פירון המציא את "למידה משמעותית" - 160 אלף מורים מנסים להבין מה זה

הפתרון לבורות המדעית זה להתחיל למנות מורים למדעים שיודעים ומבינים במדע. הבעיה היא שכדי באמת להבין במדע, צריך אשכרה ללמוד מדעים, או הנדסה. ומי שיש להם את הכישורים ללמוד מדעים יכולים למצוא הזדמנויות תעסוקתיות הרבה יותר מוצלחות מהוראה. הרבה יותר מוצלחות מבחינת שכר, הרבה יותר מוצלחות מבחינת הזדמנויות לפיתוח אישי ועבודה הרבה פחות שוחקת. כשמשכורת של מורה אקדמאי, עם נניח 5 שנות ותק תוכל לפרנס משפחה בישראל בכבוד (נניח 15 אלף שקל בחודש) ימצאו מורים מדהימים שיפיחו אהבת המדעים בתלמידים.

צטט: השכן ממול 2014-09-18 09:18:33

הפתרון לבורות המדעית זה להתחיל למנות מורים למדעים שיודעים ומבינים במדע. הבעיה היא שכדי באמת להבין במדע, צריך אשכרה ללמוד מדעים, או הנדסה. ומי שיש להם את הכישורים ללמוד מדעים יכולים למצוא הזדמנויות תעסוקתיות הרבה יותר מוצלחות מהוראה. הרבה יותר מוצלחות מבחינת שכר, הרבה יותר מוצלחות מבחינת הזדמנויות לפיתוח אישי ועבודה הרבה פחות שוחקת. כשמשכורת של מורה אקדמאי, עם נניח 5 שנות ותק תוכל לפרנס משפחה בישראל בכבוד (נניח 15 אלף שקל בחודש) ימצאו מורים מדהימים שיפיחו אהבת המדעים בתלמידים.

 

 

למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך !    

 

 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות האינטלקטואליים 

המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" -- צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות? 

התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך ! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים". ללמוד,לחשוב, להשתמש בשכלך בצורה פעילה -- זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים -- רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו -- מילת המפתח היא "שקוע" -- הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים -- במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו  מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים  לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא  אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית. 

בית-הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם צריכים לעשות, כל יום, כל היום.

 

במקום תחרויות הבישול והזמר בטלוויזיה צריך היה להכניס אולימפידות של מתמטיקה של בני נוער עם מדענים שיסבירו לעמך את הרעיון בתנועות ידיים.

כל היכולות שציינת, ללכת, לאכול ולהזדווג אלו יכולות שכל חיה שולטת בהן והן טבעיות לנו. הידע האנושי גדל קצת מעבר לידע הבסיסי הזה וכדי ללמוד חומר מתקדם יותר, התלמיד חייב גישה למאגר הידע שהאנושות צברה. אז לפעמים המידע הזה נגיש לנו (משל ילד יכול ללמוד לדבר רק מלשמוע בני אדם אחרים מדברים אבל השפה שלו לא תהיה עשירה כמו זו של ילד שבני האדם מלמדים אותו לדבר ויהיו לו הרבה שגיאות לשון) ולםעמים הידע הזה כל כך גדול וסתום שאנחנו חייבים תיווך והתיווך הזה הוא התפקיד של המורה. המורה צריך לדעת לסנן, מה מתאים ליכולת של התלמיד בשלב הזה ומה יתאים לו רק בעתיד, מה חשוב לדעת כי זה מהווה בסיס לידע חשוב אחר ומה פחות חשוב לדעת בשלב הזה. הוא צריך להנגיש את הידע לתלמיד ולודא שהתלמיד מבין את החומר לפני שעוברים לשלב הבא, לתקן אותו כשהוא מבין לא נכון ולעזור לו כשהוא צריך עזרה, בין אם מדובר בעזרה בהבנת החומר ובין אם מדובר בעידוד ותמיכה בתהליך הלמידה.

