קיבלתי את הצעתה של קרסטין ומאחר ואני בארץ אכתוב כמובן בעברית
(מי שזה ארוך עבורו ומשעמם שיעצור כאן ויעבור לשירים)
לסבאל'ה ולנכדו כבר אציין מראש לפני שהוא שואייל מה השאלה?זו השאלה!!!
איך (לא) להסתדר באמריקה ?- על כלכלה בגרוש, המלמדת אותנו
יותר מכל, תיאוריה אקדמית על האלסטיות של חוקי הכלכלה,
על כישלון השוק ועל המצב האנושי.
אנשי השירותים: החדרניות, עוזרי הטבחים, שוטפי הכלים (העוזרים לעוזרים)
ושאר המקצועות בהם עסקינן משלמים שכר - מינימום.
באמריקה שכר זה משתנה בין המדינות השונות בדרום
(עוד מתקופת העבדות חחח ) הוא הנמוך ביותר ובסן פרנסיסקו הגבוה ביותר.
הממוצע נע סביב התשע דולרס לשעה, כלומר הכנסה שנתית
של 18000$ (מתבסס על 2000 שעות מנוע חחח בשנה )
מי שחושב שמשמעות החלום האמריקאי הגורס שעבודה קשה היא
המפתח לחיים טובים יותר, מנקודת מבטם של אנשים עובדים אשר
משתכרים פחות מעשרה דולר לשעה , ללא חסכונות בבנק, ללא רכוש,
ללא מערכת תמיכה מסודרת, ללא ביטוח בריאות . טועה ולמעשה ובפועל
העובדים משילים, את זכויות האדם שלהם בכניסה למקום העבודה.
ומוותרים בחברה המוגדרת כדמוקרטית על הזכות
לפרטיות, על חופש הביטוי ועל הזכות להתאגד.
תעשייה שלמה מגלגלת מיליארדים ומתפרנסת מפגיעה בפרטיותם של
העובדים ומחדירה לגופם ולנשמתם על מנת להבטיח יעילות,
שקט וציות ללא תנאי למעסיקים.
אני מתארת את המצב כפי שאני עדה לו בארצות הברית, אבל למעשה קשה
לחשוב על מדינה מערבית אחרת שבה יש פרולטריון ענק כל כך
של עניים עובדים ונטולי זכויות בסיסיות,
כפי שהוא קיים בישראל.
מעמד עצום של עובדים לא מאוגדים בעלי סל זכויות מצומק,
עובדים "ארעיים" שמועסקים במשך שנים באותו מקום עבודה,
עובדים שבחלוקה המעמדית במקום העבודה, יוצרים מה שכונה
על ידי שופטת בית הדין הארצי לעבודה אלישבע ברק,
(בדימוס ואשתו של......גם הוא בדימוס ביחד פנסייה של 100000 לחודש )
מעמד של "מצורעים תעסוקתיים",
פרולטריון ענק וזמין לניצול מיידי.
הפילנתרופים האמיתיים בחברה, כפי שכותבת למשל
ברברה ארנרייך, הם העניים.
(כותבת בספרה ספר חובה! ממנו ליקטתי
כמה שורות כאן הקשורות לארה"ב )
יום טוב בהמשך - מקווה שלא עייפתי את מי שקרא
ליאת ברק - ללא הפנסייה של הברקים וגם לא של הרעמים
שכה חסרים לנו בפברואר שנת 2014 (לא כולל פורים חג הילדים)
(ברברה ארנרייך, מבקרת ופעילה חברתית נודעת, שמאמריה
מתפרסמים באופן קבוע ב"הארפרס", ב"ניו יורק טיימס" ב"ניו ריפבליק" ).
ובלי שיר אי אפשר לסיים :-
עוּרוּ, אַחַי, אַל תָּנוּמוּ
לַעֲבוֹדַתְכֶם אָנָּא קוּמוּ!
יָהּ חַי לִי, לִי הָהּ עֲמָלִי!
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=136
הוספת תגובה על "קפצתי לביצה המקומית (צינית) לשבוע ולמי שנמאס מהשירים - הפעם על איך (לא) להסתדר באמריקה ?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה