תשכחו בבקשה לכמה דקות, כמה אתם שונאים אותי וכמה אני בוגדת ובכלל יש לי רק חברים חמאסים וכל הממבו ג'מבו. אחרי שתסיימו לקרוא את הסיפור, אתם רשאים לחזור לשנוא אותי.
הסיפור אמתי לגמרי, מהחיים, ומצאתי אותו בפייסבוק. כתב אותו, הלל קניגסברג, איש אמתי לגמרי בשר ודם.
בעיקרון הסיפור מן החיים מבליט את האסון הנורא שדיקטטורה יכולה להמיט. אפילו אם עלתה באופן דמוקרטי, אפילו אם נועדה למגר שלטון מושחת שהיה לפניה. דיקטטורה היא אסון. איך שלא נהפוך את זה.
אתם אומרים שאתם רואים בהנהגה הנוכחית בעזה כתובת?
רובכם אנשים דעתנים, איני אומר לכם לשנות את דעותיכם, אבל אני חושב שבהחלט שווה לכם לקרוא את מה שכתבתי פה ולו רק בשביל נקודת הפרספקטיבה הנוספת. אתם יכולים כמובן גם להתעלם ממה שכתבתי פה. לא יהיה זה אלא כדי להוכיח לי את מה שאני חושב כבר הרבה זמן...
21.7.2014 יום שני
אני הולך לספר לכם סיפור ארוך שאני שומר בבטן בערך מאז היום הראשון של המבצע הזה.
הרבה מחבריי המכנים עצמם "שמאלנים" טורחים לספר לי על פשעי הצבא הישראלי ועל ה"שואה ההומניטרית" שגרמנו לעם הפלשתיני.
הוסיפה היום גברת אחת שלא אזכיר את שמה בעקבות פוסט שהעליתי לדף שלי היום שמכפיש את החמאס (יכול להיות שהוא מוטעה) כי "יש ברשת מספיק רעל גם ככה".
ובכן, כנראה שאין מספיק רעל, שכן השנאה שלי לחמאס אינה נובעת רק משנאת החמאס אליי, היא נובעת ממה שהם מעוללים דווקא לבני עמם, שדי להם בהתמודדות עם חייהם הקשים בעזה.
החמאס הפך את חייהם של תושבי עזה לגיהנום עלי אדמות.
החמאס רמס את זכויותיהם, את כבודם, הפך אותם לבשר תותחים, למגן אנושי, הטריד אותם וכפה עליהם את דעתו ואוי למתנגד.
כיצד יכול מישהו לחשוב כי החמאס מייצג את תושבי עזה נאמנה?
הוא לא! החמאס הפך להיות המפלצת שכל תושבי עזה חרדים ממנה!
כן! לא פחות ממה שהם חרדים מהאויב הציוני.
ואיך אני יודע זאת?
את זה תוכלו לקרוא ממה שאני מספר לכם עכשיו. שכן, תאמינו או לא, איני מייחל למותם של תושבי עזה, שכן בני אדם הם בני אדם ואוי למייחל למותו של האחר.
אז בטרם תפצחו את פיכם הערל לגבי הטבח שמבצע צה"ל בעזה, זיכרו כי לא רק אוייב אחד לעזתים אלא שניים ומבין שניהם, החמאס ככל הנראה האכזרי ביותר.
את באשיר פגשתי בלוס אנג'לס, זאת הייתה תערוכה של תשעים שנה להארלי דיווידסון. לבשתי חולצה עם כיתוב בעברית ואז שמתי לב שמישהו מביט בי במבט משונה.
אני כבר לא זוכר איך זה התחיל שהתחלנו לדבר, כשהוא אמר לי ששמו הוא באשיר הייתה רתיעה ראשונית אבל כשהמשיכה השיחה לאופנועים האהובים עלינו, הוא נפתח עוד ועוד.
הוא בא לפה מעזה, שג'עאיה (ולא סג'עיה כמו שאוהבים לקרוא לזה אצלנו).
שנים עבד בבניין בישראל וחסך כסף ללמוד הנדסת אלקטרוניקה.
