צטט: ורד (וזהו...) 2014-02-11 22:40:39

הדיון הזה מועלה לכאן בשמה של מירב, אשר עורכת מחקר במסגרת לימודי תואר שני בהוראה.

מתנצלת מראש על ניצול הפורום לטובת המחקר  -

נדמה לי שזו מטרה ראויה....

ותודה על שיתוף הפעולה :-)

 

*****

 

שלום,

 

שמי מירב , סטודנטית לתואר שני בהוראה.

במסגרת עבודת סמינריון, בה אני בודקת תפיסות של מורים לתנ"ך בחטיבה העליונה (כיתות י' - יב')

לגבי אופן הלימוד שלהם את נושא הבריאה (בראשית א'),

המעורר את המתח שבין דת למדע,

אני מבקשת לברר עניין זה גם בקרב הקהל הרחב,

ואודה לכם אם תוכלו להקדיש מזמנכם ולהשיב על השאלה הבאה:

 

כיצד לדעתכם ראוי ורצוי ללמד את סיפור הבריאה בהקשר של המתח שבין דת למדע,

כך שהלימוד יהיה רלוונטי ובעל משמעות עבור התלמידים?

 

את תשובתכם תוכלו להעלות כאן, או לשלוח למייל:

mka2340@gmail.com

 

תודה רבה!!!

 

היי ורד ומירב, 

מירב כותבת, 

"כיצד לדעתכם ראוי ורצוי ללמד את סיפור הבריאה בהקשר של המתח שבין דת למדע, כך שהלימוד יהיה רלוונטי ובעל משמעות עבור התלמידים?"

כמו כל דבר אחר: רלוונטי ובעל משמעות עבור התלמידים עם חופש וסקרנות ביוזמת התלמידים. כי, החופש מזין את התרבות ואת הלמידה ! 

בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.

הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.

אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי... 

המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת  לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.

השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.

לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.

אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.

בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.

בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.

ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים! 

אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.

הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה.

הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין. 

הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום. 

הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.

הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.

התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם  להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?" 

זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.

אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.

כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה.  המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.

ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית-הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".

מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת-יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?

הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים (ונוער) להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.

["למידה", "סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי", דניאל גרינברג, 1987.] 

אגב, זה גם מונע את הוויכוח על: "מי צודק: המדע, או הדת ?" ! 

אין שום מתח בין דת למדע בסיפור הבריאה,
והסיבה לכך היא פשוטה מאד:

כל מה שיש למדע על הבריאה הם תיאוריות בלבד.
ואם המחנך ידגיש את הנקודה המהותית הזו,
הרי שכל המתחים נעלמים.

את המתחים מייצרים פסאודו מדענים המנצלים את התיאוריות למלחמה אידיאולוגית.

לידיעה:

תיאוריית המפץ הגדול דומה מאד לסיפור הבריאה, כולל לתיאור המפורט יותר בקבלה.

להבדל בנקודת הבריאה, 6000 שנה בערך לעומת 14 מיליארד, יש הסבר מדעי.

דינוזאורים - מופיעים בסיפור הבריאה, ובעדויות בתנ"ך ובגמרא.

כשעוסקים במדע נטו, לא יכולות להיות בעיות.

כשעוסקים בכפיית אידיאולוגיה הבעיות לעולם לא נגמרות.

.

צטט: יוסףלוין 2014-02-21 12:10:49

אין שום מתח בין דת למדע בסיפור הבריאה,
והסיבה לכך היא פשוטה מאד:

כל מה שיש למדע על הבריאה הם תיאוריות בלבד.
ואם המחנך ידגיש את הנקודה המהותית הזו,
הרי שכל המתחים נעלמים.

 

את המתחים מייצרים פסאודו מדענים המנצלים את התיאוריות למלחמה אידיאולוגית.

 

לידיעה:

תיאוריית המפץ הגדול דומה מאד לסיפור הבריאה, כולל לתיאור המפורט יותר בקבלה.

