היי יוסי

בני אדם נוקטים בצעד הנכון  או בפיתרון הנכון . . .  רק לאחר שניסו את כל היתר ( א. לינקולן ) .

אכן הגיע השעה לשאול את השאלות , כיוון שנדמה שלאנושות ולמערכות החינוך מתחילים להיגמר " כל היתר " .

בהצלחה במציאת תשובה / תשובות .

ביי

אלי

אני מאמין בלכבד באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור ! 

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

צטט: eliz66 2013-11-05 21:44:40

היי יוסי

 

בני אדם נוקטים בצעד הנכון  או בפיתרון הנכון . . .  רק לאחר שניסו את כל היתר ( א. לינקולן ) .

  

אכן הגיע השעה לשאול את השאלות , כיוון שנדמה שלאנושות ולמערכות החינוך מתחילים להיגמר " כל היתר " .

  

בהצלחה במציאת תשובה / תשובות .

  

ביי

 

אלי

זה מצוין - אלי - שאתה מתמצת את תשובותיך. ככה זה נותן לי (כתלמיד שלך) לחשוב על כל החללים שבין המילים...

בקיצור:

לינקולן צודק אבל יודע שאי אפשר לנסות "את כל יתר" הדרכים והתשובות - לכן הדילמות התאורתיות הן מצוינות להתנסות מחשבתית.

האנושות לא אוהבת שאלות. היא אוהבת הטפות.

מסתבר...

פוסט על הוצאת רישיון נהיגה

STRAIGHT ROADS DO NOT MAKE SKILLFUL DRIVERS  

לא חשוב כמה שיעורי נהיגה תקח... ותשלם. 

~ משרד הרישוי, משרד התחבורה 

כנ"ל בהוצאת תואר אקדמי. 

~ משרד החינוך, המועצה להשכלה גבוהה  

גם חינוך נכון, גם חינוך יעיל וגם חינוך אנושי. תגיד לשר החינוך, למורים ולהורים: לעם ישראל. 

אם אתה מצליח לשכנעם ! 

היי יוסי

חילקת לי מחצאות על תשובות קצרות - אז הנה המענה . . .

אינני יודע אם האנושות אוהבת הטפות , אך יש צורות חינוך המגבירות נטיות מסוימות , וישנן כאלה שמעודדות אחרות .

לצערי , מזה 10,000 שנה השתלטה על האנושות אסכולה חינוכית שדחקה בדרך כלל את "חנוך לילד על פי דרכו " , ובמקומה השתלטה הגישה " חנוך לנער על פי דרכך " .

כן הפכה לדומיננטית דווקא תפישת " הקנקן חשוב יותר ממה שבתוכו " ושתי התפישות הללו הותירו את גישת החינוך הליבראלי , והערכת מהותם של דברים יותר מצורתם החיצונית או מראית העין שלהם – בגדר המלצות בלבד , או בגדר הטפות מוסר שאף אחד איננו מייחס להן חשיבות .

מסיבות היסטוריות מובַנוֹת , צורות החינוך שהשתלטו על האנושות גם הגבירו תופעות של צייתנות , וראש קטן אצל ההמונים , בהתחלה אף עודדו בורות בקרב השכבות " הנחותות " ( שגם האמינו שהן כאלה – אפקט פיגמליון ) , ולאחר מכן יצרו סוג של השכלה חרושתית וטריקים נוספים שכביכול חוללו " שוויון " אך בעצם הותירו את הפערים החברתיים כלכליים בעינם  .

כיום למשל , הרבה מובטלים או מרוויחי שכר נמוך – מחזיקים בסמלי סטאטוס השכלתיים אקדמיים ועדיין נמצאים בפער עצום מאלו שפיתחו אינטליגנציה ואישיות , שחלקם דווקא עזב את מערכות " ההשכלה " בגילאים צעירים מאוד והרבה מהם "נכשלו " בהן .

אנחנו , בחינוך מאד"ד הלכנו מזמן על פיתוח אינטליגנציה ואישיות , וככלל - אישיות ערכית המסוגלת לאזן בין צרכים אינדיווידואליים לתרומה חברתית .

לא טיפחנו בוגרים שחלומם להיות טייקונים , רודפי בצע וסטאטוס חולניים , אלא בוגרים שהם אנשים מאוזנים , חזקים , אינטליגנטיים וגמישי מחשבה והתנהלות , שאין מלאכה הבזויה בעיניהם , שהם מבצעים באיכות כל משימה שהם בוחרים להתמקד בה , היות והם בעלי אישיות מתפתחת ואוטודידקטים נצחיים הנהנים מעשייתם כיוון שהם אלו שבחרו בה , ואין להם בעיה להחליף משרות ותחומים כיוון שהם עברו תהליך חינוכי שפיתח בתוכם מרכז כובד רגשי , מנטאלי , אינטליגנטי וערכי מוסרי פנימי .

 קראנו לזאת פיתוח מנטאליות של " נחום תקום " , שהיא אכן הולמת יותר ויותר את העולם רב התהפוכות שאנו יצרנו וממשיכים ליצור , כאשר מערכות החינוך הקיימות עדיין מטפחות בוגרים בעלי מנטאליות מקובעת , המתאימים לעולם שעבר זמנו , בנוסף לטיפוח כל אותם צורות חשיבה והתנהלויות מעוותות הנובעות מהקונספט החינוכי המגמתי כפי שתיארתי .

העצוב הוא , שבשם רעיונות מתקדמים והומאניים כביכול – רבים מאנשי החינוך שירתו בפועל מגמות של דיכוי ורודנות .

עצם מצבם העלוב ההולך ומתדרדר של רוב העוסקים בחינוך גם כלכלית וגם מבחינת אווירת הפחד , ההַפחדוֹת  , והאיומים , שהם פועלים בתוכה ( הן במערכת והן בארגונים המקצועיים " שלהם " ) תוך סתימת פיותיהם בקילוסים ומחמאות על " התרומה הרבה שלהם לחברה " – מעידים על התחכום של צורות השליטה בהם ובציבור בכללותו , ומעידים על פניה האמיתיות של המציאות ועל המטרות האמיתיות של מערכות החינוך .

