צטט: שליימ'לה 2013-11-11 11:29:35

צטט: pbhba 2013-11-11 09:10:53

כמה שאתה נאיבי.

כנופיות עברייניות חזקות זה לא אספסוף מקרי שאתה מדמיין שאוספים ברחוב, כאיל והיה פועל יום מובטל.. 

זה אירגון עם אסטרטגיות וכסף וכח והעדר מעצורים רגשיים /מוסריים להשיג אותם במקרה שכסף לא משכנע דיו.

 

לא מצליחים לנצח אותם - כי כמו בכל שחיתות, יש אנשים חשובים דים במערך שצריך היה למנוע,שיש להם טובת הנאה מלא להצליח בזה, או חשש נזק אם הם יצליחו או יאיימו להצליח [ראה מקרה הפרקליט התל אביבי שלא הבין שאסור להצליח יותר מדי].

זה תקף גם לדיקטטורות - ואולי אף ביתר שאת לדיקטטורות, שבהן העיסקאות עם מי שצריך, גם לא יכולות להיות מבוקרות על ידי הציבור או ענפים אחרים של המערכת המשטרתית/ המשפטית שאינם חלק מהעיסקה.

 

אכן נקודה שהתפספסה עד כה. שהפשע המאורגן מעוגן עמוק בחיים האזרחיים, וכנראה שיותר משיש להם שרירים, יש להם קשרים.

תן לנו שמות עם מי הם מקושרים ואז נכניס את החולירות גם למעצר מינהלי. מעניין שגם בקרב עורכי הדין ישנו לפחות אחד מלבד שרת המשפטים הגב' ליבני שתומך בשימוש במעצרים מינהלים ואינו רואה בכך פגיעה בדמוקרטיה.

רק תאשר לי בכתב יד שאתה אכן מתעתד להסתמך על השמות שאני נותן לך, כי אני מתכוון להכניס לרשימה גם אנשים שלא מוצאים חן בעיני מסיבות אישיות.

צטט: שליימ'לה 2013-11-11 11:55:54

רק תאשר לי בכתב יד שאתה אכן מתעתד להסתמך על השמות שאני נותן לך, כי אני מתכוון להכניס לרשימה גם אנשים שלא מוצאים חן בעיני מסיבות אישיות.

כמה כאלו תסכים לקבל בתמורה? תחליט מהר תוקף ההצעה 12 שעות.

מדוע בית-ספר דמוקרטי מצליח לחסל את האלימות בו

הוועדה השיפוטית בבית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי (6:35) 

צטט: 

* * *

[. . .] 

במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, בית-הספר סדברי ואלי נאבק עם השאלה, "האם ילדים קטנים או ילדים חלשים אינם זקוקים לטיפול מיוחד" הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית-הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו?

אספת בית-הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסו, לעולם לא הצליחו למצוא דרך לטפל בגיל מסוים או מצב מסוים בצורה שונה מגיל אחר או מצב אחר. עקרונותיהם לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית-הספר לא היו תימוכין לדבר.

בקיצור, בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. (1)

[. . .]

התלמידים המבוגרים הם סיפור אחר. הם באים אלינו במגוון דרכים, והם מציבים בפנינו סדרה מלבבת של אתגרים. 

אחדים מהם נמצאים בבית-הספר כל תקופת לימודיהם. אחרים, אולי הרוב, עוברים אלינו מבתי-ספר אחרים. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי-הספר הקודמים שלהם ("עושי-צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.

אילו משני הסוגים היית מעדיף ? הניסיון לימד אותנו דברים מוזרים. 


סם הגיע לסדברי ואלי בגיל 16, מחוסר-תאום עם העולם. במשך שנה, הוא ישב לו בערפל של עשן וחוסר מעש. אנשים אשר הכירוהו תהו איזה סוג בית-ספר ייקח אותו. 

לאחר זמן מה, הוא התיישב בתוך עצמו והחל לתכנן את חייו. בסוף שנתו השנייה, הוא סיים את לימודיו והמשיך למכללה. רצף של הרפתקאות, לרבות יבואן של אבני-חן נדירות, הביאו אותו לבסוף למכללה ולבית-הספר לרפואה-כירופרקטית. היום הוא כירופרקט מאד מוצלח עם פרקטיקה פרטית משגשגת. 

