לאחר הזעזוע והשביתה של שעה כתוצאה משרפת הגן.

נתקלתי בתיאור של מורה שהענישה תלמיד בכיתה ד על הפרעה.

האימא התקשרה ופתחה בקללות ואיומים, מסתבר שזה לא חדש למורה ואגב ביררתי מה לגבי שאר הצוות והמנהלים שלה,

היא טוענת שכולם יודעים ואין מה לעשות יש הורים כאלה בעייתיים שלא כדאי להתעסק אתם.

בלי להיכנס לעונש כן או לא, חינוך כזה או אחר, בניתוח קר התגובה של המורה- סוג של התעלמות מהפגיעה וניסיון להסביר את הצד שלה ולהגיע להסכמה ורוגע!!! מבחנתי מהווה את הבסיס לפעם הבאה עלינו לרעה.

אני מאמן מורים, גננות ואנשי עסקים במצבים אלו לפעול תחת חוקי ניהול קונפליקטים, בהם המטרה היחידה היא הסרת האיום ונטרולו המוחלט.

לצורך כך על האדם לפעול החלטי ותקיף, כמובן שהיחס לתלונה והתקפה הוא שונה, ברור שמחויבותו של המורה היא טובתו של הילד וחינוכו ולא תמיד ההורה עוזר, ונכון שכדאי להגיע למצב של WIN-WIN

אבל מבחנתי במקרים אלו קודם כול הWIN של המורה הכרחי, אסור לאנשי חינוך לקבל את המצב.

מה דעתכם?

 

בתי-ספר המכבדים את זכויותיהם של האנשים

 

 

ניהול קונפליקטים זה כאשר כבר הגעת לשם, יריב. מה שצריך הוא למנוע להגיע לשם. 

 

אין ברירה, ה-WIN של כל אחד חשוב, וכדי להגיע למצב של WIN-WIN, עלינו לשנות את מבנה הארגוני של בתי-הספר במדינת ישראל, לבתי-ספר המכבדים את זכויותיהם של האנשים: תלמידים, מורים והורים כאחד -- ובכלל. לשם כך, נחוצים לכל הפחות שני תנאים על מנת למנוע מצבים כאלה: 

 

1. 

"כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד, שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח -- כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!?"

 

 

כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן

 

אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

 

למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו הממסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת   ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

 

כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

 

אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

 

מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי-בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

 

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם. 

 

 

2.

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת. 

 

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

אכן חשוב להימנע מקונפליקטים לא תמיד זה מתאפשר גם בחברות סופר דמוקרטיות ובקהילות סופר פתוחות מתפתחים קונפליקטים. היתרון של מערכת פרטית הוא היכולת לברור את החברים והלקוחות שלה וגם שם מתפתחים קונפליקטים על היכן מניחים את הגבול. הדיון שלי מנסה להתמודד עם מצב קיים כיום ללא שיפוט מי אחראי אלה מה עושים כשמגיעים לקונפליקט. האם החוקים היסודיים לניהול קונפליקט תקפים גם כאן? לא האם המערכת הסמכותית היא הדבר הנכון במדינת ישראל

צטט: יריב הדרכה וחוויה 2013-10-08 11:41:15

אכן חשוב להימנע מקונפליקטים לא תמיד זה מתאפשר גם בחברות סופר דמוקרטיות ובקהילות סופר פתוחות מתפתחים קונפליקטים. היתרון של מערכת פרטית הוא היכולת לברור את החברים והלקוחות שלה וגם שם מתפתחים קונפליקטים על היכן מניחים את הגבול. הדיון שלי מנסה להתמודד עם מצב קיים כיום ללא שיפוט מי אחראי אלה מה עושים כשמגיעים לקונפליקט. האם החוקים היסודיים לניהול קונפליקט תקפים גם כאן? לא האם המערכת הסמכותית היא הדבר הנכון במדינת ישראל

 

 

"מה עושים כשמגיעים לקונפליקט" ? 

 

"...לבסוף התחוור לנו שבעייתנו הייתה בדיוק כמו הבעיה של כל קהילה. והקהילה הקדישה אלפי שנים וכוח אדיר בחשיבה למציאת פתרון. במשך מאות השנים, פותחו שיטות שיפוט בתרבויות שונות כדי להבטיח צדק בטיפולן של התלונות...." 

 

 

פתרון קונפליקטים בלי אלימות בבתי-הספר שלנו. 

 

 

לזכות בצדק זה קשה בכל חברה. בבתי-הספר, זה לעתים קרובות בלתי אפשרי.

