אל תבנו על וועדות ועל רגולציה. הצטרפו למועדון המחוברים, זה המפתח להצלחה.

מן העיתונות: "מחצית מהמשקיעים בנדל"ן: עובדי המגזר הציבורי, הבנקים והביטוח, אף שהם רק שליש מכלל המועסקים במשק. השכירים במגזר הציבורי, הבנקים והביטוח הם הכוח החזק ביותר בשוק הנדל"ן להשקעה".

תגובתי:

הכותרות שמנפקים לנו דיוניה של הוועדה למלחמה בעוני מרתקות ואף נוטעות בלבנו תקווה שסוף סוף צפוי שינוי מהותי ביחסה של החברה הישראלית אל ענייה. שיעורי העוני אצלנו הם מהגבוהים בעולם. לא משהו להתגאות בו. הרי כל ישראל (אמורים להיות) ערבים זה לזה, נכון?

לכאורה, יש סיבה לאופטימיות. היעד שהציבה בפניה הוועדה, הפחתת שיעורי העוני  ב- 50% תוך עשור, הוא שאפתני וכדי לעמוד בו בוחנת הוועדה אלטרנטיבות מהותיות ולא "קוסמטיות". מדינת הרווחה נמצאת סוף סוף תחת שולחן הניתוחים. מטרת הוועדה היא גיבוש תוכנית לאומית לצמצום העוני בישראל, בעלת יעדים מדידים הוועדה התחייבה לגבש את התוכנית בתוך 90 יום ולהגיש אותה לראש הממשלה ולאישור הממשלה. בראבו!

למה לא צריך לבנות על הוועדה למלחמה בעוני ?

הייתי גם מוכן להתעלם מכל הסימנים המעידים שצצו לקראת גיבוש הרכב הוועדה ואופן עבודתה.

החל מהעובדה שזו לא וועדה בין-משרדית או אפילו בדרג גבוה ממנה, דרך המאבק המתוקשר על הצורך לתעד ולפרסם את הפרוטוקולים של דיוניה, ועד להחלטות תמוהות על הרכבה. קולם של העניים לא יישמע בחדרי הוועדה, אבל קולה של חברת הייעוץ מקנזי, שמתמחה בייעוץ אסטרטגי לאליטה הכלכלית ולקונצרנים  הגדולים יישמע. נכון שמרבית המלצותיה של וועדת טרכטנברג נותרו על הנייר, אבל לפחות הדיונים היו במתכונת פתוחה ושיתופית. חשבתי שהלקח נלמד, אבל מסתבר שעולם כמנהגו נוהג.  אבל אולי כל אלה הן זוטות וצריך להתמקד בעיקר. כך קיוויתי.

המחלוקת בין נתניהו לפלוג היא סערה בכוס מים

דיוני הוועדה מנותקים משיח ערכי וציבורי אודות יתרונותיה וחסרונותיה של השיטה הניאו-ליברלית הנהוגה אצלנו ומהמחלוקת בין ראש הממשלה נתניהו לבין נגידת בנק ישראל פלוג. דיון מנותק כזה, מרוחק כזה, לא יכול להוביל לשינוי האמיתי שהחברה הישראלית מייחלת לו, אפילו אם הייתה הכרעה ברורה בוויכוח בין נתניהו לפלוג, המשקף את הפערים האדירים שבין גישה ניאו-ליברלית ששואפת לעזור לעניים לא ישירות, אלא בעקיפין באמצעות עידוד הצמיחה במשק והקטנת הגירעון התקציבי, לביןהקפיטליזם המרוסן, יש אומרים הקומוניסטי  של פלוג, התומכת בהגדלת הוצאות הממשלה והסיוע לשכבות החלשות ומימונו באמצעות העלאת מסים, מן הסתם בעיקר ישירים, כלומר כאלו שיכבידו את נטל המס על השכבות המבוססות והמגזר העסקי.  

האם אנחנו באמת ניצבים בפני בחירה בין מדינת רווחה לבין מדינה קפיטליסטית? האם יש צורך בהכרעה כזו? או שמא מדובר על 2 קצוות של אותה שיטה, בעוד אנו זקוקים לדיסציפלינה שונה לחלוטין, אחרת, כזו המבוססת על חיבור ועל ערבות הדדית בינינו כמצע, ממנו תגדל ותתפתח כלכלה חדשה, שאין טעם להגדירה באמצעות עולם המונחים הישן של ימין או שמאל כלכלי, עולם שפשט את הרגל?

