צטט: vladtepes 2013-11-14 20:23:26

בטח שאין שם אלימות. הרי הולכים לשם ילדי הספקטרום ההיפי של האליטות. שיפתחו אחד כזה בנתניה ונראה איך הם מחסלים את האלימות, או מי מחסל את מי.

תנסה ותראה ! 

"ילדי הספקטרום ההיפי של האליטות" ?   

צטט: vladtepes 2013-11-14 20:23:26

בטח שאין שם אלימות. הרי הולכים לשם ילדי הספקטרום ההיפי של האליטות. שיפתחו אחד כזה בנתניה ונראה איך הם מחסלים את האלימות, או מי מחסל את מי.

מצחיק.

אבל אולי מוטעה..?

אינני מכירה את הילדים בנתניה  (זה לא לשון הרע והכפשה מיותרת?)

מאוד יתכן שעם גישה שלך אי אפשר יהיה לעשות כלום.

אבל אמון בונה אמון.

ושיטת חינוך בהחלט יכולה לשנות ילדים ולהסיר מהם את הנטייה לאלימות..

רק שיש כאלה שזקוקים ליותר זמן.

צטט: שגיאה 2013-11-21 13:51:50

צטט: vladtepes 2013-11-14 20:23:26

בטח שאין שם אלימות. הרי הולכים לשם ילדי הספקטרום ההיפי של האליטות. שיפתחו אחד כזה בנתניה ונראה איך הם מחסלים את האלימות, או מי מחסל את מי.

 

 

מצחיק.

אבל אולי מוטעה..?

אינני מכירה את הילדים בנתניה  (זה לא לשון הרע והכפשה מיותרת?)

מאוד יתכן שעם גישה שלך אי אפשר יהיה לעשות כלום.

אבל אמון בונה אמון.

ושיטת חינוך בהחלט יכולה לשנות ילדים ולהסיר מהם את הנטייה לאלימות..

רק שיש כאלה שזקוקים ליותר זמן.

[. . .] 

במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, בית-הספר סדברי ואלי נאבק עם השאלה, "האם ילדים קטנים או ילדים חלשים אינם זקוקים לטיפול מיוחד" הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית-הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו?

אספת בית-הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסו, לעולם לא הצליחו למצוא דרך לטפל בגיל מסוים או מצב מסוים בצורה שונה מגיל אחר או מצב אחר. עקרונותיהם לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית-הספר לא היו תימוכין לדבר.

בקיצור, בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. (1)

[. . .]

התלמידים המבוגרים הם סיפור אחר. הם באים אלינו במגוון דרכים, והם מציבים בפנינו סדרה מלבבת של אתגרים. 

אחדים מהם נמצאים בבית-הספר כל תקופת לימודיהם. אחרים, אולי הרוב, עוברים אלינו מבתי-ספר אחרים. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי-הספר הקודמים שלהם ("עושי-צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.

אילו משני הסוגים היית מעדיף ? הניסיון לימד אותנו דברים מוזרים. 


סם הגיע לסדברי ואלי בגיל 16, מחוסר-תאום עם העולם. במשך שנה, הוא ישב לו בערפל של עשן וחוסר מעש. אנשים אשר הכירוהו תהו איזה סוג בית-ספר ייקח אותו. 

לאחר זמן מה, הוא התיישב בתוך עצמו והחל לתכנן את חייו. בסוף שנתו השנייה, הוא סיים את לימודיו והמשיך למכללה. רצף של הרפתקאות, לרבות יבואן של אבני-חן נדירות, הביאו אותו לבסוף למכללה ולבית-הספר לרפואה-כירופרקטית. היום הוא כירופרקט מאד מוצלח עם פרקטיקה פרטית משגשגת. 

סם היווה חדשות לא טובות בכל בית-ספר בו שהה לפני סדברי ואלי. אצלנו, אפילו בשנתו הראשונה, תמיד היה לו מזג-מתוק. ככל שהאור חזר לעיניו, הוא מצא כל מיני דרכים לשפר את החיים בבית-הספר ולסייע לתלמידים אחרים להסתגל. 