סם היווה חדשות לא טובות בכל בית-ספר בו שהה לפני סדברי ואלי. אצלנו, אפילו בשנתו הראשונה, תמיד היה לו מזג-מתוק. ככל שהאור חזר לעיניו, הוא מצא כל מיני דרכים לשפר את החיים בבית-הספר ולסייע לתלמידים אחרים להסתגל. 


רוברט, בגיל 14, היה מדוכא ומרוחק טיפוסי. אלכוהוליסט, תמיד בבעיות עם הרשויות -- כל אחד אשר הכיר אותו ניבא לו חיים עלובים ומיתה מוקדמת. 

הוא בילה עימנו ארבע שנים, ובהדרגה שיקם את חייו. במשך השנים הוא למד לדבר ולהביע את עצמו, לפעמים באריכות מפתיעה. הוא החל לקרוא, לשחק, ולהרגיש טוב יותר בנוגע לסיכוייו. באטיות, הוא למד להתעלל פחות ופחות בגופו, ולבסוף למד לדאוג לבריאותו. 

כאשר עזב, היה רוברט בדרך לקריירה בשרות הציבור, בשטח הפרה-רפואי. אחרי אימון רב, הוא היה לראש צוות הצלה פרה-רפואי. מאוחר יותר, הוא הלך לבית-הספר לסיעוד והיה לאח רשום. 

בבית-הספר, רוברט היה תמיד נעים-הליכות, תמיד פתוח. הוא התחיל בנסיגה קטטונית כמעט, והפך במשך השנים לחברותי וידידותי. הוא אף פעם לא היווה בעיה עבורנו. 


שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית-ספר, אנטי-חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית-ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית-הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם. 

במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני-עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר. 

אולי הדוגמה הקיצונית ביותר אשר הייתה לנו, הייתה סטלה, אשר בגיל 14 הייתה מרשעת ועושה צרות כזאת בבית-הספר שלה, שועדת בית-הספר בעיר מגוריה הצביעה בעד לשלם עבור שכר הלימוד שלה בסדברי-ואלי, למרות שהדבר היה בניגוד לחוק המדינה. הם לא יכלו להפטר ממנה מספיק מהר, כפי שהם רצו. כל שנה הייתה באה משלחת מהעיר לראות אם אנחנו עדיין קיימים, ואם סטלה עדיין פוקדת את בית-הספר. 

לקח קצת זמן, אולם לאחר זמן מה היא התעמתה עם עצמה. כשהגיע זמנה לעזוב, היא הייתה בדרך להיותה תלמידת מכללה מצטיינת, תואר שני בפסיכולוגיה, ומחברת ספרות דמיונית פורייה. 


לגבי דדנו, הסטלות והרוברטים והסמיים הם חלק מדפוס מסוים. אני זוכר את הימים הראשונים של בית-הספר, בזמן שהתקיימה אסיפת בית-הספר, כאשר חבורה של תלמידים מוצלחים בעלי ציונים גבוהים התחילה להתלונן מרות על האחרים, באומרם שהם אזרחים עלובים שלא היו צריכים להיות בבית-הספר. "אנחנו באים לאסיפות בית-הספר, עוזרים בכל דרך אפשרית; אנחנו סוג התלמידים שאתם רוצים. האחרים מתנהגים רע, מבלים בנוחיות כל היום ומתרחקים מכל חובה אזרחית". אני זוכר את עצמי נושם עמוק, ואומר להם "´החבר´ה הרעים´ האלה יודעים יותר על בית-הספר מכם. הם נאבקים על חייהם, ולעת עתה, זו מספיק עבודה עבורם. אתם חבר´ה שכל כך עסוקים בניסיון לרצות כל אחד אחר, שלא התחלתם אפילו להכיר את עצמכם". 

העובדה היא, ש"עושי-הצרות" מצליחים נהדר בסדברי ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים-צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. ככל שאנשים ניסו כפי שקורה, לשבור את הילדים האלה, לתקן אותם, לגרום להם להתאים לתבנית הכללית, הם המשיכו במאבק ולא נכנעו. יש להם אומץ לב, עוז רוח. נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס-עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. אחד אחרי השני, תלמידים אלה תרמו רבות לשיפור איכות החיים בבית-הספר. 


אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. הם כל כך רגילים לרצות את מוריהם, שהם אבודים כאשר הם רק מגיעים לכאן. "את מי יש לרצות פה?" הם תוהים. לעיתים הם מנסים את אנשי הצוות, אשר נדמים בעיניהם למורים בבית-הספר הישן שלהם. אין סיכוי. הצוות פה איננו מחלק כוכבי זהב. לאן ללכת משם? 

זו הסתגלות כואבת. לא קל לגלות שכל אחד אחר בבית-הספר הוא פיקח, ערני, וזריז ושנון. למאבק להיות "הטוב ביותר בכיתה" אין משמעות בסדברי ואלי, אין לו מסגרת. 

ילדים אלה, לא "עושי-הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות. 

ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שעמום. ללא מנהל-תכניות שיארגן את פעילויותיהם, התלמידים האלה נסוגים, לעיתים, למצב של חוסר-מעש עמוק. באופן קבוע, אנחנו אומרים להם שכאשר השעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך ייאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת ! 


בני-העשרה הנמצאים בסדברי ואלי מתחילת לימודיהם לא שייכים לאף אחת מהקבוצות האלו. הם בני-המזל, ואפשר לראות זאת על פניהם. הם מרגישים טוב עם עצמם ועם סביבתם, הם מסוגלים להתמודד עם העליות ועם הירידות של החיים בלי לאבד את הראייה של היעדים שלהם. 

בהיבט מסוים, איננו יכולים לנצח. מחד, אנשים מסתכלים על התלמידים שלנו בפעולה ואומרים, "אתם אוספים את השמנת. לא פלא שסוג זה של חופש עובד על הילדים האלה. זה היה חסר תועלת לילד ממוצע". מאידך, אנשים מסתכלים על קבלת התלמידים הפתוחה ועל אחדים מהתלמידים אשר קיבלנו, ואומרים, "זה בית-ספר ל ´פסולים´. הוא פשוט איננו מתאים לילדים נורמאליים". השמנת, הפסולים, הממוצע... 

איננו יכולים לנצח, אם כי בדרך כלל אנחנו מנצחים. ילדים חזקים, ילדים חלשים, ילדים טובים, "עושי-צרות". הכול נובע מהיחס אל כל אחד באותה הדרך, כאנשים אחראים, הנושאים את משאם הם. אין נוסחת פלא, אין תחבולת ריפוי, אין טכניקת קסמים. לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בסדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.

המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח-ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה.

[ פרק 32, "ילדים טובים" ו"עושי-צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , 

דניאל גרינברג ]

["Good Kids and Troublemakers," Free at Last, The Sudbury Valley School, Daniel Greenberg, 1987.] Full free text - ספר שלם בחינם: Viewer.  

----------------------------------------- 

(1) קטע מתוך: פרק 31, "ילדים קטנים", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.

צטט: דודרובנר 2013-11-11 22:47:05

שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית-ספר, אנטי-חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית-ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית-הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם. 

במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני-עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר. 

דוגמא מצוינת, ישנם כמה מורים יוצאי דופן המצליחים לעצב דורות של תלמידים מרקע חברתי אלים ומופרע ולהופכם למבוגרים אחראים שיתרחקו מהפשע. אחד מהם הינו המורה רון קלארק "מורה לחיים" ניתן לראות את הסרט המלא כאן  מומלץ

אך אתה חוזר ומציג פתרון של חינוך, שהוא אולי נכון אך לא מעשי. כמה מורים אכפתיים תוכל לגייס במדינתנו, אשר כמו כל מדינת מהגרים, יש בה קבוצות אתניות שמוציאות בריונים צעירים בגלל משבר הורים ילדים וכמובן מצב כלכלי גרוע למהגרים החדשים.

סופסוף יש יתרון לשוטרים על הגנבים, הבקר קראתי כאן
ציטוט "שירות בתי הסוהר האיץ לאחרונה את הטמעת מערכת הטלפוניה "שחף", המזהה את קולות האסירים ומאפשרת האזנות לשיחותיהם, כחלק מפיילוט בחלק מבתי הכלא, למרות הביקורת הקשה שספגה בשל פגיעתה בפרטיות האסירים והדיון הצפוי בעתירה שהוגשה נגדה לבג"ץ. כך טוענים גורמים משפטיים שהגישו את העתירה."

