אני שומע בימים האחרונים הרבה אנשים שאומרים שהמנהרות הן בעיה אסטרטגית, סכנה לכיבוש קרקעי , משהו שאי אפשר להתגבר עליו, ועוד שטויות. חשבתי, שלמרות שאין לי ברזלים על הכתפיים, רק ראש, אולי כדאי שאתרום את דעתי להרגעת הרוחות.

המנהרות הן בהחלט נשק שובר שיוויון. הטקטיקה הישראלית למניעת חדירה דרך הגבול בשנים האחרונות הייתה מבוססת על קיומו של מחסום פיזי חזק לאורך הגבול שלנו עם הפלסטינים. המנהרה עוקפת את המחסום מלמטה, ומהווה שינוי הדורש שינוי בטקטיקה מצידנו. הבנת הבעיה שהמנהרה מציבה מאפשרת הבנה של הפתרונות האפשריים.

הבעיה –

האויב יכול לצוץ יש מאיין במקומות שונים במרחק של עד קילומטרים מהגדר, הוא יכול להתארגן במהירות יחסית ולגרום נזקים מקומיים משמעותיים בטווח זמן קצר.

יותר מזה האויב יכול לנצל את המצאות דרך מילוט מוגנת ולקחת איתו חזרה לשטח המוגן שלו אנשים (חיילים או אזרחים) או גופות, ולהשתמש בהם כקלף מיקוח שעוקף את הנחיתות שלו במטריצת הכח הפיזי.

המגבלה של הטקטיקה הזו היא שבתנאים המודרניים מנהרה היא חד פעמית. פעם שהשתמשת בה – גם אם לא זוהתה נקודת היציאה בזמן היציאה – המנהרה תזוהה בסריקות שיבוצעו לאחר מכן וכך כל ההשקעה העצומה בבנית המנהרה הולכת לאיבוד לאחר שימוש יחיד. זה כמו להשתמש במטוס F15 בלי שיש לו מסלול נחיתה.

כאמור הבעיה מוגדרת במרחב והסיכון מוגבל לרצועה של קולומטרים ספורים מהגבול. מבחינה זו זהו אמצעי הרבה פחות משמעותי מהרקטות. גם עם כיפת ברזל הרקטות מסוגלות להפריע לשיגרת החיים של המדינה כולה. המנהרות יכולות להפריע רק לשיגרה של רצועת 10 קילומטר מהגדר.

במידה ותמצא טקטיקה לזיהוי איכון וסיכול חדירות בטווח זמן קצר מספיק ההפרעה לחיים של מדינת ישראל תהפוך לזניחה. בהקשר זה אני רוצה להזכיר לזקנים שבנינו שבאמצע המאה שעברה (שנות השיבעים) היו חדירות דרך גדר המערכת ברמת הגולן ובגבול הלבנון. החדירה הייתה מזוהה על ידי נגיעה או חיתוך של הגדר האלקטרונית ואז הופעל מערך תגובה שכלל כוחות אנושיים ללא מזלטים וללא אמצעים לראית לילה שתפקידו היה לאכן ולסכל את החדירה לפני שהספיקו להגיע לישוב אזרחי או לעלות על רכב שעלול לאסוף אותם.

ישנם קוי דימיון מספיקים כך שניתן ללמוד מההצלחה של המערך העתיק ההוא על סיכויי סיכול של מערך מודרני.

המקום שהדיר שינה מעיננו הכי הרבה היה רמת מגשימים שנמצאה במרחק של מאות מטר מהגדר האלקטרונית, במקום שבו הגדר הייתה לא מספיק מעוגנת בקרקע והיה חשש שחדירה תצליח לחצות את המכשול ללא להפעיל את הרגשים. בין הגדר לישוב המרחק היה 2 דקות ריצה. בגליל היו כמה קיבוצים שגדר הקיבוץ הייתה גם גדר המערכת ממש.

פותחה תרגולת שהייתה צריכה להביא לאיכון וסיכול החדירה תוך פחות משתי דקות. השיטה תורגלה לעיתים קרובות והאוגדה המרחבית (36) הגיעה להצלחה של 100 אחוז בתרגילים ו100 אחוז בשתי חדירות האמת שסוכלו. בנוסף לשתי החדירות האלה נתפסו גם מספר לא זכור לי של רועים ומשוגעים שחצו את הגדר הטעות או בכוונה. כולם בתוך פחות משתי דקות. במקומות אחרים התרגולת איפשרה טווח זמן ארוך יותר והתפקוד היה בהתאמה.

שיקולים לגבי הפיתרון

אני לא מנסה לטעון שאני יודע על זה יותר מהמפקדים בשטח, שצריכים לפתח את זה אבל אני יכול להסביר בהתייחס לעבר אילו אלמנטים יכולים להכלל במערך התגובה לחדירה בצורה תקטין לקרוב לאפס את אפשרות הצלחת חדירה.