כבר שנתיים בארה"ב, עוד קצת מסיים. סיפר לי שגר הרבה זמן בת"א ועבד בה בבניין ובמסעדות, כרגיל כמו עם ישראלים מצאנו מהר מאוד מכרים משותפים.
ככה התחילה הידידות עם באשיר, היינו נפגשים פה ושם לאיזה סנדביץ' משותף, כי לשתות, הוא לא שתה.
"אסור!" הוא היה אומר לי ואני קיבלתי באנחת צער את העובדה שאי אפשר לצאת לערב שתייה עם באשיר.
קצת זמן אחר כך הוא הכיר לי את פאתן.
פאתן הייתה בת למשפחה עשירה מבית לחם שעשתה את הונה, באופן אבסורדי, ממכירת מזכרות לתיירים נוצרים. היה גם בית מלון קטן, משפחה מסודרת.
פאתן למדה בביר-זית והגיעה לברקלי במסגרת תכנית חילופים, אינטלגנטית להדהים. באופן מוזר היה משעשע לראות את החיזורים של באשיר אחרי פאתן. היא הייתה צוחקת עליי ואומרת לי שלמעשה, גם אני פלשתינאי, מכיוון שאני בא מפלשתין...
לצערי, הייתי חייב לעזוב לארץ. נשארנו בקשר טלפוני לא הדוק.
באשיר התלהב מכל אווירת טרום-אוסלו שהייתה באוויר "הגנרל רבין שלכם גבר-גבר. אתה תראה שהוא עוד יעשה פה משהו יפה..."
הייתי ספקן אז ואמרתי לבאשיר שנחייה ונראה.
הוא צדק בסוף והסכמי אוסלו נחתמו.
שבוע אחר-כך הוא סיפר לי בהתרגשות שאחיו בא לארץ יחד עם אנשי הרשות והוא חוזר לשג'עאיה.
"יש לי הפתעה בשבילך" הוא אמר לי, "אני ופאתן החלטנו להתחתן. המשפחה שלה עשתה קצת צרות אבל אינשאללה, הכל הסתדר".
לא יכולתי להגיע לחתונה.
בשנים הבאות הוא סיפר לי על איך בונים את עזה, על ההריון הראשון של פאתן, על הכסף הרב שהוריה שלחו להם לבנות את הבית ועל התחינות שלהם שיצאו מ עזה ויעברו לבית לחם קרוב להוריה.
ואז באה אינתיפדת אל-אקצה. הרמתי לו טלפון אז, לדרוש בשלומו. באופן מצחיק, כשאני עומד במדף פתוח ומשקיף על רמאללה.
הטון שלו היה בלתי ידידותי בעליל: "השרון החזיר שלכם" הוא אמר לי אז "בא להרוס הכל".
לא ידעתי מה להגיד לו, ביקשתי רק שישמור על עצמו. הוא הפטיר משהו לא מתחייב וניתק.
השיחות המשיכו בתדירות נמוכה יותר.
יום אחד הוא דיבר איתי, הוא אמר לי שמאס ברשות ומושחתיה.
"הם נוסעים במרצדסים ו-וואלה, אם לא היה לנו כסף מההורים של פאתן, לא היה מה לאכול. אני כבר לא עובד חצי שנה ואי אפשר לעבוד בישראל. השרמוטות לוקחים הכל לעצמם אבל עכשיו יש את החמאס והם יעשו סדר בשחיתות. אני הולך להצביע להם בבחירות".
כעסתי.
אמרתי לו שעם כל הכבוד לחמאס אני לא בוטח בהם, הם נראו לי מפחידים.
באשיר לא הסכים איתי: "החמאס הם דתיים, אנשים ישרים, לא כמו החנזירים מהרשות. אתה יודע כמה זכאאת (צדקה) הם נותנים לאנשים? רק פה בשג'עאיה הם שיפצו לכל הזקנים את הבתים..."
"באשיר", אמרתי לו אז, "זה לא יבוא בחינם, יש להם אינטרס."
היה ויכוח ובאשיר הלך להצביע לחמאס.
בימים הראשונים הוא סיפר לי איך שהחמאס התחיל לעשות סדר בהכל, איך הם גירשו את העבריינים מעזה (בעבריינים הוא דיבר על אנשי הפת"ח, שכמובן אפשר בהחלט היה לכנות אותם עבריינים).
ואז התחילו הקסאמים...
היה קשה לי לדבר עם באשיר כשמעזה, ביתו, הומטרה אש על שדרות. הערתי לו על כך, שבשדרות יש אזרחים והוא אמר לי: "מה אתה רוצה? גם אתם יורים עלינו."
אט-אט הטלפונים התחילו להיות נדירים. לרוב הוא היה מתקשר ואז יום אחד, אחרי שלא התקשר הרבה זמן, החלטתי אני להתקשר אליו, למרות שהוא לא היה מוכן להודות בזה בהתחלה, הוא סיפר לי שהמצב התחיל להיות יותר ויותר גרוע, שאנשי החמאס התחילו להשליט בעיר שלטון אימים.
"אסור לאף אחד לפתוח את הפה" הוא אמר לי בלחישה כואבת.
באחד הימים הוא התקשר אליי, הפעם הוא היה מודאג מאוד.
הוא סיפר לי שבנו הבכור צורף לנוער חמאס, הוא ניסה למנוע זאת ממנו, ללא הצלחה.
הוא התוודה שהוא מבין ששוטפים להם שם את הראש ולא בא לו שהבן שלו יהיה שאהיד.
"השקעתי הרבה בילד הזה. כל הזמן החזקתי אותו רחוק מכל הנוער החרא שיש לנו פה. הוא תלמיד מצטיין בבית הספר. למה? למה הוא רוצה ללכת איתם?"
"עופרת יצוקה" נחתה עלינו כרעם ביום בהיר.
כרגיל, כשדיברתי עם באשיר ביקשתי ממנו להיזהר, סיפרתי לו שהצבא הישראלי מגיע לשם לדרוס את החמאס.
תגובתו הייתה: "כולו מן אללה!".
הייתי בגזרה שהייתה רחוקה יחסית משג'עאיה, בזייתון כאשר התקבל טלפון מבאשיר והוא נשמע מבוהל.
"החמאס על הגג של הבית שלי", הוא סיפר לי בלחישה מבוהלת "והטנקים הציונים יורים פה על הכל. עוד קצת ויבוא טנק וידפוק לי פגז לתוך הבית".
"תברח משם!" אמרתי לבאשיר, "קח את פאתן ואת הילדים ותברח, תברח לזייתון. שם לא יהיה גרוע כל כך".
"אני מפחד", אמר לי באשיר "החבר'ה של החמאס אמרו לנו שמי שיברח מהבית יוכרז כפחדן וצפוי לדין... אני לא יכול".
ניסיתי לדבר עם חבר'ה שהכרתי. מצחיק, לא ידעתי מי מהבתים שמולי יכול להיות הבית של באשיר והקודקודים בגזרה לא הבינו מה רוצה מהם הקצין מילואים המטורף שמנג'ס להם על בית שאסור לפגוע בו.
"עופרת יצוקה" הסתיימה והטלפונים מבאשיר התחילו לספר על עזה האמיתית, עזה של החמאס.
הוא סיפר לי על אנשים שהעזו להגיד שאולי משהו לא בסדר פה ונעלמו באישון לילה...
על חוקים חדשים שהשליכו אנשים לשני בתי הכלא הגדולים החדשים שבנה החמאס בהאשמות כמו "ניאוף", "בגידה", והחמור מכל "שיתוף פעולה עם אמריקה או האויב הציוני".
על כך שבנו הבכור הוכרח להשתתף במטווחים, על אנשי חמאס שאנסו בחורות שאחר כך הושלכו לכלא בעוון "ניאוף", על כך שבחורה שמסתובבת בלי כיסוי ראש יכולה להיענש במלקות באמצע הרחוב, בעוד אנשי החמאס דוהרים על אופנועים, לנדרוברים ומרצדסים שנגנבו מישראל ובידיהם אלות והם קופצים על כל מי שבא להם, לפעמים אפילו סתם מכים בשביל הכיף.