 

לעולם לא אשכח כאשר הייתי בן אחת-עשרה שנה, ישבתי בשיעור אלגברה, משועמם ונאבקתי שלא אירדם.  מתחתי את זרועותיי מעל ראשי כדי להתעורר.  למזלי הביש, מבלי שנתתי את דעתי לכך, המורה -- המנהיג משמעת קפדנית -- צרח בכעס אל הכיתה בזה הרגע וצעק, "חב'רה, מי מכם מתחכם?"  נראה שזרועותיי המתוחות מעלה עשו אותי למועמד.  בהמשך באו שלושה ימי מעצר.

 

לרובנו היה ניסיון דומה.  במשך שתים-עשרה השנים של בית-הספר, הייתי מבוהל מהסמכות השרירותית של מורים ומנהלים, עליה הייתה לעתים רחוקות אפשרות לערער. כולנו בבית-הספר היינו נחושים בדעתנו שסדברי-ואלי יהיה שונה.

 

והוא אכן שונה.

 

 

כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, איש לא ידע כיצד לכונן שיטה אשר תשמור על הסדר בצורה סבירה. בית-הספר היחידי שנראה היה שהצליח במאמציו להתמודד עם בעיה זו היה סמרהיל של א.ס.ניל, בו היו פותרים סכסוכים באספות הקהילה שלהם.

 

לכן, ניסינו לטפל בעניינים באספת בית-הספר. הנושא השני על סדר היום, אחרי ההודעות, היה "ישיבת התלונות" אשר נועדה לטפל בבעיות.

 

כצפוי, ככל שעברו השבועות, ישיבות התלונות התארכו עוד ועוד.  במהרה, הן הטילו צל  על כל העסקים האחרים. מצאנו את עצמנו מנהלים ישיבות של שלש או ארבע שעות, ושתי ישיבות או יותר בשבוע. רוב הזמן הוקדש לשמיעת סידרה אין-סופית של תלונות על מה תלמיד זה עשה, או מה הילדים ההם יכלו לעשות, או מה הבן-אדם ההוא אמר שהוא יעשה.

 

יותר גרוע מהזמן אשר בזבזנו, הייתה  הרגשת התסכול שלנו. ניסינו להיות הוגנים, אולם, האם הצלחנו בכך?  ישיבות התלונות כללו האשמות והאשמות-שכנגד, לעתים רגשיות במידה רבה, תמיד ציוריות. נדיר היה שנרגיש שהגענו למיצוי הנושאים, אלא אם כן הקדשנו זמן מופרז  לכך. השיא היה כאשר בית-הספר עבר את טבילת האש שלו בסתיו של שנת פתיחתו. הייתה ישיבת תלונות אשר נמשכה במשך שלשה ימים תמימים על מנת להסדיר את הדברים.

 

 

צריך היה לעשות משהו. זמן מה, חיפשנו ולו רמז כיצד לנהוג. לא היה דגם מספק.

 

לבסוף התחוור לנו שבעייתנו הייתה בדיוק כמו הבעיה של כל קהילה. והקהילה הקדישה  אלפי שנים וכוח אדיר בחשיבה למציאת פתרון.  במשך מאות השנים, פותחו שיטות שיפוט  בתרבויות שונות כדי להבטיח צדק בטיפולן של התלונות.

 

אנחנו הסתכלנו היטב על המסורת הלאומית שלנו ולמדנו את מאפייניה העיקריים.  במהרה, הרכבנו את הרכיבים של מערכת השיפוט בבית-הספר.

 

בקיצור נמרץ, רכיבים אלה הם פשוטים: צריכה להיות חקירה ממצה ובלתי-משוחדת של כל ההאשמות, כל אחת מתייחסת לכלל אשר לכאורה הופר; צריך להיות משפט הוגן בפני חבר מושבעים שהם עמיתים של הנאשם, עם הבטחה מלאה של זכויות הנאשם ועם כבוד לכללי הראיות; וצריכה להיות שיטה הוגנת של הרשעה. עם זאת, זכויות הפרט, אשר כל אזרח מבוגר ממדינתנו נהנה מהן, יש לשמרן בבית-הספר, אפילו שבית-המשפט העליון מחזיק בדעה שחוקת  ארצות-הברית  איננה מחילה זכויות אלו על קטינים.

 

מערכת השיפוט כוננה בתחילת החורף של השנה הראשונה שלנו. היא תחת פיקוחה המלא של אסיפת בית-הספר. היו שינויים והתאמות במשך השנים, אולם המבנה הבסיסי נשאר קבוע.

 

מערכת השיפוט בסדברי-ואלי היא גאוותנו ושמחתנו. היא עובדת חלק, ומטפלת במעל מאה תלונות בשנה, לפעמים עשר או עשרים בחודש, ללא תקלות, שנה אחרי שנה. לעתים רחוקות מתח ביקורת על צדקתה חבר מקהילת בית-הספר.