לאסירים אין זכות פרטיות, כל האמצעים כשרים בכדי למנוע את מעשה הפשע הבא.

כידוע עבריינים מנצלים את מערכת הסלולר והטלפון הלוויני והמשטרה מפיקה מכך מודיעין. במלחמת מוחות זו, ידה של המשטרה תהיה בקרוב על העליונה כתוצאה משת"פ עם גורמי המודיעין שיעבירו למשטרה טכנולוגיות מתקדמות.

צטט: ד. צמרת 2013-11-12 07:00:50

צטט: דודרובנר 2013-11-11 22:47:05

שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית-ספר, אנטי-חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית-ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית-הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם. 

במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני-עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר. 

 

דוגמא מצוינת, ישנם כמה מורים יוצאי דופן המצליחים לעצב דורות של תלמידים מרקע חברתי אלים ומופרע ולהופכם למבוגרים אחראים שיתרחקו מהפשע. אחד מהם הינו המורה רון קלארק "מורה לחיים" ניתן לראות את הסרט המלא כאן  מומלץ

אך אתה חוזר ומציג פתרון של חינוך, שהוא אולי נכון אך לא מעשי. כמה מורים אכפתיים תוכל לגייס במדינתנו, אשר כמו כל מדינת מהגרים, יש בה קבוצות אתניות שמוציאות בריונים צעירים בגלל משבר הורים ילדים וכמובן מצב כלכלי גרוע למהגרים החדשים.

זה לא רק המורים צמרת, מן הסתם על הצוות להוות דוגמה, כמו כל מבוגר בסביבתם של הצעירים -- אם כי לא פחות חשובה היא "השיטה". מורה במשטר דיקטטורי הוא מכשיר של המשטר. האם תוכל לגייס את נציגי הציבור שלך ? האם תוכל לגייס את ההורים ? האם תוכל לגייס את המורים -- את הסתדרויות (ריבוי הסתדרויות) המורים ? 

"לא מעשי" ? -- מה שעושים היום הוא מעשי ? 

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי-הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית-הספר, למנהלים, למורים לשר החינוך ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי-הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם.

זה גם "לא מעשי" ? 

מעניין ברוסיה עדיין יש לכמה אזרחים ביצים - קישור
אמן רוסי מיסמר את אשכיו לרצפת הכיכר האדומה במחאה על הפיכת רוסיה ל"מדינת משטרה"
אמן הפרפורמנס הרוסי פיוטר פאבלנסקי מיסמר לרצפת הלבנים השחורה של הכיכר האדומה במוסקבה את אשכיו, במחאה כואבת על "הידרדרותה של רוסיה למדינת משטרה", כדבריו. פאבלנסקי ציין כי מחאתו תוזמנה ליום שבו צוין "יום המשטרה" הרוסי, שאותו חוגגים שוטרי ופקידי המערכת המשטרתית של רוסיה באופן מסורתי ביום ראשון.

"ההופעה יכולה להיתפס כמטפורה לאפאטיות, לאדישות הפוליטית ולפטאליזם שאופף את החברה הרוסית העכשווית", אמר פאבלנסקי. "בזמן שהממשלה הופכת את רוסיה לכלא אחד גדול, גונבת מהאנשים ומשתמשת בכסף כדי להגדיל ולהעשיר את המערך המשטרתי ומבנים דכאניים אחרים שלה, החברה הרוסית מרשה זאת ושוכחת את היתרון המספרי שלה, ובחוסר תיפקודה היא מביאה לניצחון המתקרב של מדינת המשטרה הרוסית".

הדיון הזה הולך ומקבל פנים בעיתיות יותר ויותר [אם כי תחילתו כבר היתה צריכה להדליק נורות אזהרה].

צטט: pbhba 2013-11-12 10:13:34

הדיון הזה הולך ומקבל פנים בעיתיות יותר ויותר [אם כי תחילתו כבר היתה צריכה להדליק נורות אזהרה].

אתה צודק, אך נראה לי שכך מתנהלים 90% מדיוני הקפה שמהר מאד עוברים לטפל בחלק הטפל במקום בעיקר.

אף אחד כאן לא הביע את דעתו האם הוא מוכן לאפשר חירות יתר למערכת המשטרה והמשפט בכדי שנוכל להלך בבטחה ברחובות.