עם זאת , חינוך מאד"ד נכשל . הוא אמנם יעד שכדאי לחתור אליו והוא מקנה יתרונות שהולכים ומתבררים כגדולים ככל שהזמן חולף , אך הוא נכשל כחינוך להמונים .

גם משום שהכוחות השולטים זיהו אותו כחינוך שיערער את שליטתם , הפחידו את ההמונים , השמיצו וקטרגו אודותיו , מנעו ממנו כספים שהיו הופכים אותו זמין לכל , וגם ובעיקר הוא כשל משום שהוא נתפס כרדיקאלי מדי היות והקדים את זמנו יותר מדי .

הטעות הייתה באי היכולת להבדיל בין שינויים פיזיים או טכנולוגיים הניתנים למימוש ולהפצה די מהירים , לבין שינויים מנטאליים האורכים זמן ואמורים להיעשות בצעדים קטנים . 

משה רבנו למד זאת על בשרו . הסתבר שאתה יכול להוציא את עם ישראל מעבדות , אבל קשה יותר להוציא את העבדות מנפשם של עם ישראל .

פרשת עגל הזהב , ובעיקר פרשת המרגלים המחישו לו את זה בצורה ברורה והביאו אותו לוותר על דור שלם .

למעשה זה לקח עוד כ 500 שנה של נטישות וחזרות  מְ ואֶל הפילוסופיה המתקדמת שמשה העמיס על  אוסף האנשים הילדותי , נמוך הדימוי העצמי , שהוא חילץ ממצריים ( כל תקופת בית ראשון ) , עד שהעם שהתגבש יכול היה להסכין לרעיון של אל אחד , בלתי נראה ( ועדיין יש רבים בתוכו שהפנימו זאת ברמה פשטנית וילדותית מאוד ) .

סיבה נוספת לכישלון ההפצה ההמונית של גישת מאד"ד היא הַסְבַּרה לקויה שנבעה גם מתוך חוסר מחשבה , וגם עקב אימוץ פילוסופיה של " אנחנו נעבוד רק עם מי שמוכן לקבל את הקונספט " שזה מתכּוֹן בטוח לכישלון בהפצת מסר להמונים  .

אני אישית מעדיף לנסות להחדיר רק פרגמנטים מהפילוסופיה החינוכית הזו אל מערכות החינוך , כך שהרבה אנשים יצליחו לממש מעט שינויים , שהם מצד אחד מהותיים אך מאידך הם גם בהישג יד וביכולת ההכלה של הרבה מבוגרים – הורים ומורים – בנוסח של שינויים גדולים מושגים בצעדים קטנים .

המציאות משתנה במהירות ובצורה די אכזרית ( כיוון שהגענו אל החלק האנכי של גרף השינויים האקספונינציאלי על ציר הזמן ) ובעקבות כך החשיפה בצורה הולכת וגדילה במהירות את הפגמים המהותיים של הקונספט החינוכי השכלתי הארכאי , ושל חוסר הרלוונטיות של סטריאוטיפים חשיבתיים יסודיים שהאנושות התנהלה על פיהם והטיפה להם במהלך מאות ואלפי שנים  –  כל אלו מסייעים להגברת הנכונות של אנשים לעצור , לחשוב שוב , ואולי להיות נכונים יותר לאמץ גישות חדשות ( בתנאי שהן אינן כרוכות במכלול גדול מדי של שינויים ) .

זה מותיר אותי די אופטימי – הבחירה בשינוי בצעדים קטנים , המציאות שהופכת פחות ופחות סלחנית לשגיאות קונספטואליות בקצב יותר ויותר מהיר , ואמצעי הפצת המידע שהופכים למשוכללים יותר ויותר , השילוב הזה מביא אותי לקוות בזהירות שהיום ובעתיד הלא רחוק יחולו שינויים מהותיים במערכות החינוך , אף על פי שברור לי שבעלי בשליטה , הכוח והעצמה – לא הולכים לוותר בקלות ויש לי כמה השערות לגבי תוכניותיהם בעניין . על זאת בפעם הבאה . 

בינתיים נמשיך להאבק .

ביי

אלי

צטט: shabat shalom 2013-11-08 14:39:06

אי מאמין בהצבת דילמות כדרך לחינוך נוער שמתבגר.

השאלה היא האם המחנך הוא מטיף (חסר דילמות) או מחזק את הצעיר לקראת דרכו העצמאית במסלולי חייו.

לשם כך צריך המחנך לשאול את עצמו

חינוך? הובלה או העשרה הוראה או הכשרה?

חינוך ל-מה?

חינוך נכון?

חינוך יעיל?

חינוך אנושי?

התמונה הזו - משום מה הבזיקה בי כשניסיתי לתת תשובות:

כאשר המחנך שלך הולך, המחנך בבית-הספר סדברי ואלי כבר חוזר.

ראה, תפקידו של המחנך בבית-הספר סדברי ואלי    

        "היכן את עובדת?"

        "בבית-הספר סדברי ואלי."

        "מה את עושה?"

        "כלום."

        ל א   לעשות מאומה בסדברי ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

        ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני-אנוש   מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית-הספר.  לצערנו ככל שבתי-הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות  חיוניות  בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

        ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית-הספר סדברי ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים  צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

        א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית-הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי ֶהתבוננות  אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

        ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתיה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית-הספר בלהתרכז ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

        א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

        ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרהֶ המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי-ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

        כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי-ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה  כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

        מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

        ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית-הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית-הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית-הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

        ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות את חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

        ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ-לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

["האמנות לא לעשות מאומה - תפקידו של המחנך בבית-הספר סדברי ואלי", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. תרגום לעברית, זכויות הפרט.]  

[ The Art of Doing Nothing, by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience. ]

צטט: eliz66 2013-11-09 03:40:41

היי יוסי

 

חילקת לי מחצאות על תשובות קצרות - אז הנה המענה . . .