ב"עמוד ענן" ספג הבית של באשיר פגיעה והגג נהרס. לבי כאב על כל הרכוש שהוריה של פאתן נתנו להם: רהיטים עתיקים ושטיחים יקרי מציאות. הוא סיפר לי שהוא רצה לתקן את הבית אבל אין מלט, המלט אצל החמאס ומששאלתי אותו מה החמאס עושה עם כל כך הרבה מלט, הוא שתק.
את הגג הוא סגר עם קרשים ופח גלי "יום אחד הכל אסתדר משאללה ואני אתקן את הגג כמו שצריך. המלט היחידי שיש בא מהמנהרות ברפיח ועולה הון עתק. אבל עוד קצת, אומרים שיהיה שוב מלט".
שבוע לאחר מכן התקשרה אליי פאתן, היא דיברה אליי אנגלית, כרגיל אבל היא נשמעה כאילו היא בהתקף פרנויה.
"הם לקחו אותו", היא זעקה לי בטלפון, "לקחו את באשיר, את בעלי. מה הם רוצים ממנו, אללה יודע. בא לפה אבו-פייסל, אבא של באשיר, ניסה לעצור אותם מלקחת אותו. הם נתנו לו מכות עם אלות. אדם בן שמונים! אני מפחדת ממה שהם יעשו לבאשיר... סעדיני יא אללה, סעדיני!"
"על מה עצרו אותו?" שאלתי אותה.
"הם אמרו שהוא משתף פעולה עם האמריקאים והציונים, שהוא היה בארה"ב ועכשיו הוא מנסה להרעיל את הנוער... אבל אני יודעת את האמת, זה בגלל שהוא לא נתן לבן שלנו ללכת לפעולה של הנוער של חמאס. יה הילאל (שמי בפיה) אני מפחדת!"
באשיר היה בידי חמאס כשלושה חודשים ולבסוף שוחרר לאחר שהמשפחה גייסה כסף ש"שימן" את הגלגלים הנכונים...
כשבאשיר דיבר איתי סוף-סוף הוא נשמע אדם זקן ועייף.
בנו, האשם, מתכחש אליו וקורא לו "בוגד" ו"משת"פ של הציונים".
"הוא לא מכבד אותי יותר", הוא אמר לי. האכזבה נשמעה בקולו והכאב.
על וואפה, בתו הגדולה בת ה-17, הוא פחד שתילקח בכוח.
בתקופה שהיה בכלא באו אנשי המשטרה של החמאס לביתם והפקיעו את כל תכשיטיה של פאתן, אותם תכשיטים שהיו אמורים להיות הנדוניה של הבנות.
פאתן התקשרה אליי יום אחד בעצמה, צעד חריג לאישה מוסלמית, היא סיפרה לי שבאשיר לא היה מספר לי אך בכלא הוא הוכה קשות.
רגליו נשברו והוא אינו מסוגל לתפקד כמעט כליל ולמעשה הוא נכה ומתנהל באמצעות מקל הליכה.
לפני כ-11 יום הייתה השיחה האחרונה שלי עם באשיר.
התחננתי שיברח משם, לא חשוב איך, למצרים, לאיזה שהוא מקום.
הוא צחק צחוק מריר: "החמאס לא יתנו לי לצאת מפה לעולם והמצרים עוצרים עכשיו את המעבר אליהם, פרט למקרים דחופים, שזה אומר בכלל לא. לאן יש לי לברוח?"
מאז אותה שיחה ניסיתי ליצור קשר עם באשיר או פאתן ללא הצלחה.
בטלפון הם לא עונים...
גם לא בפייסבוק (באשיר מעולם לא אישר אותי בפייסבוק, הוא טען שהוא לא רוצה צרות).
חשבתי לספר לכם את הסיפור הזה עם שמות בדויים אך החלטתי שלא, מסיבה פשוטה: אני יודע שהרבה מידידיי נמנים על חוגי השמאל ויכול להיות שיש להם חברים אי שם בעזה שיוכלו לספר לי מה עלה בגורלם של פאתן ובאשיר וחמשת ילדיהם.
אני מתחנן לפני מי שאולי יש לו חברים באזור הזה, שיכולים לדעת מה עלה בגורלם, להודיע לי מיידית.
ואתם, אתם תושבי עזה.
אני יודע שיש ביניכם עוד הרבה "באשירים", כאלו שסובלים גם היום את יד הברזל של חמאס.
האם לא יימצא בין העזתים הידועים כגברים בני גברים אחד שיעז להתנגד למה שהחמאס עושה לכם?
האם לא תחפצו בעתיד טוב יותר לילדים שלכם?
ואולי, כן אולי כמו בימים הטובים להחזיר את הזמנים שבהם יכולתם לעבוד בישראל או למצער את הזמנים שבהם יכולתם לדבר מבלי לפחד.
23.7.14
אני מקווה שקראתם את הפוסט הקודם שלי.
לצערי, אני כותב היום את המשכו, המשך שלא תיארתי שאכתוב כמותו. קיוויתי לסוף טוב. בלילה שעבר בינתיים, עברה במוחי המחשבה או יותר נכון התקווה, שבמהלך היום אקבל טלפון מבאשיר ומפאתן שבו הם יצחקו על הדאגה הטרחנית שלי לגורלם ויספרו שהכל בסדר. לצערי לא כך קרה.
את הטלפון קיבלתי בשעה חמישה לשש הערב...
זאת הייתה פאתן, אשתו של באשיר. כידוע, נשים מוסלמיות לא מרימות טלפון לגבר אחר, לכן היה ברור לי כי בשורות חשובות בפיה.
בשורות שקיוויתי כל כך שלא אשמע בחיים.
באשיר נהרג שלשום בלילה.
כמה חמושים של חמאס נכנסו לבית לירות ממנו על היהודים וכמובן כפו על יושבי הבית להישאר בתוכו, "מגן אנושי" כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה.
לא הבנתי בדיוק מפאתן מה קרה, אבל באשיר התחנן אליהם במשך שעה שהיא והילדים יוכלו ללכת. בסוף הם הסכימו ורק באשיר נשאר.
כשעה-שעתיים אחר כך, לאחר שכנראה עיצבנו את החיילים יותר מדי, נשלח דחפור צבאי ושיטח את הבית על כל מי שהיה בו, ללא הבחנה.
עד עכשיו עומד הבית בהריסותיו ואין שום דרך לחלץ את גופתו של באשיר או לדעת אם שרד...
ההגיון אומר שהוא לא למרות שהייתי רוצה להאמין.
פאתן נמלטה לרימאל, לפייסל, אח של באשיר. יש לו שם בית גדול ולא נראה לה שהישראלים יגיעו לשם.
האשם ברח והצטרף לחברים שלו בגדודים.
החברים שלו סיפרו לה שנתנו לו נשק של שאהיד, הדם עוד היה עליו.
ואז המפקדים שלחו אותו לירות על החיילים הישראלים.
כשאני עוצם את העיניים אני יכול לחיות את התיאור שלהם, כפי שפאתן סיפרה לי כיצד קרוב לוודאי הוא מתרומם מהמחבוא בזעקת "אללהההווו אכבר!!!"
מסתער על מי שבמשך שנים לימדו אותו שהוא שטן בן שטן, תת-אדם שצריך להשמיד ואין לראות בו יצור אנושי בכלל - האויב הציוני.... שהרי במשך השנים ששרתתי, יצא לי לראות את זה כמה וכמה פעמים, אך מעולם לא חשבתי שזה יהיה בנו של חבר, הילד שהחזקתי בידי.
לא היה לו שום סיכוי.
החברים של האשם סיפרו שהחיילים נעמדו מעל הגופה ואז עשו "וידוא הריגה".
אנשי הסהר האדום שהיו שם ביקשו את הגופה מהקצין הישראלי, הוא סירב והגופה נלקחה משם על-ידי הישראלים.
קשה היה לשמוע את זה.
תקראו לי טרוריסט, אוהד החמאס או כל פאקן כינוי שתרצו, זה לא ישנה.
שנים שטפו לנער הזה את השכל באמצעים שנלקחו מבית היוצר של גבלס ושות'.
באשיר סיפר לי אז כיצד לימדו אותם שהיהודי הנו סכנה למין האנושי, שהיהודים יודעים רק לאנוס ולרצוח, לשדוד, שהם שוכבים עם חזירים וכלבים במיטה וכן, אפילו האגדה הישנה על המצות שנאפות מדם ילדים הייתה שם.
לא ציפיתי שהאשם בגיל 16 יהיה שונה מנוער הגבעות שלנו.
הרגשתי איך הלב שלי נשבר, כאילו היה מדובר בקרוב משפחה שלי שנפל פה בקרב... זאת הייתה סטירת לחי עבורי, שכן ידעתי שלו הצליח היו חיילים שלנו שוכבים מתים עכשיו במקומו. הרגשתי לכוד במעגל רגשות.
המשפטים הבאים שהיא אמרה לי דומים שבאו כמו מכוניות בערפל...
וואפה, בתה הגדולה קיבלה את הבשורות קשה מאוד, היא בבית על תרופות הרגעה. נור הקטנה עדיין שואלת מתי אבא יבוא.
תוך כמה ימים מתו בעלה ובנה הבכור ולפאתן לא נשארו אפילו גוויות להביא לקבר או לערוך להן הלוויה כדת וכדין.
עצרתי לצד הדרך, החדשות היו נוראיות מכדי שאצליח להתרכז בנהיגה.
כל השנים שהכרתי את באשיר חלפו לי מול העיניים, נזכרתי איך הוא הבטיח לי שהוא זה שיפתח סוכנות של הארלי דיווידסון בעזה ושהילדים של שנינו ישחקו על חוף הים בעזה ("החוף הכי יפה בעולם" הוא אמר לי, "הרבה יותר יפה מהתל-אביב שלכם".), על השמחה הגדולה שהייתה אצל באשיר בימי אוסלו ועל האכזבה הגדולה של אחרי.
אף פעם לא דיברנו על איך עברה האינתיפאדה, הראשונה, אי אז הוא לא שאל אותי מה עשיתי בצבא ואני ניסיתי לא לחשוב על מה שהוא אולי עשה.
ניסינו להעלים את החלק הזה בחיינו, אבל כנראה שלמרות שניסינו, למזרח התיכון יש חוקים משלו.
לפי החוקים האלה תמיד יהיו "משחקי גומלין" והטורניר אינו נגמר כשהשחקנים יורדים לחדרי ההלבשה אלא כשהם נשארים מדממים על הדשא.
"מה עכשיו?" שאלתי את פאתן, "מה את הולכת לעשות?"
"אני הולכת לעבור מפה. אין מצב שאני נשארת בעזה אחרי כל זה".
"לאן?" שאלתי אותה, "להורים שלך? לבית לחם?"
"יש לי אח בגרמניה. אני מתכוננת לקחת את הילדים ולטוס אליו. אני לא רואה פה עתיד".
"חשבתי שאת לעולם לא תעזבי את פלשתין, מה קרה?"
"פלשתין שחלמתי עליה מתה יחד עם באשיר והאשם".
"אתה היית קפטן בצבא הישראלי, נכון?"
"נכון."
"אני מקווה שאתה יכול להגיד לגנרלים שלך שיהרגו את איסמאעיל הנייה ואת כל הכלבים שלו שהרסו לנו את החיים, ששלחו את האשם למות, שהביאו לפה את הטנקים הציוניים כדי שהם יברחו וישאירו אותנו להידרס מתחתיהם?"
בשלב הזה הטלפון כנראה נחטף על-ידי פייסל מידיה.
הוא דיבר איתי בעברית קלוקלת שנשמעה כל כך גסה לעומת האנגלית המעודנת שלה.
"אתם, הציונים, הכלבים, הרגתם אח שלי ואיבנו. שפכתם דם שלהם כמו הם חרופים (כבשים). אתה לא מתקשר פה יותר, יא כאלב איבן שרמוטה!"
היו עוד כמה קללות כאלה והשיחה נותקה.
מצאתי את עצמי יושב רבע שעה, מחזיק את הטלפון הדומם על האוזן.
ככה נגמר הסיפור.
אין פה לצערי סוף טוב.
אין גיבורים שרוכבים אל השקיעה, זהו סיפור שמתרחש פה כנראה יום-יום.
אבל יש לי שאלה שהייתי שמח להפנות לכמה אנשים:
חאלד משעל, איסמאעיל הנייה, מוחמד דף - אני מבין את רצונכם במות ישראלים וכל המרבה הרי זה משובח.