האם שלילת חירותם של 1% מהאוכלוסיה שמוגדרת כפוטנציאל עברייני מוצדקת בכדי למנוע מהם פגיעה ב 99% מהאוכלוסיה.

צטט: ד. צמרת 2013-11-12 09:20:41

   מעניין מדוע במדינות טוטליטריות דוגמת רוסיה, סין וכיו"ב העבריינים משגשגים? אצל סטלין מיליוני קרימינלים בילו בבתי הסוהר ותרמו לחברה הרוסית, אך הכנופיות ברוסיה משגשגות למרות שברוסיה אין לעורכי הדין יכולת לחלץ את הנאשמים מהכלא.

   תנו לי משטר דיקטטורי ואני מכניס בתוך חודש את כל הכנופיות יהודיות כערביות למחנה ריכוז וחסל על סיפורי העולם התחתון.תנו לי שמות ואנו נערוך בהם שמות. עבריין נתפש שודד ארנק, או תוקף אזרח עם סכין וכיו"ב מיד בלי משפט הוא ימצא את עצמו כלוא במחנה ריכוז עד שארית חייו. עבריינים שהשתלטו על מקרקעין של הציבור, ילקחו ויקבלו שבעה מטר מרובע ע"ח הציבור.

 

  הבקר קראתי בעיתון שמשרד המשפטים שוקל מעצר מינהלי לעבריינים, ניתן לעצור את כל מי שחשוד שעוסק בעסקים הפוגעים באזרחי המדינה (פרוטקשן, סחר סמים, "ייצור" מקביל של חלפים למכוניות, גניבת מתכות וכיו"ב) לשנתיים עד שלוש שנים בכלא, עפ"י התקנה הקיימת בחוק הישראלי.

"מעצר מנהלי הוא הליך בחוק הישראלי שבו אדם שמערכת האכיפה מעריכה כי הוא מאיים על הציבור מושם במעצר ללא הליך משפטי בו הוא מואשם. המעצר המנהלי יונק סמכותו מתוקף תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945 שתקפות מאז שלטון המנדט הבריטי בישראל. בשנת 1979 חוקק בישראל חוק סמכויות שעת חירום אשר מאפשר מעצרים מנהליים רק בזמן מצב חירום, אך מכיוון שמצב החירום לא בוטל מעולם תוקפו של חוק זה לא פג מעולם והוא מאפשר את המעצרים המנהליים." מקור

מה לדעתכם יקרה אם יעצרו אלף עבריינים שכאלה עם פוטנציאל לעצור עוד אלפיים נוספים?

 

המסר המתקבל מחזק את העמדה שאם תהיה יותר חזק ויותר כוחני אז יש לך יותר זכויות ואתה יותר שולט. גם אם המדינה מפעילה כח באמצעות מאסר המסר הוא שהכח הוא שקובע והשרירותיות ולכן השאיפה של מי שנחשף להתנהגויות כאלה גם אם הם לגיטימיות בגלל אינסטינגט החיקוי הוא לבצע אותם.

 

אינסטינגט החיקוי הוא משהו לא מודע והוא מתפרש בתחום החינוך כעניין השפעתה של הדוגמא האישית... זה משהו שמאוד קשה לעקוב אחריו... ככל שהשלטון יהיה יותר כוחני ויותר אלים ויותר מעניש ככה גם האזרחים שהיו עדים לענישה מסוג זה יפתחו נטיה להתנהג ככה ולהצדיק את זה וזה בכלל לא יפתור את הבעיה.

 

בטווח הקצר הנראה לעין עושה רושם כאילו זה פותר בעיה אבל הדברים מופנים אצל כל העדים לטווח הארוך... ברגע שיהיה להם את הכח בידיים לבצע את המעשים האלה שהם ראו... הם יעשו אותם! בלי רחמים! בלי אנושיות!

 

אלה אם כן הם יעדיפו (מוסרית ומצפונית) להיות בתפקיד הקורבן... דבר שיגרום להרבה יותר אחרים לאמץ ולתרץ את ההתנהגות של ענישה, שרירותיות, הפעלת כח וכפיה ואפילו יגרום למי שהתנהג ככה להתנהג כך בצורה יותר מוקצנת...