 

 

לב השיטה הוא הקבוצה אשר חוקרת. היא נקראת ועדת שיפוט. בה משרתים ילדים מכל הגילים. היא חתך של בית-הספר, נבחרת על פי הגרלה, ומצטרף לכל ישיבה חבר הצוות אשר נבחר באקראי. יושב-הראש הוא פקיד השיפוט אשר נבחר על ידי אספת בית-הספר ארבע פעמים בשנה.

 

ועדת השיפוט נפגשת מספר פעמים בשבוע. היא מתחילה את עבודתה לאחר שמישהו מגיש תלונה בכתב, בה נטען שאיזשהו כלל הופר.

 

תוך שימוש בכל האמצעים הפתוחים בפניה, ועדת השיפוט בודקת את התלונה. קוראת לעדים, מנפה את העדות הסותרת, עד שמגיעה לגרסה הקרובה ביותר למה שקרה.

 

היות וכל אחד הוא חלק מהתהליך, עשיית הצדק בסדברי-ואלי שייכת לכל אחד. לדבר זה יש השלכות מעשיות אשר אפשר לראותן כל יום. נדיר שהאנשים ישקרו ביודעין לועדת השיפוט, אם כי, יכולים להציג גרסאות ממה שקרה, שהן שונות באופן ניכר. לרוב כולם משתפים פעולה.

 

דבר מעניין ביותר הוא כיצד הילדים למדו להבדיל בין צרכי החברה לבין הצרכים האישיים (צרכי הפרט). כל אחד יודע שתפקודו של בית-הספר כמוסד תלוי בהסכמה הכללית לכללים עליהם החליטה אספת בית-הספר. זה החלק העסקי שבעניין. פירוש הדבר, עבור כל פרט, שהם כולם חייבים לסייע לאכוף את החוקים, לשפוט בהגינות ולהעיד אמת, אפילו אם בעניין מעורב חבר. כאשר התהליך השיפוטי הרשמי מסתיים, הצד האישי תופס מקום.  ידידות מתחדשת כקודם, ללא הפסקה.

 

פעם אחר פעם, ראיתי ידידים קרובים מתנגשים במרירות באיזשהו עניין בפני ועדת השיפוט, רק כדי לצאת מהישיבה ולשחק או לעבוד ביחד כאילו שלא קרה כלום.  עבור תלמידים חדשים, במיוחד עבור אלה שעוברים אלינו מבתי-ספר אחרים, זה החלק מסדברי-ואלי שקשה ביותר לקבלו.  הם התרגלו למנטליות של "אנחנו נגדם" בבית-הספר, בו כל מי שמעיד נגד תלמיד אחר הוא "מלשין".  לפעמים, זה לוקח קצת זמן לילדים חדשים להתרגל, אולם בסופו של דבר, כולם למעשה עושים זאת.  לא יכול היה להיות אחרת.

 

פעולת הכתיבה של תלונה לוועדת השיפוט נקרא, בשפת בית-הספר, "להביא מישהו  למעלה".  איש מאיתנו איננו זוכר כיצד ביטוי זה נולד, ישנן הרבה תאוריות. יש כאלה שחושבים שזה בא מהימים בהם ועדת השיפוט הייתה נפגשת תמיד בקומה השנייה, והאנשים הובאו למעלה להופיע בפניה.

 

לא מזמן, בן חמש שנים אחד אמר לאחר, אשר היה חדש בבית-הספר, "אם לא תפסיק לעשות זאת, אביא אותך למעלה". "אז מיד אני ארד" באה מיד התשובה.

 

האנאלפביתים בבית-הספר צריכים לתפוס "פקיד" כדי שירשום את תלונותיהם על ידי  הכתבה, מנהג שהוא רחוק מלעבור מהעולם בכללותו.  בדרך כלל, תלמידים מבוגרים יותר  מסייעים, אולם הצוות תמיד זמין לשרות זה.

 

לפעמים, מישהו מנסה לעשות שימוש לרעה במנגנון השיפוט למטרות אישיות. הם עושים את זה על ידי הגשת זרם של תלונות נגד מישהו.  זה נקרא הצקה. לא לוקח הרבה זמן לועדת השיפוט להבחין במתרחש. יכולות להיות רק שתי סיבות מדוע תלמיד "מובא למעלה"  באופן חוזר ונשנה:  או שהתלמיד הוא ערימה של בעיות, או שהוא נתון להצקה. ועדת השיפוט מתייחסת בתקיפות לתלמידים שמציקים לתלמידים אחרים.