 

אינני יודע אם האנושות אוהבת הטפות , אך יש צורות חינוך המגבירות נטיות מסוימות , וישנן כאלה שמעודדות אחרות .

 

לצערי , מזה 10,000 שנה השתלטה על האנושות אסכולה חינוכית שדחקה בדרך כלל את "חנוך לילד על פי דרכו " , ובמקומה השתלטה הגישה " חנוך לנער על פי דרכך " .

כן הפכה לדומיננטית דווקא תפישת " הקנקן חשוב יותר ממה שבתוכו " ושתי התפישות הללו הותירו את גישת החינוך הליבראלי , והערכת מהותם של דברים יותר מצורתם החיצונית או מראית העין שלהם – בגדר המלצות בלבד , או בגדר הטפות מוסר שאף אחד איננו מייחס להן חשיבות .

 

מסיבות היסטוריות מובַנוֹת , צורות החינוך שהשתלטו על האנושות גם הגבירו תופעות של צייתנות , וראש קטן אצל ההמונים , בהתחלה אף עודדו בורות בקרב השכבות " הנחותות " ( שגם האמינו שהן כאלה – אפקט פיגמליון ) , ולאחר מכן יצרו סוג של השכלה חרושתית וטריקים נוספים שכביכול חוללו " שוויון " אך בעצם הותירו את הפערים החברתיים כלכליים בעינם  .

כיום למשל , הרבה מובטלים או מרוויחי שכר נמוך – מחזיקים בסמלי סטאטוס השכלתיים אקדמיים ועדיין נמצאים בפער עצום מאלו שפיתחו אינטליגנציה ואישיות , שחלקם דווקא עזב את מערכות " ההשכלה " בגילאים צעירים מאוד והרבה מהם "נכשלו " בהן .

 

אנחנו , בחינוך מאד"ד הלכנו מזמן על פיתוח אינטליגנציה ואישיות , וככלל - אישיות ערכית המסוגלת לאזן בין צרכים אינדיווידואליים לתרומה חברתית .

 

לא טיפחנו בוגרים שחלומם להיות טייקונים , רודפי בצע וסטאטוס חולניים , אלא בוגרים שהם אנשים מאוזנים , חזקים , אינטליגנטיים וגמישי מחשבה והתנהלות , שאין מלאכה הבזויה בעיניהם , שהם מבצעים באיכות כל משימה שהם בוחרים להתמקד בה , היות והם בעלי אישיות מתפתחת ואוטודידקטים נצחיים הנהנים מעשייתם כיוון שהם אלו שבחרו בה , ואין להם בעיה להחליף משרות ותחומים כיוון שהם עברו תהליך חינוכי שפיתח בתוכם מרכז כובד רגשי , מנטאלי , אינטליגנטי וערכי מוסרי פנימי .

 קראנו לזאת פיתוח מנטאליות של " נחום תקום " , שהיא אכן הולמת יותר ויותר את העולם רב התהפוכות שאנו יצרנו וממשיכים ליצור , כאשר מערכות החינוך הקיימות עדיין מטפחות בוגרים בעלי מנטאליות מקובעת , המתאימים לעולם שעבר זמנו , בנוסף לטיפוח כל אותם צורות חשיבה והתנהלויות מעוותות הנובעות מהקונספט החינוכי המגמתי כפי שתיארתי .

 

העצוב הוא , שבשם רעיונות מתקדמים והומאניים כביכול – רבים מאנשי החינוך שירתו בפועל מגמות של דיכוי ורודנות .

עצם מצבם העלוב ההולך ומתדרדר של רוב העוסקים בחינוך גם כלכלית וגם מבחינת אווירת הפחד , ההַפחדוֹת  , והאיומים , שהם פועלים בתוכה ( הן במערכת והן בארגונים המקצועיים " שלהם " ) תוך סתימת פיותיהם בקילוסים ומחמאות על " התרומה הרבה שלהם לחברה " – מעידים על התחכום של צורות השליטה בהם ובציבור בכללותו , ומעידים על פניה האמיתיות של המציאות ועל המטרות האמיתיות של מערכות החינוך .

 

עם זאת , חינוך מאד"ד נכשל . הוא אמנם יעד שכדאי לחתור אליו והוא מקנה יתרונות שהולכים ומתבררים כגדולים ככל שהזמן חולף , אך הוא נכשל כחינוך להמונים .

 

גם משום שהכוחות השולטים זיהו אותו כחינוך שיערער את שליטתם , הפחידו את ההמונים , השמיצו וקטרגו אודותיו , מנעו ממנו כספים שהיו הופכים אותו זמין לכל , וגם ובעיקר הוא כשל משום שהוא נתפס כרדיקאלי מדי היות והקדים את זמנו יותר מדי .

 

הטעות הייתה באי היכולת להבדיל בין שינויים פיזיים או טכנולוגיים הניתנים למימוש ולהפצה די מהירים , לבין שינויים מנטאליים האורכים זמן ואמורים להיעשות בצעדים קטנים . 

משה רבנו למד זאת על בשרו . הסתבר שאתה יכול להוציא את עם ישראל מעבדות , אבל קשה יותר להוציא את העבדות מנפשם של עם ישראל .

פרשת עגל הזהב , ובעיקר פרשת המרגלים המחישו לו את זה בצורה ברורה והביאו אותו לוותר על דור שלם .

 

למעשה זה לקח עוד כ 500 שנה של נטישות וחזרות  מְ ואֶל הפילוסופיה המתקדמת שמשה העמיס על  אוסף האנשים הילדותי , נמוך הדימוי העצמי , שהוא חילץ ממצריים ( כל תקופת בית ראשון ) , עד שהעם שהתגבש יכול היה להסכין לרעיון של אל אחד , בלתי נראה ( ועדיין יש רבים בתוכו שהפנימו זאת ברמה פשטנית וילדותית מאוד ) .