להבדל בנקודת הבריאה, 6000 שנה בערך לעומת 14 מיליארד, יש הסבר מדעי.

דינוזאורים - מופיעים בסיפור הבריאה, ובעדויות בתנ"ך ובגמרא.

 

כשעוסקים במדע נטו, לא יכולות להיות בעיות.

כשעוסקים בכפיית אידיאולוגיה הבעיות לעולם לא נגמרות.

.

אכן, בשורה התחתונה, כשעוסקים בכפיית אידיאולוגיה הבעיות לעולם לא נגמרות. ראה מה קורה בחינוך לערכים, למשל:  

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

צטט: דודרובנר 2014-02-22 23:02:42

 

 

אכן, בשורה התחתונה, כשעוסקים בכפיית אידיאולוגיה הבעיות לעולם לא נגמרות. ראה מה קורה בחינוך לערכים, למשל:  

 

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

 

אפשר לומר שאם בתי הספר היו מלמדים לציית להוראות ומצליחים בכך,

הרי שהיה לנו הישג גדול מאד לפחות בתחום הסדר וההתנהגות בציבור.

ואין לנו את זה בכלל.

בנושא ההשכלה חייבים אחידות מכיוון שיש להגדיר במדויק את הידע הנחוץ

בכל תחום, בכל נקודת זמן, ולכל תואר שהוא.

הבעיה נמצאת בגילים הצעירים שבהם יש ללמד יותר יכולת חשיבה וניתוח,

ופחות לעיסה מעייפת של פרטים רבים מידי.

ההורים הם המחנכים העיקריים, וכשהם נכשלים, קשה לאחרים לתקן.

חינוך הוא בעיקרו שימת גבולות,

הוא דורש מהמחנך עקביות ומתן דוגמה אישית,

ודורש לתת למחנך סמכות ויכולת ענישה סבירה.

היכן תמצא עקביות בחברה בה 5 שניות דיבור רציני זה כבר "חפירה"?

איזה הורה בימינו יקבל הענשה של ילדיו ע"י המורה?

בנושא הזה יש סיפור קצר:

אשה צעירה באה לרב ומתלוננת על הילד הבלתי מחונך שלה,

ומבקשת עצה לשיפור המצב.

הרב: היגעת מאוחר מידי.

האשה: למה? הבעיה התחילה לא מזמן.

הרב: היית צריכה לבוא אלי לפני 20 שנה.

את גבולות החינוך קובעים הערכים.

בחינוך הילדים הקטנים מתמקדים בהקניית ערכי התחשבות באחרים,

מכיוון שילדים קטנים חסרים יכולת זו.

סמכות הורית, עקביות, לא זה לא, התמדה.

כשהילד גדל ההתמקדות עוברת לקבלת אחריות על מעשים.

ילדים לא מודעים להשלכות של מעשיהם, לכן הם מסתכנים יותר ומסכנים אחרים.

מעשים לא ראויים חייבים בתגובה מיידית של הסברה והגבלה.

ערכים חינוכיים ומוסריים סדורים ומפורטים קיימים רק ביהדות.

.

צטט: יוסףלוין 2014-02-23 13:52:04

צטט: דודרובנר 2014-02-22 23:02:42

 

 

אכן, בשורה התחתונה, כשעוסקים בכפיית אידיאולוגיה הבעיות לעולם לא נגמרות. ראה מה קורה בחינוך לערכים, למשל:  

 

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

 

 

אפשר לומר שאם בתי הספר היו מלמדים לציית להוראות ומצליחים בכך,

הרי שהיה לנו הישג גדול מאד לפחות בתחום הסדר וההתנהגות בציבור.

ואין לנו את זה בכלל.

 

בנושא ההשכלה חייבים אחידות מכיוון שיש להגדיר במדויק את הידע הנחוץ

בכל תחום, בכל נקודת זמן, ולכל תואר שהוא.

הבעיה נמצאת בגילים הצעירים שבהם יש ללמד יותר יכולת חשיבה וניתוח,

ופחות לעיסה מעייפת של פרטים רבים מידי.