 

לפעמים, ילדים ירשמו תלונה בסערת רגשות כאשר היה איזשהו ויכוח או משחק בעל מתח-גבוה.  בזמן שהחקירה מתחילה, כולם כבר נרגעו.  ואז, ועדת השיפוט בקלות מתווכת בעניין, או אפילו העניין מבוטל. לעתים קרובות, ההרגעה קורת בטרם התלונה הושלמה, בזמן  שהיא נרשמת.  אני רשמתי מאורע  כזה לאחרונה, מאורע שהיה די טיפוסי:

 

 

"כאשר היית צעיר . . . ."

סיפור אמיתי

 

"האם תעזור לנו לרשום תלונה?"

 

נוערתי מהזיית צהריים כאשר ישבתי על הספה סמוך למשרד. עמדו מעלי, והסתכלו בי בהיסוס מה, אייוורי (גיל 9) ושרון (7). "אולי מוטב היה למצוא את מרג'".

 

הבטתי בהם לרגע. "לשם מה?" שאלתי. "סקיפ (13) ומיכאל (8) הפריעו לפעילות שלנו בחדר השקט", ענו.

 

תמהתי בעצלות אם היה עלי להגיש תלונה נגדם על פעילויותיהם בחדר השקט, ועניתי, "בוודאי", והלכנו למשרד הפנוי.

 

השעה הייתה 1:30. למעשה כל הצוות היה סגור בחדר הסטראו, בו הייתה להם פגישה מהשעה 11:00 עם תלמידים אשר ביקשו זאת כדי להחליט על ייעודו העתידי של החדר. משימתי בזה הרגע נראתה טריוויאלית בהשוואה להם. למרות זאת, התיישבתי ליד שולחן המשרד, עם העט ביד, והשתדלתי להיראות כמה רשמי שיכולתי. אייוורי עמד לידי בצד ימין, שרון נשענת מעל קצה השולחן משמאלי, שניהם הסתכלו על כל תנועה שעשיתי, כל מילה שכתבתי. זה עמד להיות מפעל רציני.

 

עם טופס התלונה לפני, פניתי אל אייוורי ואמרתי, "תתחיל מן ההתחלה. ממש מן ההתחלה".

 

"יתכן שלא הייתי צריך לקרוא להם בשמות", אמר אייוורי, מודאג במקצת. "יתכן שזה לא היה בסדר".

 

"תתחיל מן ההתחלה. מה קרה?"

 

"ג'ים (8) ואני שיחקנו באסם לבדנו. סקיפ ומיכאל נכנסו והתחילו להתגרות בדניס (12)".

 

"דניס גם הוא היה שם?" שאלתי.

 

"הוא נכנס. אחריו הם נכנסו. אני קראתי להם בשמות כדי להגן עליו. עשיתי את זה כדי לעזור לו".

 

תהיתי מדוע דניס היה זקוק להגנתו של אייוורי, וביקשתי שימשיך את סיפורו.

 

"אז הם רדפו אחרינו. סקיפ לקח את הכובע שלי, ואנחנו נמלטנו מהאסם. דניאל (7), ג'ים ואני נמלטנו".

 

"דניאל גם הוא היה שם? "שאלתי, תוך כדי כתיבת הסיפור בפעם נוספת.

 

"דניס, מיכאל וסקיפ רדפו אחרינו. אני ברחתי,תפסתי את כובעי, אז סקיפ תפס אותי, הוא גרר אותי  בחזרה לאסם, אולם כולנו נמלטנו --".

 

"רק רגע",התפרצתי,תוך הרגשה שאני מאבד כל שמץ של הבנה ממה שקרה שם. "מדוע דניס רדף גם אחריך,עם הגנת עליו?"

 

"אינני יודע",ענה אייוורי עם חיוך. בשלב זה המילים נשפכו בהקראה מרוגשת. עיניו נצצו. לא הייתה אפשרות לעצור בעדו.

 

"אז ניסינו לרוץ לבניין הראשי והם תפסו את ג'ים בארון הספורט ודניאל רץ ואמר לי, ואני באתי לחלץ את ג'ים. עשיתי כאילו  שאני עוזר להם לנעול אותו אבל למעשה לא עשיתי כך והוא נמלט ואני נתפסתי אבל יצאתי --".

 

באותו רגע נכנס למשרד ג'ים, מאושר ורגוע, ונעמד ליד שרון. הוא,כמובן, לא נראה היה לי כמישהו שהרגע עבר חוויה מעיקה.

 

אייוורי הסתבך. פניתי אליו ושאלתי, "האם נהנית?" הוא צחק בצורה לבבית. "כן", הוא אמר. "מה איתך?" שאלתי את ג'ים. "כן.  אני לא רוצה לרשום תלונה".

 

"אבל הם הפריעו בפעילות שלנו", מחה אייוורי.