 

סיבה נוספת לכישלון ההפצה ההמונית של גישת מאד"ד היא הַסְבַּרה לקויה שנבעה גם מתוך חוסר מחשבה , וגם עקב אימוץ פילוסופיה של " אנחנו נעבוד רק עם מי שמוכן לקבל את הקונספט " שזה מתכּוֹן בטוח לכישלון בהפצת מסר להמונים  .

 

אני אישית מעדיף לנסות להחדיר רק פרגמנטים מהפילוסופיה החינוכית הזו אל מערכות החינוך , כך שהרבה אנשים יצליחו לממש מעט שינויים , שהם מצד אחד מהותיים אך מאידך הם גם בהישג יד וביכולת ההכלה של הרבה מבוגרים – הורים ומורים – בנוסח של שינויים גדולים מושגים בצעדים קטנים .

 

המציאות משתנה במהירות ובצורה די אכזרית ( כיוון שהגענו אל החלק האנכי של גרף השינויים האקספונינציאלי על ציר הזמן ) ובעקבות כך החשיפה בצורה הולכת וגדילה במהירות את הפגמים המהותיים של הקונספט החינוכי השכלתי הארכאי , ושל חוסר הרלוונטיות של סטריאוטיפים חשיבתיים יסודיים שהאנושות התנהלה על פיהם והטיפה להם במהלך מאות ואלפי שנים  –  כל אלו מסייעים להגברת הנכונות של אנשים לעצור , לחשוב שוב , ואולי להיות נכונים יותר לאמץ גישות חדשות ( בתנאי שהן אינן כרוכות במכלול גדול מדי של שינויים ) .

 

זה מותיר אותי די אופטימי – הבחירה בשינוי בצעדים קטנים , המציאות שהופכת פחות ופחות סלחנית לשגיאות קונספטואליות בקצב יותר ויותר מהיר , ואמצעי הפצת המידע שהופכים למשוכללים יותר ויותר , השילוב הזה מביא אותי לקוות בזהירות שהיום ובעתיד הלא רחוק יחולו שינויים מהותיים במערכות החינוך , אף על פי שברור לי שבעלי בשליטה , הכוח והעצמה – לא הולכים לוותר בקלות ויש לי כמה השערות לגבי תוכניותיהם בעניין . על זאת בפעם הבאה . 

 

בינתיים נמשיך להאבק .

 

ביי

 

אלי

יתכן שלחלק מהאמיתות (שאתה מבטא פה בבטחון גדול) לגבי החינוך המאמין בהעברת עקרונות אל הדור הצעיר (המילה "העברה" היא היא הבעיה - כאן) הן המצופות למימוש בניגוד לחינוך הרשמי - יש מקום על חשבון החינוך השגרתי.

אבל נראה לי שאף אחד לא יכול לצעוד לאן שהוא רוצה - אם אין תחת רגליו קרקע מוצקה כלשהי...

לכן, את ה"חנוך לילד על פי דרכו" יש להפעיל מגיל או דרגה מסוימים...

צטט: shabat shalom 2013-11-09 07:56:44

צטט: eliz66 2013-11-09 03:40:41

היי יוסי

 

חילקת לי מחצאות על תשובות קצרות - אז הנה המענה . . .

 

אינני יודע אם האנושות אוהבת הטפות , אך יש צורות חינוך המגבירות נטיות מסוימות , וישנן כאלה שמעודדות אחרות .

 

לצערי , מזה 10,000 שנה השתלטה על האנושות אסכולה חינוכית שדחקה בדרך כלל את "חנוך לילד על פי דרכו " , ובמקומה השתלטה הגישה " חנוך לנער על פי דרכך " .

כן הפכה לדומיננטית דווקא תפישת " הקנקן חשוב יותר ממה שבתוכו " ושתי התפישות הללו הותירו את גישת החינוך הליבראלי , והערכת מהותם של דברים יותר מצורתם החיצונית או מראית העין שלהם – בגדר המלצות בלבד , או בגדר הטפות מוסר שאף אחד איננו מייחס להן חשיבות .

 

מסיבות היסטוריות מובַנוֹת , צורות החינוך שהשתלטו על האנושות גם הגבירו תופעות של צייתנות , וראש קטן אצל ההמונים , בהתחלה אף עודדו בורות בקרב השכבות " הנחותות " ( שגם האמינו שהן כאלה – אפקט פיגמליון ) , ולאחר מכן יצרו סוג של השכלה חרושתית וטריקים נוספים שכביכול חוללו " שוויון " אך בעצם הותירו את הפערים החברתיים כלכליים בעינם  .

כיום למשל , הרבה מובטלים או מרוויחי שכר נמוך – מחזיקים בסמלי סטאטוס השכלתיים אקדמיים ועדיין נמצאים בפער עצום מאלו שפיתחו אינטליגנציה ואישיות , שחלקם דווקא עזב את מערכות " ההשכלה " בגילאים צעירים מאוד והרבה מהם "נכשלו " בהן .

 

אנחנו , בחינוך מאד"ד הלכנו מזמן על פיתוח אינטליגנציה ואישיות , וככלל - אישיות ערכית המסוגלת לאזן בין צרכים אינדיווידואליים לתרומה חברתית .

 

לא טיפחנו בוגרים שחלומם להיות טייקונים , רודפי בצע וסטאטוס חולניים , אלא בוגרים שהם אנשים מאוזנים , חזקים , אינטליגנטיים וגמישי מחשבה והתנהלות , שאין מלאכה הבזויה בעיניהם , שהם מבצעים באיכות כל משימה שהם בוחרים להתמקד בה , היות והם בעלי אישיות מתפתחת ואוטודידקטים נצחיים הנהנים מעשייתם כיוון שהם אלו שבחרו בה , ואין להם בעיה להחליף משרות ותחומים כיוון שהם עברו תהליך חינוכי שפיתח בתוכם מרכז כובד רגשי , מנטאלי , אינטליגנטי וערכי מוסרי פנימי .