 

ההורים הם המחנכים העיקריים, וכשהם נכשלים, קשה לאחרים לתקן.

חינוך הוא בעיקרו שימת גבולות,

הוא דורש מהמחנך עקביות ומתן דוגמה אישית,

ודורש לתת למחנך סמכות ויכולת ענישה סבירה.

היכן תמצא עקביות בחברה בה 5 שניות דיבור רציני זה כבר "חפירה"?

איזה הורה בימינו יקבל הענשה של ילדיו ע"י המורה?

 

בנושא הזה יש סיפור קצר:

אשה צעירה באה לרב ומתלוננת על הילד הבלתי מחונך שלה,

ומבקשת עצה לשיפור המצב.

הרב: היגעת מאוחר מידי.

האשה: למה? הבעיה התחילה לא מזמן.

הרב: היית צריכה לבוא אלי לפני 20 שנה.

 

את גבולות החינוך קובעים הערכים.

בחינוך הילדים הקטנים מתמקדים בהקניית ערכי התחשבות באחרים,

מכיוון שילדים קטנים חסרים יכולת זו.

סמכות הורית, עקביות, לא זה לא, התמדה.

כשהילד גדל ההתמקדות עוברת לקבלת אחריות על מעשים.

ילדים לא מודעים להשלכות של מעשיהם, לכן הם מסתכנים יותר ומסכנים אחרים.

מעשים לא ראויים חייבים בתגובה מיידית של הסברה והגבלה.

 

ערכים חינוכיים ומוסריים סדורים ומפורטים קיימים רק ביהדות.

.

כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד, שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח -- כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!? 

כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן

אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה  שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו הממסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת   ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם. 

צטט: דודרובנר 2014-02-24 11:07:00

 

 

כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד, שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח -- כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!? 

 

 

כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן

 

אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה  שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

 

למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו הממסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת   ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

 

כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

 

אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

 

מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

 

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם.

 

 

=======================================================

 

 

 

אי אפשר לנהל בית ספר ללא כפיה מסוימת.

סדר, משמעת, עמידה בזמנים, שמירה על שקט..הם חובה!

 

בישראל הלא ממושמעת שיעור נמשך 20 דקות נטו,

כל שאר הזמן משמש למלחמות במפריעים.

ב-4 שנות לימוד לומדים שנתיים נטו מקסימום..ובאיכות סביבתית ירודה.

 

במזרח הרחוק הממושמע שיעור נמשך 45 דקות נטו, מאה אחוז מהזמן.

והתוצאות מבחינת השכלה בולטות מאד.

המקומות הראשונים בעולם נשלטים ע"י המזרח.

 

ותוצאה מפתיעה המרסקת אקסיומה מפורסמת.

ילדים סינים עניים קיבלו ציונים טובים בהרבה מאלו של ילדי בריטים עשירים,

הזוכים לבתי הספר הפרטיים הטובים ביותר בבריטניה.

מה שיכול להבהיר היטב את עוצמתה הגדולה של המשמעת.

 

בעולם המערבי לא ניתן להשיג רמת משמעת סינית,

אך רמת משמעת וסדר בסיסית חיונית חובה להשיג

אם רוצים בחינוך ראוי ובהגדלת רמת ההשכלה.

 

הדוגמה שהבאת בקשר לשליטה על אוכלוסיות ומדינות איננה רלוונטית.

חינוך ילדים איננו דומה לשליטה באוכלוסיה שלמה,

והטלת משמעת על ילד איננה ברמת השלטת טרור על אוכלוסיה.

תחומים שונים לחלוטין שאין להשוות ביניהם כלל.

.

ליוסףלוין, אנא ראה את תגובתי כאן. 

http://cafe.themarker.com/topic/3013797/#reply_17107929   

צטט: יוסףלוין 2014-02-24 21:23:22

צטט: דודרובנר 2014-02-24 11:07:00

 

 

כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד, שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח -- כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!? 