רוברט, בגיל 14, היה מדוכא ומרוחק טיפוסי. אלכוהוליסט, תמיד בבעיות עם הרשויות -- כל אחד אשר הכיר אותו ניבא לו חיים עלובים ומיתה מוקדמת. 

הוא בילה עימנו ארבע שנים, ובהדרגה שיקם את חייו. במשך השנים הוא למד לדבר ולהביע את עצמו, לפעמים באריכות מפתיעה. הוא החל לקרוא, לשחק, ולהרגיש טוב יותר בנוגע לסיכוייו. באטיות, הוא למד להתעלל פחות ופחות בגופו, ולבסוף למד לדאוג לבריאותו. 

כאשר עזב, היה רוברט בדרך לקריירה בשרות הציבור, בשטח הפרה-רפואי. אחרי אימון רב, הוא היה לראש צוות הצלה פרה-רפואי. מאוחר יותר, הוא הלך לבית-הספר לסיעוד והיה לאח רשום. 

בבית-הספר, רוברט היה תמיד נעים-הליכות, תמיד פתוח. הוא התחיל בנסיגה קטטונית כמעט, והפך במשך השנים לחברותי וידידותי. הוא אף פעם לא היווה בעיה עבורנו. 


שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית-ספר, אנטי-חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית-ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית-הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם. 

במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני-עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר. 

אולי הדוגמה הקיצונית ביותר אשר הייתה לנו, הייתה סטלה, אשר בגיל 14 הייתה מרשעת ועושה צרות כזאת בבית-הספר שלה, שועדת בית-הספר בעיר מגוריה הצביעה בעד לשלם עבור שכר הלימוד שלה בסדברי-ואלי, למרות שהדבר היה בניגוד לחוק המדינה. הם לא יכלו להפטר ממנה מספיק מהר, כפי שהם רצו. כל שנה הייתה באה משלחת מהעיר לראות אם אנחנו עדיין קיימים, ואם סטלה עדיין פוקדת את בית-הספר. 

לקח קצת זמן, אולם לאחר זמן מה היא התעמתה עם עצמה. כשהגיע זמנה לעזוב, היא הייתה בדרך להיותה תלמידת מכללה מצטיינת, תואר שני בפסיכולוגיה, ומחברת ספרות דמיונית פורייה. 


לגבי דדנו, הסטלות והרוברטים והסמיים הם חלק מדפוס מסוים. אני זוכר את הימים הראשונים של בית-הספר, בזמן שהתקיימה אסיפת בית-הספר, כאשר חבורה של תלמידים מוצלחים בעלי ציונים גבוהים התחילה להתלונן מרות על האחרים, באומרם שהם אזרחים עלובים שלא היו צריכים להיות בבית-הספר. "אנחנו באים לאסיפות בית-הספר, עוזרים בכל דרך אפשרית; אנחנו סוג התלמידים שאתם רוצים. האחרים מתנהגים רע, מבלים בנוחיות כל היום ומתרחקים מכל חובה אזרחית". אני זוכר את עצמי נושם עמוק, ואומר להם "´החבר´ה הרעים´ האלה יודעים יותר על בית-הספר מכם. הם נאבקים על חייהם, ולעת עתה, זו מספיק עבודה עבורם. אתם חבר´ה שכל כך עסוקים בניסיון לרצות כל אחד אחר, שלא התחלתם אפילו להכיר את עצמכם". 

העובדה היא, ש"עושי-הצרות" מצליחים נהדר בסדברי ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים-צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. ככל שאנשים ניסו כפי שקורה, לשבור את הילדים האלה, לתקן אותם, לגרום להם להתאים לתבנית הכללית, הם המשיכו במאבק ולא נכנעו. יש להם אומץ לב, עוז רוח. נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס-עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. אחד אחרי השני, תלמידים אלה תרמו רבות לשיפור איכות החיים בבית-הספר. 


אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. הם כל כך רגילים לרצות את מוריהם, שהם אבודים כאשר הם רק מגיעים לכאן. "את מי יש לרצות פה?" הם תוהים. לעיתים הם מנסים את אנשי הצוות, אשר נדמים בעיניהם למורים בבית-הספר הישן שלהם. אין סיכוי. הצוות פה איננו מחלק כוכבי זהב. לאן ללכת משם? 