 

"איזו פעילות?" שאלתי.

 

"הצגת הקסם".

 

לא שמעתי על הצגות קסם כלשהן באותו יום. מתוך ידיעה שאני נסחף למשחק שלהם, אמרתי בתמימות, "איזה הצגת קסם?"

 

"ההצגה של שרון וסינדי (7) השיב אייוורי.

 

בשלב זה דניאל, שמח, הצטרף אלינו. שרון אשר הסתכלה בשקט כל הזמן, התחצפה כאשר הזכירו את שמה. "ניסינו להוציא אותם מהחדר, אבל הם לא רצו ללכת", אמרה בהתרגשות, "אז דחפנו  אותם". "ואני ניסיתי לשכנע אותם שילכו", התפרץ אייוורי. דניאל חייך. ג'ים היה קודר.

 

"האם אני יכול לקרוע את התלונה?" אמר ג'ים.

 

שרון צחקה. דניאל חייך. אני שאלתי את אייוורי, "מה היה קורה אם התלונה היתה נשארת?"

 

"הם יפסיקו לעשות זאת", הוא השיב בהפגנה גדולה של אמון ביעילותה של מערכת השיפוט של בית-הספר.

 

"האם הנכם רוצים שהם יפסיקו?" שאלתי.

 

"לא", השיב בצחוק לבבי.

 

ג'ים קרע את התלונה. סיפוק כללי.  ואז, אייוורי, בזמן שהתכונן לעזוב, פנה-אלי ובחיוך רחב שאל אותי,"כאשר היית צעיר, האם היו לך הרפתקאות כאלה?"

 

 

מאז שמערכת השיפוט נוסדה, רק תלמיד אחד הוצא מבית-הספר בגלל התנהגות רעה. שום סטטיסטיקה לא היתה יכולה לדבר יותר במליצות אודות הצלחתה של השיטה. העובדה היא, שכל אחד זוכה בצדק בסדברי-ואלי. איש איננו מפחד מהסמכות, איש איננו חייב לחשוש מהמבוגרים, או מכל אחד אחר. אנשים מסתכלים אחד על השני ישר בעיניים, כחברים שווים של קהילת בית-הספר. כל אחד יודע  שהוא יכול לסמוך על העובדה שהחופש מוגן פה על ידי מערכת של צדק שהיא עיוורת לגיל, מין, או מעמד. בשום דבר אינני מתגאה יותר מבשותפותי בבית-הספר.

 

 

[פרק 35, חופש וצדק עבור כולם, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי,  ע' 172, מתוך חלק ב': החיים בבית-הספר, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ] 

 

ראה גם: ללמד צדק על ידי הניסיון, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987.

 

קונפליקט הוא לא תמיד דבר רע. מצב שאין בו קונפליקטים, שכולם תמיד מסכימים, הוא בדרך כלל סימן של פחד או אדישות. השאלה היא מה עושים עם הקונפליקט. ניהול קונפליקטים ופתרונות של WIN-WIN דורשים נכונות של שני הצדדים לתהליך גישור וגם כבוד כלפי השני. השריפה בגן הוא אכן מזעזעת. אני בספק אם אנשים כאלה בכלל בנויים למהלך של ניהול קונפליקטים כמו שאתה מציע. הם פגעו לא רק בגננת, אלא גם בילדיהם. אם לא נעים לראות גן סגור, איך מרגישים הקטנים כשרואים גן שנשרף? האם טובת הילדים באמת עמדה מול עיני ההורים האלה? אך מקרה אלימות כאלה הם לא רק נחלתה של מערכת החינוך. הם מתרחשים בכל חלקי החברה. השאלה אם ואיך להעניש ילד לא רלוונטית פה. מדובר בוונדליזם, אלימות ואיום על חיי אדם.

מסכים שהפגיעה באיש חינוך היא פגיעה בילדים גם של ההורים, ואין הכוונה בניהול קונפליקט לריבים של ילדים. כאשר יש הסכמה הדדית לשיתוף פעולה בין ניצים זה מקרה אחד ומהווה פתרון מעולה אך קשה. כאשר הורה תוקף מילולית איש חינוך בתפקיד בעייני יש להבין שאסור לחשוב על המקרה במונחים של הגיון, כמו שאין הגיון בשדה הקרב, או בגירושים או"מלחמה עסקית" התגובה של איש החינוך חייבת להיות חד משמעית ולא לקבל את ההתקפה, כמובן שהקונפליקט הוא מול בוגר הורה והתגובה תהיה כלפיו, ברמה של אמירה ברורה, פניה לרשויות, זימון למנהל, הפסקת סיוע וחייבים לקחת בחשבון שלעתים ההורה מקריב את ילדיו ואסור שהמערכת החינוכית תגן על ילד שההורה מוכן לפגוע בו, במחיר של פגיעה בכבוד איש החינוך או ביכולת של איש החינוך לתפקד אל מול שאר הילדים במסגרת החינוכית, במסגרת החוק כמובן. נכון שהאלימות פושעת בארץ, הדיון כאן מתייחס למערכת החינוך, מערכת שהשרישה לתוכה מנגנון של ויתור ומחיקת קונפליקטים, מערכת שחלקה הגדול נרתע מלהתמודד עם אלימות ומקריב את הטיפול הכואב בנגע הזה תחת ססמאות של טובת הילד, מורה או גננות שמאוימת ע"י הורה אינה יכולה לדאוג לזכויות הילד הלא אשם ובטוח לא על זכויות שאר הילדים הלא אשמים.