 

יש כאן תהליך (אולי טבעי) של העצמת הבעיה או גרימה ל"חזק" להחצין את התנהגותו כדי שהיא תקבל התיחסות... הבעיה שההתיחסות המתקבלת היא עוד אלימות ועוד הפעלת כח ועוד שרירותיות וככה זה ממשיך...

 

לפי חוקי התורה העונש על התנהגות כזאת צריך להיות מוות כדי שגם השוטר שמתנהג בכוחניות וגם העבריין שמתנהג בכוחניות ידעו שהתוצאה של התנהגות כזאת בעיקר בפרהסיה הוא מוות כדי להעביר את המסר שמדובר בהתנהגויות מסוכנות שצריך מאוד להזהר שלא להתנהג אותן כי אפשר למות מהן ואף אחד לא שמח אם מישהו מגיע למצב שהוא מתנהג ככה.

 

בנוסף המסר לבריונים באשר הם הוא שגם אם הם הרגו הפעילו כח או התעללו במישהו חלש אז יש מי שראה את זה (אלוהים) והמנחוס שיהיה להם בחיים והסכנות שהם יהיו בהם זה בגלל ההתנהגות הזאת שהכניסה אותם למצב הזה ותהיה להם קללה שתלווה אותם כל החיים.

 

כמובן שזה במקרים קיצוניים כשמדובר בחברה מעוטת משאבים על גבול ההשרדות ואין אפשרויות ומשאבים לטפל אז חייבים להרוג כדי למזער נזקים.

 

לפי חוקי הברית יש חטאים שעושים וכשמתחרטים עליהם אפשר לכפר גם בכסף ופעם זה היה הקרבת קורבנות.

 

היום הטענה העומדת בפני מטפלים שהם פסיכולוגים וכאלה שיש להם יכולת להשפיע על התנהגותו של אדם בגלל שהם למדו מדעי ההתנהגות ולכן אם הבן אדם יבין את הטעות שלו ויצליחו להביא אותו למצב של חרטה על מעשיו ולמצב שבו הוא כבר מרצונו לא מתנהג רע יותר ולא אלים יותר והוא יכול להבין את הנזק שהוא עשה ולחוש חרטה אז הוא כבר במצב שהוא יכול להתנהג אחרת והוא לא ימשיך באותה דרך התנהגותית כפי שהייתה לו.

 

מבחינת מדיניות הם לא לקחו בחשבון שלכל אורך הטיפול עדיין יש את השפעות הדוגמא האישית שמחלחלת לחברה ופוגעת ברמת ההתנהגות הכללית של כולם וכמובן הקורבנות שיכולת שלהם להשתקם קשה יותר כי מאלצים אותם להפוך למטפלים של מי שהפך אותם להיות קורבן ולקבל את קיומו של מי שנטע בהם תחושת איום וחרדה ולהביא אותם למצב שהם לא חשים מולו חרדה יותר... האתגר הטיפולי נמצא איפוא דוקא בצד של הקורבן ובעיקר אם מטפלים במקביל גם במי שהתעלל ובמה שהוא מייצג בעיני הקורבן.

 

מה שקורה בפועל זה שהקורבן לא מקבל את התמיכה הטיפולית הנחוצה לו להתמודדות עם מצב שהחברה יצרה לו ואף הקשתה עליו וכך בעצם ההתנהגות השלילית דוקא מקבלת חיזוק כי אף אחד לא ירצה לראות את עצמו כקורבן או בצד של החלש... 

ככה למעשה מפתחים חברה סדיסטית מתוך הסתכלות נקודתית מבלי להבין את ההשלכות על הכלל...

 

וכל זה דוקא מתוך האינסטינגט הזה של החיקוי או הדוגמא האישית או איך שלא יקראו לזה...

 

עכשיו אתה תבין למה טיפול זה עדיף על ענישה אכזרית מתוך הרצון להקטין את מימדי התופעה ואיך זה בפועל בגלל האינסטינגט הזה והשפעתו זה מה שיגרום להקטנת התופעה בחברה.

 

משטרה לא עוזרת

משטרה היא רק כלי של חולשה וצורך בפעולה מיידית ושל אין ברירה

הגדלת כוחות השיטור והאכיפה יכולים להמשך ככה לנצח והם לא מה שיפתרו את הבעיה החברתית

וכמובן שגם לא שלטון דיקטטורי

ואני מקוה שעכשיו גם יהיה מי שיבין למה.