זו הסתגלות כואבת. לא קל לגלות שכל אחד אחר בבית-הספר הוא פיקח, ערני, וזריז ושנון. למאבק להיות "הטוב ביותר בכיתה" אין משמעות בסדברי ואלי, אין לו מסגרת. 

ילדים אלה, לא "עושי-הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות. 

ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שעמום. ללא מנהל-תכניות שיארגן את פעילויותיהם, התלמידים האלה נסוגים, לעיתים, למצב של חוסר-מעש עמוק. באופן קבוע, אנחנו אומרים להם שכאשר השעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך ייאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת ! 


בני-העשרה הנמצאים בסדברי ואלי מתחילת לימודיהם לא שייכים לאף אחת מהקבוצות האלו. הם בני-המזל, ואפשר לראות זאת על פניהם. הם מרגישים טוב עם עצמם ועם סביבתם, הם מסוגלים להתמודד עם העליות ועם הירידות של החיים בלי לאבד את הראייה של היעדים שלהם. 

בהיבט מסוים, איננו יכולים לנצח. מחד, אנשים מסתכלים על התלמידים שלנו בפעולה ואומרים, "אתם אוספים את השמנת. לא פלא שסוג זה של חופש עובד על הילדים האלה. זה היה חסר תועלת לילד ממוצע". מאידך, אנשים מסתכלים על קבלת התלמידים הפתוחה ועל אחדים מהתלמידים אשר קיבלנו, ואומרים, "זה בית-ספר ל ´פסולים´. הוא פשוט איננו מתאים לילדים נורמאליים". השמנת, הפסולים, הממוצע... 

איננו יכולים לנצח, אם כי בדרך כלל אנחנו מנצחים. ילדים חזקים, ילדים חלשים, ילדים טובים, "עושי-צרות". הכול נובע מהיחס אל כל אחד באותה הדרך, כאנשים אחראים, הנושאים את משאם הם. אין נוסחת פלא, אין תחבולת ריפוי, אין טכניקת קסמים. לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בסדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.

המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח-ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה.

[ פרק 32, "ילדים טובים" ו"עושי-צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , 

דניאל גרינברג ]

["Good Kids and Troublemakers," Free at Last, The Sudbury Valley School, Daniel Greenberg, 1987.] Full free text - ספר שלם בחינם: Viewer.  

----------------------------------------- 

(1) קטע מתוך: פרק 31, "ילדים קטנים", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.

צטט: דודרובנר 2013-11-24 19:34:53

צטט: שגיאה 2013-11-21 13:51:50

 

 

 

. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי-הספר הקודמים שלהם ("עושי-צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.

 

 

 

 

 

מפתיע ומעניין ללמוד על אפשרות שכזאת - שילוב "עושי צרות" עם פליטי "מצויינות".

והסיבה היא כנראה : "בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים." היחס המכבד לילדים כאל בוגרים צעירים ולא כאל נתיני המורים והצוות בכלל.

צטט: שגיאה 2013-11-25 07:24:51

צטט: דודרובנר 2013-11-24 19:34:53

צטט: שגיאה 2013-11-21 13:51:50

 

 

 

. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי-הספר הקודמים שלהם ("עושי-צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.

 

 

 

 

 

מפתיע ומעניין ללמוד על אפשרות שכזאת - שילוב "עושי צרות" עם פליטי "מצויינות".

והסיבה היא כנראה : "בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים." היחס המכבד לילדים כאל בוגרים צעירים ולא כאל נתיני המורים והצוות בכלל.

אכן כך, שגיאה. 

האם אי-אפשר לעשות זאת גם אצלנו ? 

צטט: carmit_levi 2014-02-10 12:45:29

בבית ספר דמוקרטי יהיה פחות אלימות כיוון שיש פחות כפיה בעניין העמידה בדרישות.

האם אי-אפשר לעשות זאת גם בבתי הספר הציבוריים אצלנו, כרמית ? 