 

 

זה לא שאין אנשים כאלה בכלל בנויים למהלך של ניהול קונפליקטים. כל עוד בית-הספר (והמבנה שלו כמוסד) מאפשר עשיית עוולות לילדים, להורים ולמורים כאחד, אי-כיבוד זכויותיהם (כגון: חופש: חופש בחירה, חופש לימוד וצדק עבור כולם), ולא מקיים מסגרות לניהול בירורים ודיונים דמוקרטיים בבעיותיהם (היינו, שכל הקהילה מעורבת בהם) -- כל עוד זה המצב, תהיה אלימות בבית-הספר, לרבות אלימות כלפי אנשי החינוך עצמם. כאמור לעיל. אי לכך, האלימות פשה בארץ, לרבות במערכת החינוך. 

 

ראו נא: חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת, חופש וצדק עבור כולם, וללמד צדק על ידי הניסיון -- לעיל, ובית ספר ללא פריבילגיות -- להלן. 

 

צטט: pianokara 2013-10-08 21:03:34

קונפליקט הוא לא תמיד דבר רע. מצב שאין בו קונפליקטים, שכולם תמיד מסכימים, הוא בדרך כלל סימן של פחד או אדישות. השאלה היא מה עושים עם הקונפליקט. ניהול קונפליקטים ופתרונות של WIN-WIN דורשים נכונות של שני הצדדים לתהליך גישור וגם כבוד כלפי השני. השריפה בגן הוא אכן מזעזעת. אני בספק אם אנשים כאלה בכלל בנויים למהלך של ניהול קונפליקטים כמו שאתה מציע. הם פגעו לא רק בגננת, אלא גם בילדיהם. אם לא נעים לראות גן סגור, איך מרגישים הקטנים כשרואים גן שנשרף? האם טובת הילדים באמת עמדה מול עיני ההורים האלה? אך מקרה אלימות כאלה הם לא רק נחלתה של מערכת החינוך. הם מתרחשים בכל חלקי החברה. השאלה אם ואיך להעניש ילד לא רלוונטית פה. מדובר בוונדליזם, אלימות ואיום על חיי אדם.

 

 

אכן, מצב שאין בו קונפליקטים, שכולם תמיד מסכימים, מתאים למדינות פשיסטיות (עובדה זו צריכה להיות, לדעתי, אחד מלקחי השואה שעלינו ללמוד ו"להנחיל" בדרך של בית-הספר הדמוקרטי). ראי כיצד ניהול הקונפליקטים והנחלת ערכים נעשה בבית-ספר דמוקרטי, כאן לעיל: פתרון קונפליקטים בלי אלימות בבתי-הספר שלנו וחופש וצדק עבור כולם. כמו-כן, ללמד צדק על ידי הניסיון. 

 

צטט: יריב הדרכה וחוויה 2013-10-23 20:52:38

אני מאמן מורים, גננות ואנשי עסקים במצבים אלו לפעול תחת חוקי ניהול קונפליקטים, בהם המטרה היחידה היא הסרת האיום ונטרולו המוחלט.

לצורך כך על האדם לפעול החלטי ותקיף, כמובן שהיחס לתלונה והתקפה הוא שונה, ברור שמחויבותו של המורה היא טובתו של הילד וחינוכו ולא תמיד ההורה עוזר, ונכון שכדאי להגיע למצב של WIN-WIN

אבל מבחנתי במקרים אלו קודם כול הWIN של המורה הכרחי, אסור לאנשי חינוך לקבל את המצב.

מה דעתכם?

 

דעתי היא שעל פניו הכל נראה נכון וצודק... אבל יש כאן גם התעלמות אמיתית מכוונת ואכזרית לא פחות מהמציאות של הורים שמגיעים למצב שהם פועלים באלימות... אכן המטרה היחידה שאמרת נכונה והיא הסרת האיום ונטרולו... זה גם מה שמרגישים ההורים האלה שעושים מעשים כאלה נואשים... הם מרגישים צורך להסיר את האיום ונטרולו.... הם רואים בכם איום שצריך לנטרל והרגש הזה....