 

 

כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן

 

אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה  שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

 

למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו הממסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת   ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

 

כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

 

אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

 

מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

 

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם.

 

 

=======================================================

 

 

 

אי אפשר לנהל בית ספר ללא כפיה מסוימת.

סדר, משמעת, עמידה בזמנים, שמירה על שקט..הם חובה!

 

בישראל הלא ממושמעת שיעור נמשך 20 דקות נטו,

כל שאר הזמן משמש למלחמות במפריעים.

ב-4 שנות לימוד לומדים שנתיים נטו מקסימום..ובאיכות סביבתית ירודה.

 

במזרח הרחוק הממושמע שיעור נמשך 45 דקות נטו, מאה אחוז מהזמן.

והתוצאות מבחינת השכלה בולטות מאד.

המקומות הראשונים בעולם נשלטים ע"י המזרח.

 

ותוצאה מפתיעה המרסקת אקסיומה מפורסמת.

ילדים סינים עניים קיבלו ציונים טובים בהרבה מאלו של ילדי בריטים עשירים,

הזוכים לבתי הספר הפרטיים הטובים ביותר בבריטניה.

מה שיכול להבהיר היטב את עוצמתה הגדולה של המשמעת.

 

בעולם המערבי לא ניתן להשיג רמת משמעת סינית,

אך רמת משמעת וסדר בסיסית חיונית חובה להשיג

אם רוצים בחינוך ראוי ובהגדלת רמת ההשכלה.

 

הדוגמה שהבאת בקשר לשליטה על אוכלוסיות ומדינות איננה רלוונטית.

חינוך ילדים איננו דומה לשליטה באוכלוסיה שלמה,

והטלת משמעת על ילד איננה ברמת השלטת טרור על אוכלוסיה.

תחומים שונים לחלוטין שאין להשוות ביניהם כלל.

.

אפשר לנהל בית ספר ללא כפיה ועוד איך:  

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה.

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת!

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, וגם בבית, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

צטט: יוסףלוין 2014-02-21 12:10:49

אין שום מתח בין דת למדע בסיפור הבריאה,
והסיבה לכך היא פשוטה מאד:

כל מה שיש למדע על הבריאה הם תיאוריות בלבד.
ואם המחנך ידגיש את הנקודה המהותית הזו,
הרי שכל המתחים נעלמים.

 

את המתחים מייצרים פסאודו מדענים המנצלים את התיאוריות למלחמה אידיאולוגית.

 

לידיעה:

תיאוריית המפץ הגדול דומה מאד לסיפור הבריאה, כולל לתיאור המפורט יותר בקבלה.

להבדל בנקודת הבריאה, 6000 שנה בערך לעומת 14 מיליארד, יש הסבר מדעי.

דינוזאורים - מופיעים בסיפור הבריאה, ובעדויות בתנ"ך ובגמרא.

 

כשעוסקים במדע נטו, לא יכולות להיות בעיות.

כשעוסקים בכפיית אידיאולוגיה הבעיות לעולם לא נגמרות.

.

ובנוגע למתח בין דת למדע, 

קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע ! 

כאשר מחנכים דנים ב"דברים הבסיסיים" שיש ללמדם את כל התלמידים בבית-הספר, אין נושא המקבל תמיכה גדולה יותר, מנושא המדע. אומרים לנו, שמכל הדברים החשובים עבור הצעירים אשר יהפכו למבוגרים במאה ה-21, ידיעת המדע מדורג -- במקום הראשון. זה הצידוק הסטנדרטי לתכנית הנרחבת של לימודי המדע, החל בבית-הספר היסודי ועד לבית-הספר התיכון, תכנית הנתמכת בציוד ובספרי לימוד יקרים, והמאוישת על ידי צבא של מורים.

לכן, יתכן שזה יבוא כהפתעה למרבית הקוראים, שלמעשה כל מה שנאמר לנו בנושא הוא מיתוס טהור. אין אצלנו היום בית-ספר בו מלמדים מדע. זורים חול בעינינו.