צטט: carmit_levi 2014-02-10 12:45:29

בבית ספר דמוקרטי יהיה פחות אלימות כיוון שיש פחות כפיה בעניין העמידה בדרישות.

אם אין כפיה כלשהי איך קובעים גבולות?

הרי חינוך הוא בעיקרו קביעת גבולות לילד.

אולי יש לכם שם בועה בה יש לכל ילד כל מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה,

אך בחיים האמיתיים, במגע עם בני אדם, זה לא קורה.

ומי שלא חונך לדחות רצונות מפני הנסיבות, ינהג בתוקפנות ובאלימות כאשר יתקל בסירוב.

השקט בבועה ההומוגנית הוא זמני, כשיצאו לחיים ויתקלו בבני אדם שונים, השקט יופר.

.

צטט: יוסףלוין 2014-02-21 11:54:51

צטט: carmit_levi 2014-02-10 12:45:29

בבית ספר דמוקרטי יהיה פחות אלימות כיוון שיש פחות כפיה בעניין העמידה בדרישות.

 

 

אם אין כפיה כלשהי איך קובעים גבולות?

הרי חינוך הוא בעיקרו קביעת גבולות לילד.

 

אולי יש לכם שם בועה בה יש לכל ילד כל מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה,

אך בחיים האמיתיים, במגע עם בני אדם, זה לא קורה.

ומי שלא חונך לדחות רצונות מפני הנסיבות, ינהג בתוקפנות ובאלימות כאשר יתקל בסירוב.

השקט בבועה ההומוגנית הוא זמני, כשיצאו לחיים ויתקלו בבני אדם שונים, השקט יופר.

.

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.  

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

צטט: דודרובנר 2014-02-22 22:31:07

 

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.  

 

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

התיאור נראה יפה, אך במבט מהיר רואים שחסר בו החינוך.

כל הכללים והסדר המתוארים כאן הם סמכות דיקטטורית.

הילדים כבודדים מקבלים חופש יצירתי, כקבוצה כפופים לסדר וכללים.

אך כל ילד שונה מהאחר בהתנהגותו, ביחסיו לאחרים, בשתלטנותו..

והחינוך האמיתי הדורש גבולות ו"חנוך לנער על פי דרכו", לא קיים כלל.

כל התיאור מראה ילדים מלאכים עם כנפיים לבנות...ובמציאות אין כאלו.

או שהילדים אולפו בבית בשיטות לא נעימות או שהילדים מקבלים כל מה שהם רוצים,

מתי שהם רוצים.

בכל מקרה, בעולם האמיתי, תוצאות החינוך הזה יפתיעו לרעה.

חיים בבועה לא מכינים לחיים עם בני אדם.

.

צטט: יוסףלוין 2014-02-23 13:14:55

 

התיאור נראה יפה, אך במבט מהיר רואים שחסר בו החינוך.

כל הכללים והסדר המתוארים כאן הם סמכות דיקטטורית.

הילדים כבודדים מקבלים חופש יצירתי, כקבוצה כפופים לסדר וכללים.

אך כל ילד שונה מהאחר בהתנהגותו, ביחסיו לאחרים, בשתלטנותו..

והחינוך האמיתי הדורש גבולות ו"חנוך לנער על פי דרכו", לא קיים כלל.

כל התיאור מראה ילדים מלאכים עם כנפיים לבנות...ובמציאות אין כאלו.

 

או שהילדים אולפו בבית בשיטות לא נעימות או שהילדים מקבלים כל מה שהם רוצים,

מתי שהם רוצים.

 

בכל מקרה, בעולם האמיתי, תוצאות החינוך הזה יפתיעו לרעה.

חיים בבועה לא מכינים לחיים עם בני אדם.

.

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות האינטלקטואליים 

המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" --  צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות? 

התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים".ללמוד,לחשוב,להשתמש בשכלך בצורה פעילה -- זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים -- רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו -- מילת המפתח היא "שקוע" -- הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים -- במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו  מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים  לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא  אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית. 

בית-הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם צריכים לעשות, כל יום, כל היום.