משתקף גם בתגובה שלכם שאתם מרגישים את אותו הדבר (צורך לנטרל איום)

אז עכשיו צריך לברר מהיכן הגיעה תחושת האיום הזאת שנחתה על כולנו ועל מערכת החינוך...

צריך לברר מדוע הידברות עם ההורים מתפרשת אצלם כאיום על קיומם שהם צריכים להגיב בצורה כזאת....

וכבר את התשובה קיבלנו באחת הכתבות כאשר ההורים נשאלו לפשר מעשיהם...

והתשובה היא איומי רשויות הרווחה על קיום משפחתם והרס משפחתם כשהם חיים בתנאים לא קלים

ובמקום שיעזרו להם הם גם צריכים לחיות בתחושת אימה מול הרשויות

וכאשר אתה בא ומידבר עם הורים מאוכלוסיה זו שמקבלת כזה יחס ושלילת זכויות

אתה למעשה מייצג עבורם את הרשע בעולם... את חוסר התקציבים... את הכפיה... את הדרישות הלא הוגנות למצבם בשם העילוי הזה שהוא "טובת הילד" שזה דבר שברור שהם נלחמים עליו ככל יכולתם יום יום...

את העובדה שלעשירים מותר לגדל ילדים ואת הילדים של העניים אפשר לקחת ולחתוף בקלות בשם איזה שהוא ערך נעלה של טובת הילד שמייצגות רשויות הרווחה ופועלות באכזריות להרס משפחות...

סיפורי האימה של משפחות שנלקחו להם הילדים מופצים בחוצות ישראל...

ואתה מדבר על הידברות עם הורים כאלה שרואים בהענשה של הילד שלהם עוד משהו פוגעני נגדם נגד ילדם ונגד משפחתם....

 

צר לי להגיד שכאנשי חינוך אתם לא מספיק רגישים לאנשים ממצב סוציואקונומי נמוך...

בנוסף ההנחיות המנהליות שנתנו לכם בתפקידכם כ"מלשינים" של רשויות הרווחה לא מאפשרים את האמון או ההידברות שהייתם רוצים שתהיה.

 

מי שעומד כחייץ בין הרצון שלכם להידבר עם הורים שכאלה לבין זה שאתם רוצים שהם לא יהיו אלימים זה רשויות הרווחה וההנחיות המנהליות ופיקוח היתר...

 

למעשה גם יש אינטרס חברתי ליצור הפרדה בין באוכלוסיות השונות של חזקים וחלשים.

בתפקידכם כאנשי חינוך יש ניגוד אינטרסים בין התפקיד שלכם לצמצם פערים כי אתם חינוך ציבורי

לבין ההנחיות המנהליות שניתנות לכם והידע שלכם וכמה אתם מסוגלים לעזור ולשלוט במצב....

 

אני לא מאמינה שעשו לכם על זה הכשרה או שדיברו אתכם על זה באקדמיה...

אולי אפילו ההפך

אני רואה שברמת המעשים מחצינים מקרים בודדים שמצליחים לקחת מישהו משכבות חלשות ולקדם אותו לבין מה שקורה בפועל...

 

ואתם חווים את האימה והרגש הזה שמדבק אתכם דרך ההורים המאויימים האלה שחיים ברמת השרדות ולא מאפשרים להם לקיים משפחה כאן במדינה כי הם עניים והמדיניות נגדם דורסנית למצבם ולא אנושית גם אם למראית עין נראה כאילו עושים משהו ... זה לא תמיד אמיתי ונכון להם גם אם זה מה שמלמדים אתכם מסיבות פוליטיות שי שימור המצב הקיים ושאנשים ידרכו במקום.

צטט: carmit_levi 2013-11-01 03:57:52

צטט: יריב הדרכה וחוויה 2013-10-23 20:52:38

אני מאמן מורים, גננות ואנשי עסקים במצבים אלו לפעול תחת חוקי ניהול קונפליקטים, בהם המטרה היחידה היא הסרת האיום ונטרולו המוחלט.

לצורך כך על האדם לפעול החלטי ותקיף, כמובן שהיחס לתלונה והתקפה הוא שונה, ברור שמחויבותו של המורה היא טובתו של הילד וחינוכו ולא תמיד ההורה עוזר, ונכון שכדאי להגיע למצב של WIN-WIN

אבל מבחנתי במקרים אלו קודם כול הWIN של המורה הכרחי, אסור לאנשי חינוך לקבל את המצב.

מה דעתכם?