 קראנו לזאת פיתוח מנטאליות של " נחום תקום " , שהיא אכן הולמת יותר ויותר את העולם רב התהפוכות שאנו יצרנו וממשיכים ליצור , כאשר מערכות החינוך הקיימות עדיין מטפחות בוגרים בעלי מנטאליות מקובעת , המתאימים לעולם שעבר זמנו , בנוסף לטיפוח כל אותם צורות חשיבה והתנהלויות מעוותות הנובעות מהקונספט החינוכי המגמתי כפי שתיארתי .

 

העצוב הוא , שבשם רעיונות מתקדמים והומאניים כביכול – רבים מאנשי החינוך שירתו בפועל מגמות של דיכוי ורודנות .

עצם מצבם העלוב ההולך ומתדרדר של רוב העוסקים בחינוך גם כלכלית וגם מבחינת אווירת הפחד , ההַפחדוֹת  , והאיומים , שהם פועלים בתוכה ( הן במערכת והן בארגונים המקצועיים " שלהם " ) תוך סתימת פיותיהם בקילוסים ומחמאות על " התרומה הרבה שלהם לחברה " – מעידים על התחכום של צורות השליטה בהם ובציבור בכללותו , ומעידים על פניה האמיתיות של המציאות ועל המטרות האמיתיות של מערכות החינוך .

 

עם זאת , חינוך מאד"ד נכשל . הוא אמנם יעד שכדאי לחתור אליו והוא מקנה יתרונות שהולכים ומתבררים כגדולים ככל שהזמן חולף , אך הוא נכשל כחינוך להמונים .

 

גם משום שהכוחות השולטים זיהו אותו כחינוך שיערער את שליטתם , הפחידו את ההמונים , השמיצו וקטרגו אודותיו , מנעו ממנו כספים שהיו הופכים אותו זמין לכל , וגם ובעיקר הוא כשל משום שהוא נתפס כרדיקאלי מדי היות והקדים את זמנו יותר מדי .

 

הטעות הייתה באי היכולת להבדיל בין שינויים פיזיים או טכנולוגיים הניתנים למימוש ולהפצה די מהירים , לבין שינויים מנטאליים האורכים זמן ואמורים להיעשות בצעדים קטנים . 

משה רבנו למד זאת על בשרו . הסתבר שאתה יכול להוציא את עם ישראל מעבדות , אבל קשה יותר להוציא את העבדות מנפשם של עם ישראל .

פרשת עגל הזהב , ובעיקר פרשת המרגלים המחישו לו את זה בצורה ברורה והביאו אותו לוותר על דור שלם .

 

למעשה זה לקח עוד כ 500 שנה של נטישות וחזרות  מְ ואֶל הפילוסופיה המתקדמת שמשה העמיס על  אוסף האנשים הילדותי , נמוך הדימוי העצמי , שהוא חילץ ממצריים ( כל תקופת בית ראשון ) , עד שהעם שהתגבש יכול היה להסכין לרעיון של אל אחד , בלתי נראה ( ועדיין יש רבים בתוכו שהפנימו זאת ברמה פשטנית וילדותית מאוד ) .

 

סיבה נוספת לכישלון ההפצה ההמונית של גישת מאד"ד היא הַסְבַּרה לקויה שנבעה גם מתוך חוסר מחשבה , וגם עקב אימוץ פילוסופיה של " אנחנו נעבוד רק עם מי שמוכן לקבל את הקונספט " שזה מתכּוֹן בטוח לכישלון בהפצת מסר להמונים  .

 

אני אישית מעדיף לנסות להחדיר רק פרגמנטים מהפילוסופיה החינוכית הזו אל מערכות החינוך , כך שהרבה אנשים יצליחו לממש מעט שינויים , שהם מצד אחד מהותיים אך מאידך הם גם בהישג יד וביכולת ההכלה של הרבה מבוגרים – הורים ומורים – בנוסח של שינויים גדולים מושגים בצעדים קטנים .

 

המציאות משתנה במהירות ובצורה די אכזרית ( כיוון שהגענו אל החלק האנכי של גרף השינויים האקספונינציאלי על ציר הזמן ) ובעקבות כך החשיפה בצורה הולכת וגדילה במהירות את הפגמים המהותיים של הקונספט החינוכי השכלתי הארכאי , ושל חוסר הרלוונטיות של סטריאוטיפים חשיבתיים יסודיים שהאנושות התנהלה על פיהם והטיפה להם במהלך מאות ואלפי שנים  –  כל אלו מסייעים להגברת הנכונות של אנשים לעצור , לחשוב שוב , ואולי להיות נכונים יותר לאמץ גישות חדשות ( בתנאי שהן אינן כרוכות במכלול גדול מדי של שינויים ) .

 

זה מותיר אותי די אופטימי – הבחירה בשינוי בצעדים קטנים , המציאות שהופכת פחות ופחות סלחנית לשגיאות קונספטואליות בקצב יותר ויותר מהיר , ואמצעי הפצת המידע שהופכים למשוכללים יותר ויותר , השילוב הזה מביא אותי לקוות בזהירות שהיום ובעתיד הלא רחוק יחולו שינויים מהותיים במערכות החינוך , אף על פי שברור לי שבעלי בשליטה , הכוח והעצמה – לא הולכים לוותר בקלות ויש לי כמה השערות לגבי תוכניותיהם בעניין . על זאת בפעם הבאה .  

 

בינתיים נמשיך להאבק .

 

ביי

 

אלי

 

יתכן שלחלק מהאמיתות (שאתה מבטא פה בבטחון גדול) לגבי החינוך המאמין בהעברת עקרונות אל הדור הצעיר (המילה "העברה" היא היא הבעיה - כאן) הן המצופות למימוש בניגוד לחינוך הרשמי - יש מקום על חשבון החינוך השגרתי.

אבל נראה לי שאף אחד לא יכול לצעוד לאן שהוא רוצה - אם אין תחת רגליו קרקע מוצקה כלשהי...

לכן, את ה"חנוך לילד על פי דרכו" יש להפעיל מגיל או דרגה מסוימים...

זאת בדיוק הבעיה של החינוך כיום: להתאים למאה ה-21.  

היי יוסי

עוררת בי חיוך כי אתה צודק . אכן יש בעיה של מדרך כף רגל , אך לא אצל מי שאתה חושב .