היסודות של הנטיות-התעסוקתיות 

הבאה בתור אחרי ה"למידה", היא תמיד השגרה החיונית של ללכת לבתי-הספר.כאשר מגיעים לזה, לרוב האנשים בכלל לא אכפת מה וכמה לומדים הם וילדיהם בבית-הספר, כל זמן שהם מסוגלים לרכוש מקצוע מוצלח -- לקבל עבודה טובה. פירוש הדבר כסף, מעמד, קידום. ככל שיותר טובה העבודה אשר השגת, יותר טוב היה בית-הספר אליו הלכת.

זו הסיבה מדוע פיליפס-אנדובר, או הרווארד, מדורגים כה גבוה. בוגרי הרווארד מתחילים גבוה במעלה הסולם בכל מקצוע. הם אסירי תודה, וכאשר הם הופכים למבוגרים הם מנציחים זאת בזה שהם מעניקים לבוגרי הרווארד החדשים, אשר מועסקים אצלם בעבודה, את הטוב ביותר אשר יש להם להציע; וכן נותנים תרומות גדולות להרווארד. אותו הדבר קורה עם ייל, דרמות, וכל האחרות.

אם כן לאיזה סוג בית-ספר יש אפשרות, היום, בתחילת המאה העשרים ואחת, להכין סטודנט בצורה הטובה ביותר לקריירה טובה?

למעשה אין אנו צריכים להיאבק בתשובה. כולם כותבים על כך. זהו העידן שלאחר התעשייה. עידן האינפורמציה. עידן השירותים. עידן הדמיון, היצירתיות ויזום מפעלים. העתיד שייך לאנשים אשר יכולים למתוח את מוחותיהם: לטפל, לצקת, לעצב, לארגן, לשחק עם חומר חדש, עם חומר ישן, עם רעיונות חדשים, עם רעיונות ישנים, עם עובדות חדשות, עם עובדות ישנות.

פעילויות מסוג אלה אינן מתרחשות בבית-הספר הממוצע אפילו על בסיס של פעילות מחוץ-לתכנית-הלימודים. שלא לדבר על יום הלימודים כולו. 

בית-הספר עליו אני מדבר, פעילויות אלה הן, במובן מסוים, תכנית הלימודים כולה.

האם זה נשמע בלתי אפשרי? אולי לאוזן הבלתי-מאומנת. אולם ההיסטוריה והניסיון הם לצידנו. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שכל בוגרי בית ספר זה, ללא יוצא מן הכלל, אשר רצו להמשיך לאוניברסיטה וללימודי מוסמכים, תמיד התקבלו, בדרך כלל לבתי-הספר אשר היו בחירתם הראשונה? בלי תעתיקים, בלי תעודות הישגים, בלי דיווחים, בלי המלצות בית-הספר בעל פה או בכתב. מה פקידי קבלת-התלמידים ראו בתלמידים האלה? מדוע הם קיבלו אותם? -- לעתים, חטפו אותם? מדוע מנהלים מיומנים אלה המתבוססים בציונים גבוהים, מכתבים לוהטים ממורים, תוצאות מבחני-כניסה הגבוהות -- מדוע קיבלו את בוגרי בית ספר זה?

כמובן שהנך יודע את התשובה, אפילו שקשה להודות בכך; זה כל כך בניגוד למקובל. אנשי המקצוע המיומנים האלה ראו בתלמידים שלבית ספר זה נפשות מבריקות, ערניות. בטוחות ויצירתיות. חלומו של כל בית-ספר מתקדם. 

רישום ההישגים מדבר בעד עצמו. התלמידים של בית ספר זה נמצאים במגוון ענקי של מקצועות (או בתי-ספר, במקרה של בוגרים שסיימו לאחרונה) ומשלחות יד. הם רופאים, רקדנים, מוזיקאים, אנשי עסקים, אמנים, מדענים, סופרים, מכונאי רכב, נגרים . . .  אין צורך להמשיך. הנך יכול לפגוש אותם אם רצונך בכך. 