הנה החדשה המרעישה. המדע, כמפעל של המוח האנושי, מאופיין על ידי תכונות בסיסיות מסוימות. הרשו לי למנות את החשובות ביותר שבהן:

1. על אנשי מדע להיות בראש ובראשונה צופים זהירים, ועליהם להבחין בקפידה רבה בהתנהגותו של נושא חקירתם, יהיה אשר יהיה. בכל מקרה אסור להם להתבלבל או להכחיש את הנתונים.

2. על מדענים ללמוד להפיק מנושאי חקירתם יותר מידע ממה שנראה במבט ראשון. עליהם ללמוד לתכנן ניסויים כאלה, השואלים שאלות המסוגלות להפיק תשובות בעלות משמעות, תשובות המעניינות אותם. ועליהם לרשום בקפדנות ובכנות את התשובות, ללא כל התחשבות באם התשובות אשר מתקבלות הן אלה אשר החוקרים ציפו להן וחיכו להן, או לא.

3. על מדענים -- ביחוד מדענים טובים ויצירתיים, מהסוג שאנחנו משתוקקים שיהיו לנו בשפע -- ללמוד להשתמש בדמיונם בחופשיות, לתת הסברים חדשים ובעלי משמעות לתצפיות חדשות. כדי לעשות זאת ביעילות, עליהם לשמור על ראייה של הדברים באופן פתוח וחסר פניות עד כמה שאפשר, ולצמצם עד למינימום  את מטען הדעות הקדומות והתפישות המוקדמות.

אם כן, על מדענים טובים להיות סקרנים עד מאוד, זהירים, כנים, בעלי דמיון, וגמישים בחשיבתם.

כדי להבהיר נקודות אלו עוד יותר, הבה נשווה את המדע עם תחום לימוד אשר נחשב בדרך כלל כקוטב נגדי: הדת. ההבדלים ממש בולטים לעין. נקודת ההתחלה של הדת היא האמונה, שהיא בהכרח מעבר (אם כי לא בהכרח בניגוד) לניתוח הרציונלי. הדת מבוססת על  ערכת אמיתות (דוגמות), אשר בדרך כלל מאמינים שהן נובעות מהשראה אלוהית, וכמובן שאינן  נגזרות פשוט מעשייה איזושהי של המוח האנושי. על תאולוגים גדולים להתמצא היטב במנהגים מסובכים אשר מועברים מדור לדור, לעתים במשך אלפי שנים, והמעובדים על ידי מאות הוגי דעות דגולים לפניהם. חידוש בדת, במידה שהוא מתבצע, קורה על ידי התערבות אלוהית, לא על ידי עשייה אנושית.

כעת, הבה ונתבונן במה שנחשב היום כהוראת המדע בבתי-הספר. הביטו וראו, זה זאב בלבוש של כבשה! מדע המוצג בצורה של דת בכל מקום!

הפעילות העיקרית, למעשה הפעילות המשמעותית היחידה אשר עוסקים בה בכל שיעורי המדע היא הוראת  התיאוריות המדעיות האחרונות הנפוצות בצורה של אמיתות. ספרי הלימוד הם הגנזכים של האמיתות האלו. מלמדים את הילדים מתוך הספרים כיצד נראים הדברים. הם לומדים את מילון המדע ("האלף-בית המדעי"!),"חוקי" המדע, על גיבורי המדע (שווי ערך של המדע לכהנים או לקדושים). השימוש עצמו במילה "חוק" הוא בגידה חרישית: ללא כל קשר למה שיכולים מדענים אמיתיים להתכוון כאשר הם משתמשים במילה, מורים ותלמידים למדע בבית-הספר מקבלים את המילה במובן של תיאור מדוקדק כיצד ומדוע משהו קורה. חוקי מדע נתפשים כמציאות אמיתית ובלתי ניתנת לשינוי. מעט אנשים מבחינים שלמעשה כל "חוק" הכתוב בספרי הלימוד של היום שונה לגמרי מה"חוקים" אשר נכתבו בספרי הלימוד לפני מאה שנה; ואלה, בזמנם, דמו במעט למה שהיה ידוע כ"חוקים" לפני מאתיים שנה; ומעט מדענים יחלקו על כך שה"חוקים" אשר יהיו תקפים בעתיד בעוד מאה שנה יהיה להם מעט במשותף, אם בכלל, עם מה שבתי-הספר מלמדים היום כאמת מדעית. 

מטרת הקורסים למדע כפי שהם מועברים בבתי-הספר היא "לפטם" את ראשי הילדים עד כמה שאפשר יותר במידע על החשיבה האחרונה של המדענים. לתלמידים לא ניתנת האפשרות לקבל או לדחות ולו במעט מהחומר הזה: הוא מוצג כאמת, וכאשר הם נבחנים, מצופה מהתלמידים שיחזרו עליו, ושיקיאו אותו באותה הצורה שניתן להם. למעשה, אחד המאפיינים העיקריים של הסטנדרטים הלאומיים שהם תעמולה ראוותנית ושהנשיא והמושלים דוחפים, הוא הכנסת סידרת מבחנים במדע אשר תינתן לכל התלמידים, על מנת לקדם עד כמה שאפשר את הקליטה הרחבה ביותר של האמיתות המדעיות האחרונות.

גרועים, אפילו מההרצאות בכיתה ומספרי הלימוד הם הקורסים השונים למעבדות המדע ועבודות השדה. אומנם כל ספר הדרכה למעבדה מדגיש למעשה חזור והדגש את חשיבותם של התצפיות, של הרישום הקפדני, וכו', אך העובדה היא שכל ניסויי המעבדה הם ציוויים בהם "התוצאה" הנכונה ידועה מראש -- תוצאה אשר התלמידים צפויים לקבלה, או להגיע אליה בדרך זו או אחרת. לכן, תלמיד אשר מודד בקפידה את כל מה שנאמר לו למדוד (כבר התרחקות עצובה מהמדע האמיתי) ומוצא שהאצת כוח המשיכה, בהתאם לניסוי שלו, היא 35ft/sec/sec, אין אנו משבחים אותו על כך שגילה עובדה חדשה, אלא נאמר לו שהוא בלבל את הניסוי, היות והתשובה הנכונה היא 32ft/sec/sec. לא רק שהמעבדה איננה מדע, היא אף גרועה מזה: היא מותירה בדיוק את הרושם המוטעה של מה זה מדע, על ידי כך שמביא את התלמידים להאמין שעוד בטרם התחילו, ישנה תשובה "נכונה" איזושהי המוכתבת מראש. כמה רחוקה דרך זו מגילוי האמת על ידי הסתכלות בלתי משוחדת!

הדבר האחרון, אשר כיתה ללימוד מדע בנויה כדי להכיל בתוכה, הוא קבוצת תלמידים, באמת סקרנים אודות סביבתם ואשר רוצים לעסוק ביוזמתם הם, בלימוד דברים אשר באמת מעניינים אותם. כמו כן, כיתה ללימוד מדע איננה יכולה להתמודד עם תלמידים אשר יש להם רעיונות משלהם כיצד לתת הסבר לדברים, ואשר רוצים לשחק עם רעיונות אלה, לדון בהם, לבחון אותם. פעילויות אלו לא יניבו ציונים טובים במבחנים, לא יכינו תלמידים למבחנים להישגיות או לכיתות למחוננים -- במילים אחרות, לא יפיקו אף אחת מהתוצאות אשר בתי-הספר מעוניינים בהן יותר מכל. העובדה הפשוטה היא שתלמידים שהיו עושים דברים אשר באמת היו מכשירים אותם להיות מדענים טובים, לא היו מתאימים כלל לתכניות המדע ההמוניות של בתי-הספר.

כל הטיעונים האלה של המחנכים, על חשיבותו של המדע בתכנית הלימודים, הם שטות יומרנית -- שטות יומרנית יקרה; והם מפיקים את ההפך ממה שהם מבטיחים. הם מפיקים תלמידים סבילים אשר עושים את מה שנאמר להם לעשות, לומדים בעל פה מה שהם אמורים ללמוד בעל פה, עובדים קשה על מנת לקבל את התוצאות אשר נאמר להם שהן התוצאות הנכונות, ומכניעים לגמרי את סקרנותם, את דמיונם ואת כושר הביקורת שלהם. המפעל המדעי במדינה זו יתכן והיה הרבה יותר קדימה במרוץ, אם היו מבטלים לגמרי את הוראת המדע ברמה הטרום אוניברסיטאית הקיימת היום.

[ קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !, חינוך באמריקה, מבט מסדברי ואלי, דניאל גרינברג, בית-הספר סדברי ואלי , 1992. ] 

[ School Science Courses Don't Teach Science at All!, Education in America, A View from Sudbury Valley, by Daniel Greenberg. Sudbury Valley School, 1992. ]

צטט: יוסףלוין 2014-02-23 13:52:04

צטט: דודרובנר 2014-02-22 23:02:42

 

 

אכן, בשורה התחתונה, כשעוסקים בכפיית אידיאולוגיה הבעיות לעולם לא נגמרות. ראה מה קורה בחינוך לערכים, למשל:  

 

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

 

 

אפשר לומר שאם בתי הספר היו מלמדים לציית להוראות ומצליחים בכך,

הרי שהיה לנו הישג גדול מאד לפחות בתחום הסדר וההתנהגות בציבור.

ואין לנו את זה בכלל.

 

בנושא ההשכלה חייבים אחידות מכיוון שיש להגדיר במדויק את הידע הנחוץ

בכל תחום, בכל נקודת זמן, ולכל תואר שהוא.

הבעיה נמצאת בגילים הצעירים שבהם יש ללמד יותר יכולת חשיבה וניתוח,

ופחות לעיסה מעייפת של פרטים רבים מידי.

 

ההורים הם המחנכים העיקריים, וכשהם נכשלים, קשה לאחרים לתקן.

חינוך הוא בעיקרו שימת גבולות,

הוא דורש מהמחנך עקביות ומתן דוגמה אישית,

ודורש לתת למחנך סמכות ויכולת ענישה סבירה.

היכן תמצא עקביות בחברה בה 5 שניות דיבור רציני זה כבר "חפירה"?

איזה הורה בימינו יקבל הענשה של ילדיו ע"י המורה?

 

בנושא הזה יש סיפור קצר:

אשה צעירה באה לרב ומתלוננת על הילד הבלתי מחונך שלה,

ומבקשת עצה לשיפור המצב.

הרב: היגעת מאוחר מידי.

האשה: למה? הבעיה התחילה לא מזמן.

הרב: היית צריכה לבוא אלי לפני 20 שנה.

 

את גבולות החינוך קובעים הערכים.

בחינוך הילדים הקטנים מתמקדים בהקניית ערכי התחשבות באחרים,

מכיוון שילדים קטנים חסרים יכולת זו.

סמכות הורית, עקביות, לא זה לא, התמדה.

כשהילד גדל ההתמקדות עוברת לקבלת אחריות על מעשים.

ילדים לא מודעים להשלכות של מעשיהם, לכן הם מסתכנים יותר ומסכנים אחרים.

מעשים לא ראויים חייבים בתגובה מיידית של הסברה והגבלה.

 

ערכים חינוכיים ומוסריים סדורים ומפורטים קיימים רק ביהדות.

.

ערכים חינוכיים ומוסריים סדורים ומפורטים קיימים בבתי הספר הדמוקרטיים דגם סדברי. 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות המוסריים   

כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי-הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי-ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא.  אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי-מוסרבמקרה הטוב, ובלתי-מוסריים במקרה הגרוע,

המרכיב הוא אחריות אישית. 

כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי-ספר אינם יכולים לשנות זאת או להפחית ממנו.  בתי-ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות:הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?

בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית-הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.

האם בית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל את בית-הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מהאחרים.