 

דעתי היא שעל פניו הכל נראה נכון וצודק... אבל יש כאן גם התעלמות אמיתית מכוונת ואכזרית לא פחות מהמציאות של הורים שמגיעים למצב שהם פועלים באלימות... אכן המטרה היחידה שאמרת נכונה והיא הסרת האיום ונטרולו... זה גם מה שמרגישים ההורים האלה שעושים מעשים כאלה נואשים... הם מרגישים צורך להסיר את האיום ונטרולו.... הם רואים בכם איום שצריך לנטרל והרגש הזה....

משתקף גם בתגובה שלכם שאתם מרגישים את אותו הדבר (צורך לנטרל איום)

אז עכשיו צריך לברר מהיכן הגיעה תחושת האיום הזאת שנחתה על כולנו ועל מערכת החינוך...

צריך לברר מדוע הידברות עם ההורים מתפרשת אצלם כאיום על קיומם שהם צריכים להגיב בצורה כזאת....

וכבר את התשובה קיבלנו באחת הכתבות כאשר ההורים נשאלו לפשר מעשיהם...

והתשובה היא איומי רשויות הרווחה על קיום משפחתם והרס משפחתם כשהם חיים בתנאים לא קלים

ובמקום שיעזרו להם הם גם צריכים לחיות בתחושת אימה מול הרשויות

וכאשר אתה בא ומידבר עם הורים מאוכלוסיה זו שמקבלת כזה יחס ושלילת זכויות

אתה למעשה מייצג עבורם את הרשע בעולם... את חוסר התקציבים... את הכפיה... את הדרישות הלא הוגנות למצבם בשם העילוי הזה שהוא "טובת הילד" שזה דבר שברור שהם נלחמים עליו ככל יכולתם יום יום...

את העובדה שלעשירים מותר לגדל ילדים ואת הילדים של העניים אפשר לקחת ולחתוף בקלות בשם איזה שהוא ערך נעלה של טובת הילד שמייצגות רשויות הרווחה ופועלות באכזריות להרס משפחות...

סיפורי האימה של משפחות שנלקחו להם הילדים מופצים בחוצות ישראל...

ואתה מדבר על הידברות עם הורים כאלה שרואים בהענשה של הילד שלהם עוד משהו פוגעני נגדם נגד ילדם ונגד משפחתם....

 

צר לי להגיד שכאנשי חינוך אתם לא מספיק רגישים לאנשים ממצב סוציואקונומי נמוך...

בנוסף ההנחיות המנהליות שנתנו לכם בתפקידכם כ"מלשינים" של רשויות הרווחה לא מאפשרים את האמון או ההידברות שהייתם רוצים שתהיה.

 

מי שעומד כחייץ בין הרצון שלכם להידבר עם הורים שכאלה לבין זה שאתם רוצים שהם לא יהיו אלימים זה רשויות הרווחה וההנחיות המנהליות ופיקוח היתר...

 

למעשה גם יש אינטרס חברתי ליצור הפרדה בין באוכלוסיות השונות של חזקים וחלשים.

בתפקידכם כאנשי חינוך יש ניגוד אינטרסים בין התפקיד שלכם לצמצם פערים כי אתם חינוך ציבורי

לבין ההנחיות המנהליות שניתנות לכם והידע שלכם וכמה אתם מסוגלים לעזור ולשלוט במצב....

 

אני לא מאמינה שעשו לכם על זה הכשרה או שדיברו אתכם על זה באקדמיה...

אולי אפילו ההפך

אני רואה שברמת המעשים מחצינים מקרים בודדים שמצליחים לקחת מישהו משכבות חלשות ולקדם אותו לבין מה שקורה בפועל...

 

ואתם חווים את האימה והרגש הזה שמדבק אתכם דרך ההורים המאויימים האלה שחיים ברמת השרדות ולא מאפשרים להם לקיים משפחה כאן במדינה כי הם עניים והמדיניות נגדם דורסנית למצבם ולא אנושית גם אם למראית עין נראה כאילו עושים משהו ... זה לא תמיד אמיתי ונכון להם גם אם זה מה שמלמדים אתכם מסיבות פוליטיות שי שימור המצב הקיים ושאנשים ידרכו במקום.

 

 

בית-ספר ללא פריבילגיות  

 

בתי-הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.  

 

בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן. 

 

כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

 

אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

 

הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד  -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית-הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

 

לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

 

ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

 

אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.

 

 

כמה שונה המצב בבית-ספר דמוקרטי, בית-ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי-הספר. 

 

בית-ספר ללא פריבילגיות הוא בית-ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית-ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

 

בבית-ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית-הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית-הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית-הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית-הספר כבסיס ללמידה.

 

הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

 

מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית-ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה יהודית ודמוקרטית.