הסרט המלא, המורה רון קלארק "מורה לחיים", הוא מאד מרגש, אבל הוא לא מעשי צמרת, כמה מורים כאלה אתה יכול כבר לגייס ? לעומת זאת ראה כאן:
לא היו מקומות פנויים.
עד דצמבר, כל מי שקיווה ללמוד באוניברסיטת ווסליאן במידלטאון, קונטיקוט, הגיש מזמן את טפסי הבקשה שלו ועשה את הסידורים המתאימים לראיון הקבלה. בדצמבר היה כבר מאוחר מדי כדי לנסות, כמעט בוודאות זה היה מאוחר מדי מכדי לראות מישהו.
זה לא עצר את ליסה. כל בוקר, קצת אחרי 9:00, היא נטלה את הטלפון וחייגה למשרדי הקבלה של ווסליאן. כל בוקר, ענתה מזכירה לפנייתה ואמרה, "אין מקומות פנויים". תוך זמן קצר קולה וההתמדה שלה היו מוכרים לכל עובדי משרדי הקבלה. היא שוחחה איתם, ניסתה לשכנעם, והפצירה בהם. שבוע אחרי שבוע.
מדוע לא פנית בזמן, היו שואלים אותה. פניתי, היא היתה אומרת -- אולם לא לווסליאן. בקשות הקבלה האחרות שלה נמסרו מזמן. אבל רק עכשיו חברה ומורה אמרה לה שהיא חייבת לבחון את ווסליאן, בית-הספר האידאלי עבורה. היא ביקרה בקמפוס, שוחחה עם האנשים שם, ונוכחה לדעת שחברתה צדקה, ווסליאן באמת נועדה לה. היא ידעה זאת, ולמרות שפנתה באיחור, היתה נחושה ברצונה שגם ווסליאן תדע זאת.
ראיון היה הכרחי. כדי להתקבל היה עליהם להעריך אותה באופן ישיר, לראותה בעיניים, להווכח מי היא באמת. כמובן, היא כתבה את הדברים הרגילים בטופס. אבל מבחינה אחת בקשת הקבלה שלה היתה שונה באופן מפחיד.
לא היו בה לא ציונים, לא תעתיקים, ולא הערכות כתובות. אף לא אחד מאלה, מכל שנותיה בבית-הספר.
ליסה למדה בבית-הספר סדברי ואלי. היא למדה הרבה דברים, אבל יותר מכל היא למדה שעליה לעשות זאת בכוחות עצמה.
8 בינואר. "יש לנו ביטול. האם תוכלי לבוא ביום שלישי הבא ב-9:00 בבוקר? האחראי על הקבלה בעצמו יראה אותך". התלהבות. בוודאי שהיא יכולה לבוא ביום שלישי הבא, בכל יום, בכל שעה.
היא מגיעה למשרדי ווסליאן. כולם פונים להביט בה. אז זאת הבחורה שלא הפסיקה לטלפן, לא התייאשה. הם מחייכים אליה, מקבלים אותה בחום. האחראי על הקבלה יודע.
היא נבלעת במשרד האחראי על הקבלה לפגישה בת ה-15 דקות שלה. המועמדים האחרים ממתינים לתורם בזמנים שנקבעו להם. רבע שעה עוברת. אין ליסה. חצי שעה, שלושת רבעי שעה, מה קורה שם? לבסוף, אחרי שעה, האחראי יוצא אתה, שניהם צוחקים. הם ניגשים לאמה של ליסה שהמתינה שם, והאחראי רק אומר: "אני מקווה שליסה תחליט לבוא. חושבני שזה המקום המתאים לה".
הפניה והראיון פעלו. שתים-עשרה שנים בבית-הספר, מזוקקות לתמצית רבת עוצמה, משיגות את מה שהיו אמורות להשיג. היא מוזמנת ללמוד. והיא מסכימה.
לכל אחד מבוגרי סדברי ואלי אשר רצה ללמוד באוניברסיטה יש סיפור דומה. כולם התקבלו, רובם למקום שהיה בעדיפות ראשונה אצלם. לאף אחד מהם לא היו תעתיקים או הערכה איזושהי מהערכות הסטנדרטיות או מכתבי המלצה.
היה להם יותר מזה. היו להם עצמה-פנימית, הכרה-עצמית, נחישות. וכל פעם, בכל משרדי הקבלה של האוניברסיטאות אליהן הם פנו, האנשים השתוממו, "איזה סוג בית-ספר זה שיוצאים ממנו אנשים כאלה?" מה זה סדברי ואלי?"
ספר זה הוא סיפורו של בית-ספר, בית-ספר שהוא שונה מכל בית-ספר אחר שהיה קיים אי-פעם. הוא לקח את הטוב ביותר ממקומות רבים אחרים, אולם התוצאה נטו היא משהו שונה למדי, משהו גם עתיק וגם חדיש, ומסקרן בלי-סוף.
זוהי הצצה על מנבטה של אינדיבידואליזם מחוספס, חופש אישי, ודמוקרטיה פוליטית -- מנבטה של ערכים אמריקאים, הפורחת בעיר עתיקה אחת בניו-אינגלנד.
[ "אין יותר להגיש בקשות", מבוא לספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ]
[Foreword, ”NO ONE NEED APPLY,” Free at Last, The Sudbury Valley School, Daniel Greenberg, The Sudbury Valley School Press, 1987.]
/null/text_64k_1#