדיונים, הם מגנים על הויכוחים, הם מונעים ויכוח אישי בין שני אנשים אשר מעלים רגשות מנוגדים במקום שיקולים הגיוניים. זו המטרה העיקרית. כמו כל מטרה אחרת אתה לא תמיד מצליח להשיג אותה. תמיד יש דרך להפר את רוח הכללים. אין שום דבר על הנייר אשר מגן עליך באופן מוחלט. לכן ניתן להשתיק השקפות מסוימות מידי פעם אם הן עולות מספיק על העצבים של האנשים. אין הגנה מוחלטת. אולם המגמה היא ברורה: להבטיח את שלטון השכל וההיגיון באמצעות כללי סדר, זאת הסיבה שנושא זה קשור לנושא הקודם. במצב בו הינך מחפש אחידות פוליטית, אין דבר יותר דוחה מהשקפתו של מיעוט; זה כמו "קוץ בתחת". היכן שרוצים טוהר הדעות (טוהר אידיאולוגי), אינם רוצים להבטיח חשיפה שווה לכל ההשקפות. אולם במוסד אפוליטי כגון בית-ספר זה, הגנה כזו הפכה לחשובה עבורנו.
זו הסיבה מדוע כללי הסדר שרדו בפני התנפלויות חוזרות ונשנות בבית-הספר. לא הספקנו להכריז על כללי הסדר וכבר הותקפנו בקיץ 68, ולעיתים שוב בסתיו 68. אנשים התלוננו מרות על הפורמאליות של אסיפת בית-הספר. זמן רב לאחר מכן הייתה שוב הרגשת אי-שביעות-רצון על דרך ניהולה של אסיפת בית-הספר -- אי-שביעות-רצון אשר התמקדה בפורמאליות של הכללים; ולמעשה הקמנו ועדה מיוחדת כדי שתלמד את תפקידי אסיפת בית-הספר ותגיש המלצות לשינויים. לכל מי שהיו תלונות על אסיפת בית-הספר יכול היה להציגן; ונעשו מספר שינויים בנוהל כתוצאה מעבודתה של ועדה זו. אולם הצורה הבסיסית נשתמרה, למרות שאנשים מסוימים הרגישו שכללים פשוט אינם נחוצים לנו, שיש לאפשר לאנשים לומר את מה שברצונם לומר, ואנחנו נהיה מסוגלים לקבל החלטות חשובות מיד אחרי הדיון. מוקדם יותר ב-1968 הם אמרו זאת בצורה קצת יותר בוטה -- שעל האסיפה להיות מאין "הפנינג". אולם בעצם הגישה הבסיסית של בית-הספר כלפי כללי הסדר אושררה מחדש פעם אחר פעם על ידי רוב מוחץ של חברי אסיפת בית-הספר, עד שהיום זה איננו נושא לדיון כלל.
למעשה, ככל שיותר אנשים נעשו ערים לחשיבותם של הכללים שלהם, יותר אנשים ניצלו אותם. הפרוטוקולים של אסיפת בית-הספר מראים, למשל, שככל שהזמן עובר, מגוון רחב יותר של אנשים מעלה הצעות לסדר היום. יותר אנשים מרגישים שיש להם גישה לתהליך המדיני. קיומו של נוהל ברור וגלוי מגן ומעודד אותם לנהוג כך. אתה יכול לראות זאת כאשר הינך משוחח עם תלמידים בבית-הספר, אפילו עם הילדים הקטנים ביותר: "אנחנו רוצים לערוך טיול בשדה ועלינו לגשת לאסיפת בית-הספר ולהעלות הצעה בנדון". זה גורם נהדר לשוויוניות. הם אינם אומרים, "עלינו לבקש את א', חבר הצוות שיסדר זאת עבורנו" הם אינם פונים אל בעל סמכות, והם לא אומרים, "עלינו להגיע לכך שכולם בקהילת בית-הספר יסכימו שזה דבר טוב" הם מודעים לעובדה שעל פי הצורה שהנהלים בנויים בבית-הספר, לכל אזרח של קהילת בית-הספר זכות שווה להציג את מה שהוא רוצה בפני מקור הכח, האסיפה הדמוקרטית של בית-הספר. כל אחד אשר נכח באסיפת בית-הספר לא יכול שלא להבחין ש"גושי כוח" פוליטיים משתמשים בפתח זה בקביעות. גוש מסוים יופיע כאשר משהו מעניין במיוחד מועלה לדיון. קבוצת אנשים צועדת פנימה בגלל הצעה מסוימת, וצועדת החוצה מאוחר יותר; מכל הגילים, לא בהכרח קטנים או גיל הביניים או כל גיל אחר, אם כי כולם מתמקדים היטב, והם יודעים בדיוק מה הם עושים.
חושבני שברור מאליו עד כמה זה תואם את המסורת האמריקאית. הנהגת כללים הייתה מאמץ מודע ביותר מצד האבות המייסדים של האומה כאשר הקימו לראשונה את בתי-המחוקקים גם במדינות וגם בממשל הפדראלי. יש בידנו פרוטוקולים של הדיונים והוויכוחים בנושא כללי הסדר בקונגרס, והתפקודים שאלה היו צריכים לשרת -- בעיקר, הגנה על האיכות הרציונאלית של הדיון.
חושבני שתמצאו שמושג זה נעדר מרוב בתי-הספר האחרים. בתי-ספר מסורתיים מנוהלים כמעט באופן מוחלט על פי הדגם הסמכותי. מעניין שבתי-ספר אלטרנטיביים מחולקים שווה בשווה. הרבה מהם מנוהלים על ידי דמות של מנהיג כריזמטי. אחרים מנוהלים על פי דינאמיקה קבוצתית מתמדת. לא היה מפליא אותי אם איפיון אחד ויחיד זה הוא הסיבה לשיעור הכישלונות הגבוה של כל כך הרבה בתי-ספר אלטרנטיביים. פשוט לא היו להם נהלים טובים לקבלת החלטות. לא הייתה להם היכולת לקבלת החלטות אשר הייתה מאפשרת להם להשמיע את כל ההשקפות ולקחת בחשבון את כל האופציות הנחוצות להישרדותם. לכן כאשר הכרסום הגיע, הם פשוט נכנעו לשד.
[קטע מתוך, "דקויות של בית-ספר דמוקרטי", דניאל גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי ואלי,1987. ]
| |||
/null/text_64k_1#
הוספת תגובה על "בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה