אני גולש בקהילות השונות וקורא פוסטים של חברות וחברים,ואת התגובות של חברי החברים, ואני מנסה להבין מה מניע את האנשים לשבת ולכתוב את דעתם, ומה זה מועיל. אם זה למטרה אישית כדי לפרוק תסכול או מועקה, מילא. אך אני משוכנע שאנשים כותבים במטרה להביא דעה מזוית אחרת שאולי בעקבותיה יכול שינוי כזה או אחר. 

המקומם הוא התגובות שמבקרות את התקדמות המבצע והבקורת על התנהלות צהל. יש כאלה שמביעים בקורת על הדרך, מבקרים את התוצאות העקיפות או הישירות, מתמרמרים על הקצב האיטי בסיסמאות של צריך להכנס באמ אמא שלהם...וישנם שמביעים את דעתם לאור נסיון העבר כשהם היו לוחמים או חיילים. וכשאני קורא זאת ומדמיין לעצמי את הכותב או הכותבת, או המגיב בתגובה, יושבים מול המקלדת והמסך ומצקצקים באותיות וחלקם אפילו מתנסח היטב, אני מרגיש שקצב פעימות ליבי גובר. והסיבה נובעת מכעס ואכזבה. כפי שאני מדמיין את הכותבים, כך יש לי גם את היכולת לדמיין את הלוחמים הצעירים ומפקדיהם שניתן לספור את שעות השינה שלהם על יד אחת בתוך שבוע אחד, וניתן להכניס לתוך חצי פיתה את מה שהספיקו לאכול, או אני מדמיין את הריח שמדיף גופם שמזיע גם מהחום וגם מהפחד, ואני מדמיין גם את צפצופי האוזנים מעוצמת הפיצוצים שהם חווים מסביב, ויכולתי להעריך עוד ועוד בתיאורים האלה, אך אני מבקש להגיע לפואנטה. והפואנטה היא למעשה שאלה. תגידו לי מאין אתם לוקחים את החוצפה לבקר את המצב הזה? מי שם אתכם במקום הזה? מי הכשיר אתכם בתנאים שאתם נמצאים לבוא ולבקר את הדרג המדיני או הצבאי שעה שאתם מדיפים ריח של מקלחת טובה, כרס מלאה במזון איכותי וברקע רחש המזגן? גם כאן אני יכול לשאול עוד ועוד...התשובה שלי היא פשוט : תשתקו!!! סתמו את הפה כי זו מלחמה שלא ידענו מעולם להתמודד איתה. זו מלחמה שונה מלבנון, זו מלחמה שונה מיום כיפור וכמובן ששת הימים. נגמרה התקופה של זבנג וגמרנו. האויב הזה הוא אכזר, נחוש ושונא אותנו ברמות שמעבירות אותו על דעתו. ועם שנאה כזו חיילנו צריכים להתמודד. אין כאן כניעה של הצד השני  ואין סיכוי לדגל לבן. זו מלחמה של מתאבדים מול חפצי חיים. שכחתם כיצד התמודדו האמריקאים עם המתאבדים היפנים, עם הקמיקזות? אמריקה הגדולה לא יכלה לתופעה הזו והכריע את הכף עם שתי פצצות אטום. בסיטואציה כזו לא התמודדנו ולכן העורף צריך לשתוק ולקוות שהצעירים האלה, הגיבורים, המפקדים, וגם המדינאים צריכים להחליט מה לעשות וזאת בפעם הראשונה בתולדות מדינתנו. לאור זאת גם העורף צריך להתמודד בצורה שונה בתולדותיו ולגלות סבלנות, ותמיכה במאבק השונה והמיוחד הזה. גם אם דעתכם שונה, שימרו אותה כעת לעצמכם כי היא לא מועילה, ההיפך היא מזיקה לאלה שעושים הכל למען שאנו נחייה.

פוסטים, בקורות, חוות דעת, תגובות, לא כעת ...הכל בעיתו

 

ואם רוצים לכתוב כל הכבוד לצה"ל ולממשלה - זה בסדר?

לאלה שעושים במלאכה מגיע כל הכבוד. גם בעורף ישנה המון עשייה, בהתנדבות, בעזרה לזולת, בתמיכה, בכל תחום ובכל הענפים. בחזית ישנה הקרבה של חיים, של אומץ של פציעות איומות על זה מגיע כל הכבוד...מתגובתך אני למד שפוסטים בעד הממשלה הם מקובלים. אז אם לא הבהרתי עצמי בכתיבה אני מתכוון לכתיבה באיפיון חיובי ומפרגן מסייעת, כתיבה בקורתית היא מזיקה, כעת בשלב שבו אנו נמצאים. לשמור את הבקורת החיונית לאחר מעשה. כעת הוא שלב העשייה הקדושה.