אחד העקרונות של חינוך מאד"ד הוא אכן עיקרון " מדרך הרגל " . זאת אומרת שאנחנו מכבדים קודם כל את המקום שכל ילד נמצא בו , את יכולותיו העכשוויות , את רצונותיו , מאווייו , פניוּתוֹ הרגשית והמנטאלית , בשלותו , שטחי העניין והחוזק שלו . . . ומשם אנחנו מתחילים , כש"ההתחלה" הזו היא בעצם הבעת אמון מתמדת בו , בייחודיות שלו , בהיותו – כבן אנוש – סקרן וחקרן סדרתי , לומד מתמיד ואוטודידקט טבעי , כפי שהתנהל בעולם החדש שגילה מחוץ לרחם מאז לידתו .

אולם הבעיה , כפי שניסחת זאת , איננה בעיית מדרך הרגל של הילדים .

הבעיה , כפי שגילינו , היא מדרך כף הרגל של המבוגרים .

המבוגרים , שבתהליך הצמיחה והגדילה שלהם חוו חוויות חוזרות על עצמן באינטנסיביות - של חוסר אמון בהם , של פגיעה חוזרת ונשנית בדימוי העצמי שלהם כלומדים סקרנים וחקרניים מטבעם , של ניסיונות חוזרים לערער את ביטחונם העצמי כלומדים על פי דרכם הייחודית ,  כמי שאינם מסוגלים ליטול אחריות למעשיהם ( עד לגיל 18 , שאז , במחי תעודת זהות – הם אחראים באופן מוחלט לכל דבר ועניין אף על פי שעד לאותו רגע נמנע מהם ללמוד לקחת אחריות היות והם "קטינים " ) ועוד ועוד . . . מסכת כוללת של מחדלים בגידול ובטיפוח בוגרים שתקצר היריעה מלפרוש אותה .

למעשה די נמאס לי לעשות זאת , וגם חבַל כי המציאות האכזרית והלא סלחנית של המאה ה 21 כבר טופחת על פרצופן של מערכות החינוך ושל האנושות בכלל ו" מקיימת " בכך את כל " ההבטחות " שלנו , אנשי האלטרנטיבה , ביחס למחירים שהאנושות תשלם על המשך שימוש בקונספטים חינוכיים מעוותים וארכאיים , מחירים שיאמירו ככל שהזמן יחלוף – מה שגורם ליותר ויותר אנשים להתחיל לתהות אם הם לא הסכינו יותר מדי שנים לחיות במדינת המלך העירום .

אותם מבוגרים , כולל אתה ואני , שעברנו סוג של שטיפת מוח אינטנסיבית שלמעשה לא התמקדה רק בבתי הספר , אלא התפרשה גם בתוך המשפחה , ברחוב , בתרבות בכללותה – לנו יש בעיה לתת אמון בילדים ובעצמנוּ .

לנוּ יש בעיה של מדרך כף רגל , והטעות של אנשי חינוך מאד"ד – הם התייחסו אל המבוגרים כאנשים בעלי שכל ישר , בעלי אישיות מתפתחת , היכולה להתמודד עם טעויות וכישלונות בצורה אפקטיבית , כבעלי אישיות נועזת המעזה לנסות ולהתאתגר , אנשים שישמחו להבין ולשנות .

אבל אצל רוב חניכי מערכות החינוך הנורמטיביות טופחה דווקא האישיות המקובעת , וזה אומר הרבה חרדה וחשש משינויים קונספטואליים .

את משה ואת עם העבדים שהוציא ממצרים כבר הזכרתי ?

לכן כאן אני מסכים איתך לחלוטין , אבל לא ביחס לילדים , אלא ביחס למבוגרים .

אנו , אנשי האלטרנטיבה ( שמתחילה להיות היום זרם מרכזי ) בבואנו לשכנע בצורך בשינוי – היינו אמורים לקחת זאת בחשבון .

בפועל – איחרנו את המועד .

דברים שאנוכי או דוד רובנר או אחרים נכתוב כאן – כמעט שלא יעלו או יורידו כעת ( לא שנחדל לכתוב ולהביע את דעתנו ) .

בפועל , המציאות שהתרענו בפניה – כבר מתחוללת ( לכן יותר ויותר נשמעים ויישמעו בגלוי דיבורים על כישלון מערכות החינוך בעולם ) וקצב השינויים ומהותם – ייקַבְעו ע"י עוצמת הפגיעה בחניכי מערכות החינוך הארכאיות , וכנראה שעם מדרך כף רגל או בלעדיו – האנושות כבר נכפית ותיכַּפה  בעוצמה גוברת לאמץ שינויים כשהתהליך ילוּוה בכאב ובאומללות של מי שהשינוי יגיע אליהם מאוחר מדי .

אגב , קורה לי לא פעם במפגשים עם תלמידי כיתות גבוהות , כשאני מדבר על למידת מעו"ף או על הערכה תומכת התפתחות ובּוֹנה אישיות מתפתחת – לא פעם נגשים אלי לאחר הדיון חניכים ואומרים לי בעצב שהשינויים שאני מדבר עליהם – מבחינתם , הם מגיעים מאוחר מדי .

דוד , אני , ואחרים – ממשיכים להפיץ את המסר אודות חינוך אחר בכוונה לכוון אולי מהר יותר את מי שעולמו הקונספטואלי החינוכי הארכאי חרב עליו אל עבר פתרונות אפקטיביים .

אבל אני מניח שהיום , גם בלעדינו , כך או אחרת , אנשים יגיעו בעצמם למסקנות שאנחנו הגענו אליהם לפני שנים .

אתמול בתכנית ריאליטי בערוץ 10 הובאה על ידי המגישה , שלא הגדרתי אותה מעולם כמי שמקדימה את זמנה , תכנית העוסקת במחקרים שמסקנתם היא שעודף חוגים על חשבון משחקים – פוגע בכישורי החיים וההצלחה של ילדים .