מעולם לא דגלתי בקיצונים שלנו שדוגלים באותן שיטות כמו שלכם, רק לצד השני, מסיבה פשוטה, ראיתי איך הם מוכנים להקריב ללא היסוס חיים רק כדי שמטרותיהן "הנעלות" יתקיימו.
אתם, ששלחתם ילדים שלימדתם אותם לשחק בחיילים מול הצבא מבין החזקים בעולם, שלחתם אותם עם רימוני יד מול טנקים אימתניים ודחפורים בגובה של בית קומותיים, מול מטוסים השורקים באיום ממעל, מסוקי קרב הממטירים מוות, לא חשבתם לרגע על גורלם? ראיתי איך חגגתם במשתאות ניצחון על כך שהנחתם את ידיכם על חייל ישראלי אחד, שלצערי ככל הנראה הוא גם גוייה ולא התייחסתם למעל 500 מאנשיכם שנפלו קרבנות לצבא הישראלי, לא התייחסתם להרס הנורא בעזה שיכלה להיות ה-"סאן-טרופז" של המזרח התיכון, לא התייחסתם לאזרחים ששילמו בחייהם על היותם מגן אנושי לפעילים שלכם.
החזון שלכם הוא לא פלשתין משוחררת ומשגשגת החלום שלכם הוא פלשתין של החמאס פלשתין המוסלמית שאינה מקבלת את הרעיון של יהודים או למעשה כל בני דת אחרת.
הפלשתין שלכם היא לא פלשתין כמו אינדונזיה או מדינות מוסלמיות משגשגות אחרות שדתן איסלאם...
החזון שלכם הוא איסלאם שיש לו מדינה!
אותו איסלאם קיצוני שהרס את כל היופי המדע והקדמה שהיו באיסלאם המקורי, הסובלני, המשכיל, החושב.
באשיר היה אחד מחבריי הטובים במשך עשרים שנה. את הבן שלו החזקתי בידיים אחרי שהוא נולד, פה ב"ברזילי", בבית חולים ישראלי.
במעשיכם הנפשעים, שלחתם אותם וכל כך הרבה אחרים מבני עמכם לנתיב של קץ, של דיכוי והפניתם אותם נגד האויב הציוני בידיעה שככל שימותו מהם יותר-כך ייטב לכם.
אני יכול לאחל לכם רק דבר אחד: תמותו יה בני זונות, תמותו! אני מקווה שתמותו בייסורים הראויים לאנשים שכמותכם. הייתי רוצה לראות את הראשים שלכם מונפים אל על על חניתות במצעד השחרור של אוכלוסיית עזה מהאימה שרקחתם להם.
לא שבעים ושתיים בתולות מחכות לכם למעלה אלא השדים של השטן המצפים לנשמותיכם המתועבות. אין סיכוי שאלוהים יתיר לאנשי דמים כמוכם להיכנס אי פעם בשערי גן עדן ולא תהיה אפילו חוריה אחת שתהיה מוכנה לצקת יין לתוך פיותיכם.
כלבים!
חזירים!
חלאות!
מנוולים!
בני שטן!
חארות!
אני מקווה שיומכם יגיע בקרוב בטרם תספיקו לחולל עוד מוות והרג בשם האלוהים המתחזה שלכם בקרב בני עמכם... אתם יודעים מה? אם אי פעם יציעו לי ללחוץ על ההדק בסיכול ממוקד נגדכם אני מוכן למכור את נשמתי כדי לעשות את זה!
שכן אני מסוגל להבין מנהיגים שמוכנים להקריב למען בני עמם אבל תמיד שנאתי את אלה שמוכנים להקריב את בני עמם בעבור עצמם.
אני מודה לכל אלו שניסו לעזור לי למצוא את באשיר ופאתן:
תודה לסופיה, לעלי, ליוסף ולכל חבריי האחרים שניסו, אני מודה לכם על כל שמץ עזרה. הלוואי וכולם היו כמותכם.
https://www.facebook.com/profile.php?id=1057937087&fref=ts
הוספת תגובה על "הם אהבו אופנועים. הארלי דייוידסון בעיקר"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה