אוקטובר 2000 היה אחד החודשים הקשים בתולדות ישראל. באותו החודש פרצו מהומות הדמים של האינתיפדה השנייה, שבמהלכה נהרגו יותר אזרחים ישראלים מאשר בכל מלחמות ישראל (פרט למלחמת העצמאות) ושדירדרה את כלכלת המדינה למשבר הקשה בתולדותיה. סיר הלחץ המבעבע של ערביי ישראל התפרץ באותם ימים בשורת מהומות אלימות וחסימות כבישים.

משטרת ישראל, שניצבת לבדה במערכה, נכנסה לפאניקה. בעיני רוחם ראו השוטרים את התממשות סיוט האימים - הפיכתם של ערביי ישראל לגיס חמישי, החובר לפלסטינים בשעת מלחמה כדי לתקוף את ישראל גם מבפנים. הפאניקה הזינה את התגובה, והמשטרה פתחה באש חיה על המפגינים הערבים. מכאן ההידרדרות עד למהומות כלל ארציות ו–14 אזרחים הרוגים (13 ערבים מאש המשטרה, ויהודי אחד שנפגע מזריקת אבן על מכוניתו) היתה קצרה.

בדיעבד, היה ברור ששיקול הדעת שהפגינו כל הצדדים באירועי אוקטובר 2000 היה פגום מיסודו. ערביי ישראל שגו שגיאה גסה כשבחרו לפתוח במהומות אזרחיות דווקא בשעת משבר ביטחוני, כאשר הרגישות והחששות של ישראל נמצאים בשיא. השוטרים שגו שגיאה גסה כשפירשו את המהומות כמרד ופעולת בגידה.

לו השוטרים היו מתייחסים אל המהומות כהווייתן - המון מתוסכל שפורק רגשות קיפוח רבות השנים (על רקע מאבק לאומי, שאתו יש לו גם הזדהות) - הם לא היו מעלים על דעתם לפתוח באש חיה. הבהלה אחזה בשוטרים, שחשבו שהם מתמודדים עם מלחמה, ולא עם סתם הפגנה אלימה שיצאה משליטה.

האירועים חשפו את עומק הקרע בין יהודים לערבים בישראל ואת עומק הדעות הקדומות שמפלגות את הצדדים. מתחת לפני השטח היהודים חושדים בערביי ישראל שהם בוגדים פוטנציאלים, ואילו הערבים יודעים שכך הם נחשבים, ולכן מזדהים לעתים קרובות עם הצד הערבי שלהם יותר מאשר עם הצד הישראלי.

אירועי אוקטובר 2000 בפוריידיס. הערבים חיים במציאות בלתי אפשרית

צילום: ירון קמינסקי

"יחסי רוב ומיעוט בעייתיים בכל מקום", כתבה ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת אירועי אוקטובר 2000, ועדת אור, "במיוחד במדינה המגדירה את עצמה על פי לאומיות הרוב. לדילמות במדינה כזו אין פתרונות מושלמים, ויש הטוענים כי קיים ניגוד מהותי בין עקרונות מדינת־לאום ריבונית לעקרונותיה של דמוקרטיה ליברלית. את תחושותיהם של הערבים בישראל, אשר זיקתם לפלסטינים מעבר לקו הירוק אינה לאומית בלבד אלא גם חברתית ומשפחתית, הביע אמירתו הידועה של עבד אל־עזיז א־זועבי, 'מדינתי במצב מלחמה עם בני עמי'. אין פירושו שהמגזר הערבי בכללותו תומך בכל שיטות המאבק של הפלסטינים, רובו המכריע דוגל בעקביות בתהליך השלום. ואולם בעת ובעונה אחת הוא מזדהה לחלוטין עם השאיפה להקמת מדינה פלסטינית, ורואה במדיניות הישראלית מכשול בפניה".

הדברים שכתבה הוועדה ב–2003 נפלו על אוזניים אטומות. ב–11 השנים שחלפו מאז חלה התקדמות ביחסי יהודים וערבים בישראל, אבל היא נעדרה התקדמות כמעט מוחלטת בקרע היסודי שבין שני הצדדים.

בראש ובראשונה, ערביי ישראל לא קיבלו בשום שלב הבנה מהרוב היהודי לתחושות המעורבות שלהם כלפי המדינה. לפי מחקרי דעת הקהל שעורך פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה, 22% מערביי ישראל מגדירים את עצמם ערבים־פלסטינים, ללא כל שיוך ישראלי. עוד 45% מגדירים עצמם פלסטינים־ישראלים, ורק 32% מגדירים את עצמם כפי שהרוב היהודי אוהב לכנות אותם - "ערביי ישראל".

את הנתונים הללו אפשר לקרוא כ–67% מערביי ישראל מגדירים עצמם פלסטינים, אבל אפשר גם לקרוא אותם הפוך: 77% מערביי ישראל מגדירים את עצמם ישראלים. הבחירה אם להסתכל על חצי הכוס המלאה או הריקה נמצאת בעיני המתבונן.

זאת ועוד, 67% מערביי ישראל חושבים שמדינתם גזענית, 53% סבורים שאין לה זכות קיום כמדינה יהודית ודמוקרטית, 63% תומכים בפיתוח נשק גרעיני על ידי איראן, 23% טענו כי היו שוקלים לעבור להתגורר במדינת פלסטין, ובסכסוכים אלימים בין ישראל ושכנותיה - הם תמיד יתמכו בשכנים הערבים.

מנגד, במחקרים של סמוחה גם הרוב היהודי מגלה עמדות קיצוניות, אפילו יותר מאלה של הערבים: 66% מהיהודים לא חושבים שישראל היא מולדת משותפת ליהודים וערבים, 60% סבורים כי הפלסטינים אינם תושביה המקוריים של הארץ, 53% מהיהודים סבורים כי המדינה צריכה לתת עדיפות לאזרחיה היהודים על פני האזרחים הערבים. תחושות הקיפוח של ערביי ישראל, כלומר, יש להן על מה להסתמך.

יתרה מכך, הרוב היהודי גם מתכחש למציאות הבלתי אפשרית שאליה הוא מכניס את הערבים, שדוחקת אותם לעמדות קיצוניות. הערבים, הצד שהפסיד במלחמת העצמאות, נדרשים לשמור אמונים למדינה שניצחה אותם. לא רק, אלא שהם נדרשים להאמין בהיותם שווי זכויות, בשעה שהמדינה שלהם מגדירה את עצמה יהודית ונושאת דגל יהודי והמנון יהודי.

אפשר להוסיף שהמדינה שלהם אמנם מכנה אותם אזרחים שווי זכויות, אבל בפועל מתייחסת אליהם כאל בוגדים פוטנציאלים - בשב"כ יש מחלקה ערבית שעוקבת אחר המגמות במגזר, הערבים פטורים משירות צבאי, ובנמל התעופה מפשיטים אותם מכף רגל ועד ראש לפני כל טיסה. על כל זה צריך להוסיף את העובדה שהמדינה שלהם נלחמת בבני עמם ומעמידה אותם בקונפליקט קשה מנשוא.

הקונפליקטים הללו, שנותרו בלתי פתורים מאז אוקטובר 2000, מתפרצים עתה שוב. הלחימה בעזה מעוררת את קריאות ההתנגדות של הרחוב הערבי לאלימות נגד מדינתו, ואת השנאה של הרוב היהודי שרואה בעמדה הזו משום בגידה. ההקצנה של שני הצדדים נראית על סף רתיחה, ובמידה רבה היא כבר רותחת.

כדאי לזכור כי רגע לפני פרוץ מבצע צוק איתן היו אלה אזרחים יהודים שרצחו אזרח ערבי, רק בשל היותו ערבי, שבחודשים האחרונים היו ערביי ישראל חשופים לגלי אלימות קשים נגדם במבצעי תג מחיר, שעסקים ערביים מוחרמים עתה, וכי אלה הם הערבים שחוששים ללכת בימים אלה ברחוב בשל הקנטות וגילויי אלימות נגדם. העובדות מלמדות כי השנאה של הרוב היהודי מסוכנת בימים אלה הרבה יותר מהעמדות הקיצוניות של חלק מערביי ישראל.

האם אנחנו קרובים לאובדן שליטה דומה לאוקטובר 2000? סמוחה סבור שלא. לדעתו, הצדדים למדו את הטעויות - המשטרה נזהרת עתה באופן פיזור ההפגנות, והערבים למדו "שלא למתוח את החבל" בשעות רגישות. "בכל מערכות ישראל", הוא מדגיש, "הערבים מעולם לא פעלו נגד המדינה. החריג היחיד היה אוקטובר 2000, והוא נבע מטעות של המשטרה". לדבריו, האלמנט החריג עתה הוא דווקא הקיצוניות של חוגי הימין היהודי והרפיסות שמגלה המדינה בהדברת האלימות של הימין נגד ערבים, ולא העמדות של ערביי ישראל, שמחזיקים בעמדות מסורתיות בכל סבבי הלחימה.

להפך, הסקר האחרון מ–2013 הראה דווקא התמתנות ניכרת בעמדות של ערביי ישראל כלפי מדינתם. "אולי אלה פירות השיפור היחסי במצבם החברתי־כלכלי", הוא אומר, "ואולי תגובת נגד להצעות של אביגדור ליברמן להעביר את ואדי ערה לפלסטין - זה חידד אצלם עד כמה חשוב להם להישאר חלק מישראל".

השאלה העיקרית היא אם גם לישראל חשוב שהערבים שבה יישארו חלק ממנה, והאם היא מסוגלת ומתכוונת להתאמץ כדי להעניק להם את התחושה שהם אכן רצויים כאן. "כינון הרמוניה סבירה ביחסי רוב ומיעוט", כתבה על כך ועדת אור, "היא משימה קשה המוטלת על כל מגזרי החברה. משימה זו מחייבת מאמץ מיוחד מצד מוסדות המדינה, המבטאים את ההגמוניה של הרוב, על מנת לאזן את היפגעותו של המיעוט. הימנעות ממאמץ כזה, או עשייתו באופן בלתי מספק, יוצרת בקרב המיעוט תחושות של קיפוח ומציאות של קיפוח, אשר עלולות להחמיר במרוצת הזמן".