1. יום שישי
06.12.2013

זה קשה החרא הזה, מה שזה לא יהיה ששואב ממני את האנרגיה ומושך אותי אחורה בחבלים גסים.

אני בקושי נושמת, הריאות שלי נפוחות מדמעות עצורות ואין יד שתאחוז בידי ללכת איתי קדימה. זה קשה לי,      המאבק הזה, אני רוצה לוותר בכל רגע ולזחול למיטה, למזרון עם השקערוריות, לכרית חסרת הנפח שלי להתכסות ולראות רק מה שנעים לי לראות. אבל אחרי שעות ארוכות של שכיבה הגוף דואב, צמא ורעב. בעיקר רעב.
מחלה ארורה זורקת עליי משקל עודף, דורשת עוד אוכל, עוד פחמימות כדי לסתום את הרעב שמיילל מרעב למשהו אחר. מה את רוצה ממני??? לקחת לי שנים מחיי שלא יחזרו ואת ממשיכה להכות בי, בזעם כאילו אני חוף חבוט בסוף העולם של עצמי ואת נזרקת עליי ללא הרף.

מצוקה. זה המצב שבו אני נמצאת, שבו אני חיה. זאת לולאה של קשיים שמסתובבת מהר וגורמת לי לפספס את נתיב היציאה. אני מאמינה שיש סיכוי להימלט, לפחות מהלולאה הזאת, מהמלכוד של פרנסה וקושי לפרנס רק שאין לי את כל הכלים ללמד את עצמי אלו החלטות לקבל ומה לא לעשות, בעיקר לא לעשות שטויות. העייפות הופכת לסימן היכר
שלי, אני מתמחה בהימנעות ודשדוש במקום. אחרי 12 שעות שינה אני בעצמי כבר לא רוצה לחזור למיטה. רוצה בית נקי אולם החבלים הגסים מושכים אותי בכוח אחורה, "לא לנקות. אין כוח". רוצה לאכול בריא, אבל עייפה מלבשל ורק רוצה להשתיק את הרעב הפיזי ואני נעשית כבדה, קשת נשימה. אין כוח בשרירים לסחוב את עצמי, אין כוח ברצון
כדי שיהיה אכפת לי ואני נובלת מול ההזנחה שלי עצמי: הבגדים שלא עולים עליי והמחסור בבגדים אחרים. השיער מוזנח, עור הפנים הכול. מתרחקת עוד ועוד מביטחון עצמי וקשרים חברתיים. ככה מחלה ארורה שכמוך, לא השארת לי פינה אחת של חיות בתוכי.

עכשיו 14:00 בצהריים יום שישי. הפוגה בגשמים, השמיים כמעט נקיים ואני אבודה. ללכת החוצה לזרוק זבל, אין לי כוח. בכיור יש סתימה וגם כלים. אין לי אוכל מוכן וצריך לבשל. אין לי כוח. אז אני מכריחה את עצמי איכשהו לשים חזייה, לנעול נעלי ספורט ולצאת להליכה לאורך הים. עוד שנייה, כשיעבור לי החשק לבכות.