מסרים כאלה מתחילים להישמע יותר ויותר והאנושות מתחילה לסגת מגישת ההישגיות הרדודה והמטַמטמת , ומחינוך חרושתי , מיטת סדומי , כך שאני סבור שכרגע תפקידם של מי שהקדימו את זמנם בחינוך – ילך ויקטן , כיוון שהזמן כבר הגיע . . . והוא זה המכתיב את השינויים ואת קצבם .

הדבר היחיד שעדיין נותר לי ולמקדימי זמן אחרים – הוא לדבר כבר על השלב הבא שיגיע בעוד כ 10 - 15 שנה והוא השינוי הטוטאלי בכל נושא ההוראה והחינוך העומד להתרחש עקב הכניסה של ביו טכנולוגיה וננו טכנולוגיה שישנה את מהות ההתייחסות לידע ולשימוש בו – לחלוטין , ויכניס את האנושות לעידן ולעולם בלתי ידוע , ובלתי צפוי כמעט לחלוטין שבו לא יהיו קיימים בתי ספר , בוודאי שלא במתכונת המוכרת לנו .

יהיה טוב יותר או רע יותר – אין לי מושג . הולך להתרחש משהו שמעולם לא קרה בתולדות האנושות , בכל אופן , לא בקצב שהדברים יתחוללו . כמעט שום דבר לא יישאר על קנו .

ביי ושבוע טוב

אלי

"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצורכיהם, רגשותיהם, וייחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו." 

אליס מילרְ ~

[ מתוך, "ההקדמה למהדורה האמריקאית", נובמבר 1982, "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות", מאת, אליס מילר. ] 

http://www.nospank.net/fyog2.htm   

צטט: eliz66 2013-11-10 10:38:43

היי יוסי

 

עוררת בי חיוך כי אתה צודק . אכן יש בעיה של מדרך כף רגל , אך לא אצל מי שאתה חושב .

 

אחד העקרונות של חינוך מאד"ד הוא אכן עיקרון " מדרך הרגל " . זאת אומרת שאנחנו מכבדים קודם כל את המקום שכל ילד נמצא בו , את יכולותיו העכשוויות , את רצונותיו , מאווייו , פניוּתוֹ הרגשית והמנטאלית , בשלותו , שטחי העניין והחוזק שלו . . . ומשם אנחנו מתחילים , כש"ההתחלה" הזו היא בעצם הבעת אמון מתמדת בו , בייחודיות שלו , בהיותו – כבן אנוש – סקרן וחקרן סדרתי , לומד מתמיד ואוטודידקט טבעי , כפי שהתנהל בעולם החדש שגילה מחוץ לרחם מאז לידתו .

 

אולם הבעיה , כפי שניסחת זאת , איננה בעיית מדרך הרגל של הילדים .

 

הבעיה , כפי שגילינו , היא מדרך כף הרגל של המבוגרים .

 

המבוגרים , שבתהליך הצמיחה והגדילה שלהם חוו חוויות חוזרות על עצמן באינטנסיביות - של חוסר אמון בהם , של פגיעה חוזרת ונשנית בדימוי העצמי שלהם כלומדים סקרנים וחקרניים מטבעם , של ניסיונות חוזרים לערער את ביטחונם העצמי כלומדים על פי דרכם הייחודית ,  כמי שאינם מסוגלים ליטול אחריות למעשיהם ( עד לגיל 18 , שאז , במחי תעודת זהות – הם אחראים באופן מוחלט לכל דבר ועניין אף על פי שעד לאותו רגע נמנע מהם ללמוד לקחת אחריות היות והם "קטינים " ) ועוד ועוד . . . מסכת כוללת של מחדלים בגידול ובטיפוח בוגרים שתקצר היריעה מלפרוש אותה .

 

למעשה די נמאס לי לעשות זאת , וגם חבַל כי המציאות האכזרית והלא סלחנית של המאה ה 21 כבר טופחת על פרצופן של מערכות החינוך ושל האנושות בכלל ו" מקיימת " בכך את כל " ההבטחות " שלנו , אנשי האלטרנטיבה , ביחס למחירים שהאנושות תשלם על המשך שימוש בקונספטים חינוכיים מעוותים וארכאיים , מחירים שיאמירו ככל שהזמן יחלוף – מה שגורם ליותר ויותר אנשים להתחיל לתהות אם הם לא הסכינו יותר מדי שנים לחיות במדינת המלך העירום .  

 

אותם מבוגרים , כולל אתה ואני , שעברנו סוג של שטיפת מוח אינטנסיבית שלמעשה לא התמקדה רק בבתי הספר , אלא התפרשה גם בתוך המשפחה , ברחוב , בתרבות בכללותה – לנו יש בעיה לתת אמון בילדים ובעצמנוּ .

 

לנוּ יש בעיה של מדרך כף רגל , והטעות של אנשי חינוך מאד"ד – הם התייחסו אל המבוגרים כאנשים בעלי שכל ישר , בעלי אישיות מתפתחת , היכולה להתמודד עם טעויות וכישלונות בצורה אפקטיבית , כבעלי אישיות נועזת המעזה לנסות ולהתאתגר , אנשים שישמחו להבין ולשנות .

 

אבל אצל רוב חניכי מערכות החינוך הנורמטיביות טופחה דווקא האישיות המקובעת , וזה אומר הרבה חרדה וחשש משינויים קונספטואליים .

את משה ואת עם העבדים שהוציא ממצרים כבר הזכרתי ?

 

לכן כאן אני מסכים איתך לחלוטין , אבל לא ביחס לילדים , אלא ביחס למבוגרים .

 

אנו , אנשי האלטרנטיבה ( שמתחילה להיות היום זרם מרכזי ) בבואנו לשכנע בצורך בשינוי – היינו אמורים לקחת זאת בחשבון .

 

בפועל – איחרנו את המועד .

 

דברים שאנוכי או דוד רובנר או אחרים נכתוב כאן – כמעט שלא יעלו או יורידו כעת ( לא שנחדל לכתוב ולהביע את דעתנו ) .