אם מישהו היה בא אלי היום והיה אומר, בפשטות: "לאיזה בית-ספר עלי לשלוח את ילדי אם ברצוני להבטיח שהוא יקבל את ההזמנות הטובה ביותר לקידום מקצועי בתחום בחירתו?" ללא היסוס כלשהו הייתי משיב לו, "הטוב ביותר למטרה זו הוא בית הספר עליו אני מדבר ". אבוי, לעת עתה הוא האחד והיחיד, אשר עושה את העבודה עם מבט צופה לעתיד.

עד כמה שנוגע לנטייה-התעסוקתית, בית-הספר עליו אני מדבר פגש חזיתית אתהלם העתיד והתגבר עליו. אין עוד צורך להיות שקוע ביון העבר.

היסודות המוסריים   

כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי-הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי-ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא.  אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי-מוסרבמקרה הטוב, ובלתי-מוסריים במקרה הגרוע,

המרכיב הוא אחריות אישית. 

כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי-ספר אינםיכולים לשנות זאת או להפחית ממנו.  בתי-ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות:הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?

בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית-הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית-הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.

האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל אתבית-הספר עליו אני מדבר מהאחרים.

היסודות החברתיים 

לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?

או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 

בחזרה לדברים הבסיסיים.

בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היאשיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

בעולם המציאות, ובבית-הספר עליו אני מדבר, שהוא  בית-ספר עבור עולם המציאות.

היסודות הפוליטיים 

אנחנו מקבלים כמובן מאליו שעל בתי-הספר לטפח אזרחות טובה. החינוך האוניברסלי, תמיד שמר על עין אחת פקוחה הממוקדת בחדות במטרה: לעשות מכולנו אזרחים טובים.

כולנו יודעים מה המדינה מייצגת. העקרונות המנחים נרשמו, ושוכללו בהתמדה מאז.

מדינה זו הנה קהילייה דמוקרטית. אין מלך, אין מלכות, אין אצולה, אין היררכיה טבעית, אין רודן. ממשל של העם, על די העם, עבור העם. בענייני מדיניות,שלטון הרוב. אין מיסוי ללא ייצוג.

מדינה זו היא מדינת חוק. אין סמכות שרירותית, אין ממשל גחמן (קפריזי) פעם נותן, פעם לוקח. צדק ראוי.

מדינה זו היא אנשים עם זכויות. זכויות טבעיות. זכויות כל כך יקרות לנו שאבות-אבותינו סירבו לאשר את החוקה ללא מגילת-הזכויות מצורפת בכתב, ומיד.

ביודענו כל זאת, היינו מצפים -- לא, היינו עומדים על כך (ניתן היה לחשוב) -- שעל בתי-הספר, בהכשירם את תלמידיהם לתרומה יצרנית ליציבות הפוליטית ולצמיחתה של המדינה --

-- להיות דמוקרטיים ולא אוטוקרטיים;

-- להיות מנוהלים באמצעות כללים ברורים וצדק ראוי;

-- להיות שומרי זכויות הפרט של התלמידים.

תלמיד הגדל בבית-ספר בעל אפיונים אלה יהיה מוכן להיכנס הישר לתוך החברה בכללותה.

אולם בתי-הספר מצטיינים, למעשה, בהיעדרותם המוחלטת של כל אחד מהערכים העיקריים אשר צוינו ברשימה.

-- הם אוטוקרטיים -- כולם, אפילו בתי-ספר "פרוגרסיביים".

-- אין להם קווים מנחים ברורים והם תמימים לחלוטין במה שנוגע לצדק ראוי כפי שמתבקש להחילו על עבריינים מועדים. -- הם אינם מכירים בזכויות הקטינים.

כולם למעט בית-הספר עליו אני מדבר, אשר נוסד על ברכי שלשת העקרונות האלו.

חושבני שאפשר לומר בבטחה שזכויות האדם אשר אותן כל כך אנחנו מעריצים, לעולם לא תהיינה באמת מובטחות עד אשר הנוער שלנו, במשך השנים הגורליות המעצבות את מוחו ונפשו, יהיה מוזן בסביבת בית-ספר אשר תכלול את האמיתות הבסיסיות האלו.