למה לא נחסל את העוני באמצעות תעלול סטטיסטי?
אז התחילו ההדלפות וזו שתפסה במיוחד את תשומת ליבי הייתה שהאסטרטגיה המובילה להפחתת שיעורי העוני בישראל היא באמצעות תעלול סטטיסטי. הגדרת העוני תשונה, כך שלפי שיטת המדידה החדשה יסתבר לנו שהמצב הנוכחי בעצם לא כל כך רע ושיש הרבה פחות עניין בישראל ממה שנדמה לנו. ובא לציון גואל.  ככה תהיה לנו אבטלה נמוכה, ששיטת המדידה שלה מוטית במתכוון כלפי מטה, אי שוויון שנמדדים לפי פערים בהכנסה הפנויה תוך התעלמות מוחלטת מרכוש, מהון ומההכנסות שהם מייצרים, ועכשיו גם שיעורי עוני מחמיאים במקום מביישים. מכירים את הבדיחה על הסטטיסטיקאי שטבע בבריכה שהעומק הממוצע שלה הוא חצי מטר?

יש צורך להגדיר מחדש מיהו עני

במקום להיגרר לפופוליזם, אני סבור שהדיון על ההגדרות של "מיהו עני" הוא בהחלט במקומו, אבל מזווית אחרת לחלוטין.  צריך להבחין בין עוני סטטיסטי לבין עוני אמיתי.

למה הכוונה? יש בישראל מגזרים שלפי מבחן ההכנסה הרשמי ממוקמים מתחת לקו העוני, בעוד בפועל הם רחוקים מלהיות עניים ממש. הכוונה לאלו שחיים במסגרת קהילות חזקות, חמולות ומנגנונים חברתיים מפותחים של חיי שיתוף, גמ"חים, צדקה וערבות הדדית. 
בנוסף, לא מעט מהעניים לכאורה בישראל, חיים הרבה מעל קו העוני הרשמי הודות להישענות על כלכלה שחורה, או בנייה בלתי חוקית, או שתיהן. מטבע הדברים, יוצא שבקרב חלק משמעותי מהמגזרים הערבי והחרדי, אין עוני אמיתי, אלא רק עוני סטטיסטי.

למה חשובה ההבחנה הזו? כי הרי אין מספיק משאבים להעלות את כל העניים בישראל מעבר לקו העוני, או אפילו להפחית את שיעור העוני ב-50% תוך עשור, כפי שמקווה הוועדה להמליץ. לכן חשוב לעזור לעניים שבאמת זקוקים לעזרה  ולא לאותם עניים סטטיסטית בלבד.

ערבות הדדית זה לא לפראיירים
ערבות הדדית איננה דאגה בלתי סלקטיבית לכולם או שוויון כפוי ועלוב, אלא דווקא התחשבות סלקטיבית וסגולית, היינו מותאמת לצרכים וליכולות האמיתיות של כל משפחה, והיא חלה רק על אלו שנכללים בציבור וממלאים את כל חובותיהם האזרחיות כמוגדר בחוק, ולא לטרמפיסטים ופרזיטים למיניהם. לעניים באמת מגיע סיוע בכל תחומי החיים במטרה להוציאם ממעגל העוני. לא רק על ידי קצבאות, אלא גם באמצעות חינוך והשתלבות בשוק העבודה להבטיח מוביליות חברתית וכלכלית גבוהה עבור הדור הבא. 
זו ערבות הדדית אמיתית. מי שלא צריך באמת סיוע – לא מבקש אותו ולא מקבל אותו ובכל הוא מביע את הרגשת הזולת ותורם את תרומתו לחברה כולה, ביודעו שאם יתדרדר כלכלית, רשת הערבות ההדדית הזו, שאנו בהחלט יכולים להרשות לעצמנו במתכונתה המצומצמת והאמיתית הזו, תחבק גם אותו. הדדיות הוא שם המשחק.

כישלונה הצפוי מראש של הרגולציה

בנוסף, לא ברורה ההישענות המוגזמת שלנו על רגולציה, וועדות וחקיקה, במיוחד כשהם לא מבטאים שינוי של ממש בנורמות הציבוריות ובערכים עליהם מושתתת כלכלת ישראל.
האם לא הגיע הזמן לקבור את התקוות המוגזמות שאנו תולים בשינויים רגולטוריים?

קשרי הון-שלטון בישראל הן כל כך מפותחים והרצון הטבעי והאנושי של כל אדם או עסק להרוויח כמה שיותר, מבטיחים לנו שתמיד יימצאו דרכים ראשית לטרפד את הסעיפים הכואבים באמת בכל רגולציה משמעותית, ושנית לעקוף אותה באמצעות יצירתיות, קומבינות והליכה על הסף.