 

בפועל , המציאות שהתרענו בפניה – כבר מתחוללת ( לכן יותר ויותר נשמעים ויישמעו בגלוי דיבורים על כישלון מערכות החינוך בעולם ) וקצב השינויים ומהותם – ייקַבְעו ע"י עוצמת הפגיעה בחניכי מערכות החינוך הארכאיות , וכנראה שעם מדרך כף רגל או בלעדיו – האנושות כבר נכפית ותיכַּפה  בעוצמה גוברת לאמץ שינויים כשהתהליך ילוּוה בכאב ובאומללות של מי שהשינוי יגיע אליהם מאוחר מדי .

 

אגב , קורה לי לא פעם במפגשים עם תלמידי כיתות גבוהות , כשאני מדבר על למידת מעו"ף או על הערכה תומכת התפתחות ובּוֹנה אישיות מתפתחת – לא פעם נגשים אלי לאחר הדיון חניכים ואומרים לי בעצב שהשינויים שאני מדבר עליהם – מבחינתם , הם מגיעים מאוחר מדי .

 

דוד , אני , ואחרים – ממשיכים להפיץ את המסר אודות חינוך אחר בכוונה לכוון אולי מהר יותר את מי שעולמו הקונספטואלי החינוכי הארכאי חרב עליו אל עבר פתרונות אפקטיביים .

 

אבל אני מניח שהיום , גם בלעדינו , כך או אחרת , אנשים יגיעו בעצמם למסקנות שאנחנו הגענו אליהם לפני שנים .

 

אתמול בתכנית ריאליטי בערוץ 10 הובאה על ידי המגישה , שלא הגדרתי אותה מעולם כמי שמקדימה את זמנה , תכנית העוסקת במחקרים שמסקנתם היא שעודף חוגים על חשבון משחקים – פוגע בכישורי החיים וההצלחה של ילדים .

 

מסרים כאלה מתחילים להישמע יותר ויותר והאנושות מתחילה לסגת מגישת ההישגיות הרדודה והמטַמטמת , ומחינוך חרושתי , מיטת סדומי , כך שאני סבור שכרגע תפקידם של מי שהקדימו את זמנם בחינוך – ילך ויקטן , כיוון שהזמן כבר הגיע . . . והוא זה המכתיב את השינויים ואת קצבם .

 

הדבר היחיד שעדיין נותר לי ולמקדימי זמן אחרים – הוא לדבר כבר על השלב הבא שיגיע בעוד כ 10 - 15 שנה והוא השינוי הטוטאלי בכל נושא ההוראה והחינוך העומד להתרחש עקב הכניסה של ביו טכנולוגיה וננו טכנולוגיה שישנה את מהות ההתייחסות לידע ולשימוש בו – לחלוטין , ויכניס את האנושות לעידן ולעולם בלתי ידוע , ובלתי צפוי כמעט לחלוטין שבו לא יהיו קיימים בתי ספר , בוודאי שלא במתכונת המוכרת לנו .

 

יהיה טוב יותר או רע יותר – אין לי מושג . הולך להתרחש משהו שמעולם לא קרה בתולדות האנושות , בכל אופן , לא בקצב שהדברים יתחוללו . כמעט שום דבר לא יישאר על קנו .

 

ביי ושבוע טוב

 

אלי

 

 

 

 

היי אלי,

גם אני ראיתי את הכתבה אתמול של אושרת קוטלר ותהיתי ביני לבין עצמי האם זוהי התמונה הכוללת? אני חושבת שטלויזיה כטלויזיה מחפשת רייטינג ועל כן מנסה להציג את הדברים באופן קיצוני מהרגיל. הרי לבחור בילדה שהולכת כל יום לחוג, כשכל חוג נועד לפתח אצלה משהו מאוד ספציפי ומולה להציג מליונר צעיר ששיחק בשכונה- זוהי בחירה מגמתית ולא מדוייקת. 

אני שולחת את הילדים שלי שלוש פעמים בשבוע לספורטן אצלנו לחוגים, זה בבחינת הכל כלול, מחיר אחד לכל החוגים. יכולתי לשלוח אותם ליותר כמובן, אבל לא ראיתי טעם.. לדעתי חשוב לשים לב שבחוגים הם גם כן מפתחים יכולות חברתיות חשובות והם עדיין נמצאים בקבוצה ולומדים להתנהל בתוכה. אצלי הם רשומים לפעילויות ספורטיביות ולחוג שנקרא הישרדות, שאם זה לא מיומנויות חברתיות, אני לא יודעת מה זה כן. 

היי אלה

מצטער שהכנסתי את עניין אשרת קוטלר . זה ממש לא העניין ומבחינתך זה הפך להיות מסיח .

אני דן במתרחש במערכת החינוך ובמוסדות החינוך , ואני מניח שיוסי יורד לסוף דעתי כיוון שאנחנו מתדיינים כבר זמן רב .

כדי שתרדי לסוף דעתי כדאי שתקראי עוד מספר דברים נוספים שפרסמתי ואגב , אשמח לקבל את תגובתך .

אני מפנה אותך לשני קישורים העוסקים בשניים מהעקרונות הכלולים בסט הכלים המקובלים בחינוך האלטרנטיבי – משחק ככלי לימוד עיקרי בבית הספר , והערכה תומכת התפתחות , בעיקר בשימוש בה ע"י הורים . האמת היא שאולי כדאי בעניין הזה להתחיל עם מה שכתבה סאלי תדמור ואחר כך את הדיון שלי ( אם עדיין תרצי לחקור עוד את הנושא , כשמצורפת שם גם ביבליוגרפיה נוספת ) .

להלן :

משחק כאמצעי לימוד :

http://cafe.themarker.com/topic/1942389/

הערכה תומכת התפתחות :

סאלי תדמור - http://cafe.themarker.com/topic/2720719/

מצוינות OUT  , התפתחות IN  - http://cafe.themarker.com/topic/2821371/

ושוב , התכנית של אשרת , או חוגי העשרה – זה ממש לא העניין , למרות שזה יכול לפעמים להיות קשור .

חן חן  על התגובה .

ביי

אלי