כאמור הטיפול צריך לכלול את האלמנטים הבאים שכולם מיושמים כבר היום, רק צריך לשדרג אותם:

זיהוי מוקדם ככל האפשר:

בעבר הזיהוי התבסס על גדר אלקטרונית, תצפית בעלת אמצעים אלקטרוניים לזיהוי, סיורים תכופים עם גשש שיזהה בשטח שמישהו עבר שם ולאן הלך.

היום בגלל הטכנולוגיה המתקדמת יותר המצב יותר פשוט. אפשר לתלות בלוני תצפית (קיים עוד מזמני) בגובה רב יחסית , עם מצלמות שמכסות את כל השטח לא בסריקה אלא כיסוי סטטי. התמונה מפוענחת במחשב. כפי שראינו בצילומים שפורסמו בטלויזיה הדפוס המעיד על יציאה ממנהרה הוא דפוס של הופעת גופים חמים יש מאין אחד אחרי השני מאותה נקודה. קל מאד ללמד מחשב להתריע באופן אוטומטי על אירוע כזה. יתכן שמהנדסים יוכלו גם להרכיב מערכת נשק שתהיה מספיק יציבה על יד המצלמות וניתן יהיה להפעיל חימוש מיידית לאחר הזיהוי (מרחוק, בדומה למערכת "רואה יורה" שיש כבר בשטח).

עצירת החדירה לפני שמגיעה למטרתה וסגירה עליה

בעבר השיטה כללה

הפעלת כיתות כוננות מיידית - כאלה שיושבים  או ישנים עם כל הציוד והנעליים עליהם ויכולים לצאת ולחסום את החוליה בתוך פחות מ30 שניות.

הפניה של כוחות ניידים מהסביבה לטובת האירוע על פי תכנית מתורגלת שכל אחד חוסם מקום מסויים ידוע ואחרכך ממשיך בפעולה על פי ההוראות ממפקד האירוע.

הקפצה של כוחות שזמן התגובה שלהם הולך ומתארך והם נצברים ומשתתפים בפעולה על פי לוח זמנים מתאים.

הכנת השטח עם מתקנים שמתרתם לעכב את החודרים ולמנוע מהם תנועה חופשית לכיוון המטרה שלהם או בכלל.

תנועה של הכוחות בשיטה שמביאה לסגירת החוליה בתאי שטח הולכים ומצטמצמים וזיהוי מיקומם בשיטה שנקראה חיתוכים שזוהי שיטה המשתמשת בהיגיון (כן יש בצבא גם כזה).

כיום , למרות שלא מדובר לחדירה דרך קו (חד מימדי) אלא בחדירה בשטח (דו מימדי) , למרות הבעיתיות של שליטה על רצועה רחבה במקום על קו , המצב קל בהרבה. החודרים לא יכולים להסתתר. שום מסתור לא יבלבל מצלמה תרמית. מרגע יציאתם אל מעל הקרקע הם על הכוונת. של המצלמה בתחילה, ושל נשק בהמשך. שימוש בטכניקות העתיקות הוא לא מיותר, הקפצת כיתות כוננות מיידיות, הקמת מכשולים מעכבים מראש, הקפצת כוחות לסגירת הגיזרה ולביצוע סריקות, העמדת חסימות וביצוע כל הדברים הישנים והטובים – לא יכול להזיק.

הבאת מערכת נשק מרחוק וחיסול החודרים מהאויר יקרה בטווח זמן שלוקח לכלי טייס להגיע , וכלי הטייס יכול להיות בפטרול בגזרות שהגעה מנקודה לנקודה לוקח לא יותר מ2-3 דקות.

אחרי כל אלה – ניקוי השטח ווידוי הסטריליות ואיסוף המודיעין – רצוי מהר אבל יותר חשוב – בטוח.

מעבר לזה כמובן צריך לפעול לגילוי מוקדם: מודיעין, חיישנים לגילוי חפירה ועוד פעולות שניתן לבצע.

בקיצור האלמנט החשוב הוא גילוי מוקדם ככל האפשר, אם אפשר עוד לפני שהחדירה קרתה.

אחרי הגילוי – היתר הוא טכניקה. הרבה אימונים, כח אדם טוב, ציוד תקין, והרבה כסף.

צהל הוכיח בעבר שהוא מסוגל להתגבר על אירועי חדירה. בשנים האחרונות הסיכון הזה היה מינימלי, ואולי הכוחות לא מאומנים לזה. אפשר לפתור את זה הרבה יותר בקלות מאשר לפתור את בעית ירי המרגמות. ואולי אותה מערכת נשק שתפתור את בעית ירי המרגמות יכולה גם לפתור את בעית חיסול חדירות ממנהרות.