לא רק שאפשר להשתגע מהרשימה האינסופית של דברים שצריך לסדר בחוק/תקנות, לא רק שהסיכוי להעביר את החלק הארי של הרפורמות החיוניות להבטחת צמיכה מכלילה במשק הוא אפסי, אלא גם אחרי שרפורמה מוצלחת לכאורה מתקבלת ועוברת לידי הרגולטורים האמונים על אכיפתה, מסתברשבמרבית המקרים הרגולטורים משרתים את המפוקחים ושידן של קבוצות האינטרס כמעט תמיד על העליונה. גיא רולניק ניתח את זה יפה. תקראו ותהנו.

הצטרפו לחזקים ולמחוברים - אסטרטגיית Me too 
אז אם ישראל לא מוכנה לשינוי מהותי ואמיתי ואם גם הרגולציה לא תעזור, מה עושים?

אומנם בינתיים עולם כמנהגו נוהג, אבל לא לאורך זמן. החל מרמה גבוהה מסויימת של פערים חברתיים, אי השוויון פוגע בצריכה הפרטית, בצמיחה ולכן בעיקר בעשירים. בנוסף הוא מעודד חוסר יציבות פוליטית ומערער את התנאים ההכרחיים לצמיחה ברת קיימא ולשוק הון בריא. 

העשירים, למרות שבכירי הכלכלנים בעולם מסבירים להם שמשתלם להם להשקיע בצמצום (אך לא בחיסול) הפערים הכלכליים, אינם מסוגלים לוותר על כלום. הם, בדיוק כמונו, רוצים רק עוד ועוד לעצמם. אין מה להאשים אותם, זה הטבע האנושי ולו היינו במקומם הינו נוהגים בדיוק באותה הצורה, בל ניתמם.  

לצערי, גם ערבות הדדית נשמעת אולי כמו פתרון תיאורטי-אוטופי, אבל לא כמשהו שהולכים איתו למכולת.  לכן, המפתח ליציאה ממעגל העוני, המפתח לשיפור מעמדנו הכלכלי והחברתי, גם אם אנחנו עמוק בתוך מעמד הביניים שחייו בישראל ובעולם כולו הולכים ונעשים קשים מנשוא, הוא בחיבור בינינו.

צריכים לגלות רק דבר אחד. אתם רוצים שיהיה טוב? יש לנו מפתח. יש לנו מפתח. ראיתם כבר מה עשו אתכם הפוליטיקאים והעסקנים, שאמרו לכם שיהיה טוב? יאיר לפיד חוגג שנה במשרד האוצר בלי שום הישג משמעותי, במסיבה של האליטה ליום הולדתו ה- 70 של יעקב פרי, שקיבל למעלה מ- 600 א' ₪ בונוס מבנק מזרחי, בגין 2012 ועבור משרה חלקית.  

המפתח, הפתרון שיכול לשנות מהותית את חיינו, הוא החיבור בינינו.

זו לא המצאה חדשה או בלעדית. בואו נסתכל על המגזרים בישראל שלמדו להעריך את העוצמה הכלכלית של החיבור ביניהם ושמנצלים אותו לטובתם, ונחקה אותם.

בתורת המשחקים מכנים את האסטרטגיה הזו Me too ("גם אני").
הנה כמה דוגמאות עדכניות:
- מחצית מרוכשי הדירות להשקעה הם עובדי המגזר הציבורי, הבנקים והביטוח.
- עובדי מערכת הביטחון מנצלים את מבצעי מועדון חבר להשקעה בדירות.
- וועדי עובדים ומועדן המחוברים זוכים להטבות מפליגות בתחום הנופש בישראל ובכך  
  מייקרים בפועל את המחיר עבור הלקוח הפרטי הבודד.

 אל תחכה מאף אחד, אף פעם, לשום טובה. שום מילוי לא יבוא אליך מאף מקום. אף אחד לא יחשוב עליך טוב וירצה לעשות בשבילך משהו.  בקיצור שרוף את הכל התקוות שלך. בואו נבנה אותן בעצמנו ויש לנו את זה, הכל בידיים שלנו. אנחנו לא זקוקים לאף אחד, אנחנו נגלה שפע, אנחנו נגלה שלום, אנחנו נגלה חיבור, שלמות, בריאות, חינוך, כל דבר מה שאתה רוצה, אנחנו בעצמנו. לא זקוקים לגדולים, למנהיגים, לאליטות, לממשלה, לאף אחד. חיבור כזה שלנו, בערבות הדדית הלכה למעשה, הוא שיביא לנו הכל. בשביל זה לא צריך לחכות להמלצות של הוועדה למלחמה בעוני. הכל בידיים שלנו. בהצלחה.

פוסטים קשורים:

- דוח העוני - עזבו את הפוליטיקאים. בכוחנו לעזור לעצמנו

-צנטריפוגה כלכלית: פנטזיה ושמה צמיחה מכלילה.

- כלכלת ישראל מיישרת קו עם מצב אזרחיה.