צטט: השכן ממול 2014-09-18 16:18:37

כל היכולות שציינת, ללכת, לאכול ולהזדווג אלו יכולות שכל חיה שולטת בהן והן טבעיות לנו. הידע האנושי גדל קצת מעבר לידע הבסיסי הזה וכדי ללמוד חומר מתקדם יותר, התלמיד חייב גישה למאגר הידע שהאנושות צברה. אז לפעמים המידע הזה נגיש לנו (משל ילד יכול ללמוד לדבר רק מלשמוע בני אדם אחרים מדברים אבל השפה שלו לא תהיה עשירה כמו זו של ילד שבני האדם מלמדים אותו לדבר ויהיו לו הרבה שגיאות לשון) ולפעמים הידע הזה כל כך גדול וסתום שאנחנו חייבים תיווך והתיווך הזה הוא התפקיד של המורה. המורה צריך לדעת לסנן, מה מתאים ליכולת של התלמיד בשלב הזה ומה יתאים לו רק בעתיד, מה חשוב לדעת כי זה מהווה בסיס לידע חשוב אחר ומה פחות חשוב לדעת בשלב הזה. הוא צריך להנגיש את הידע לתלמיד ולודא שהתלמיד מבין את החומר לפני שעוברים לשלב הבא, לתקן אותו כשהוא מבין לא נכון ולעזור לו כשהוא צריך עזרה, בין אם מדובר בעזרה בהבנת החומר ובין אם מדובר בעידוד ותמיכה בתהליך הלמידה.

 

 

        "היכן את עובדת?"

 

        "בבית-הספר סדברי ואלי."

 

        "מה את עושה?"

 

        "כלום."

 

        ל א   לעשות מאומה בסדברי ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

 

        ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני-אנוש מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית-הספר.  לצערנו ככל שבתי-הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות  חיוניות  בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

 

        ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית-הספר סדברי ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים  צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

 

        א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית-הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי ֶהתבוננות  אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

 

        ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתיה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית-הספר בלהתרכז ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

 

        א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

 

        ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרהֶ המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

 

        כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה  כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

 

        מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

 

        ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר  מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית-הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית-הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית-הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

 

        ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את  חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

 

        ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

 

 

["האמנות לא לעשות מאומה - תפקידו של המורה בבית-הספר סדברי ואלי", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי ואלי.] 

 

[ The Art of Doing Nothing, by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience. ]  

 

ואיך הילדים בתיכון הזה לומדים אלגברה? הם ממציאים אותה מחדש בעצמם או שמקבלים אות מוכנה מאיזשהו מקור? ומי בוחר את המקור? ומי בכלל מגלה להם שיש דבר כזה אלגברה? והמקור הזה, מאיפה הוא הגיע? משיהו כתב אותו?

צטט: השכן ממול 2014-09-29 11:56:45

ואיך הילדים בתיכון הזה לומדים אלגברה? הם ממציאים אותה מחדש בעצמם או שמקבלים אות מוכנה מאיזשהו מקור? ומי בוחר את המקור? ומי בכלל מגלה להם שיש דבר כזה אלגברה? והמקור הזה, מאיפה הוא הגיע? משיהו כתב אותו?

 

את האלגברה המציאו הערבים, אז הם שואלים את החבר הערבי......

הבעייה אצלנו היא בלימודי החימיה(כימיה) מקצוע זה אינו מקצוע חובה וחבל. מדינת ישראל זקוקה למאה אלף חוקרים שיקדמו את התעשיה הכימית לסוגיה. הצרה היא שכולם שונאים כימיה בגלל המחסור במורים ותוכנית לימודים נחשלת. תקנו אותי מורי הכימיה לדורותיהם.

צטט: ד. צמרת 2014-09-29 12:57:34

צטט: השכן ממול 2014-09-29 11:56:45

ואיך הילדים בתיכון הזה לומדים אלגברה? הם ממציאים אותה מחדש בעצמם או שמקבלים אות מוכנה מאיזשהו מקור? ומי בוחר את המקור? ומי בכלל מגלה להם שיש דבר כזה אלגברה? והמקור הזה, מאיפה הוא הגיע? משיהו כתב אותו?

 

את האלגברה המציאו הערבים, אז הם שואלים את החבר הערבי......

הבעייה אצלנו היא בלימודי החימיה(כימיה) מקצוע זה אינו מקצוע חובה וחבל. מדינת ישראל זקוקה למאה אלף חוקרים שיקדמו את התעשיה הכימית לסוגיה. הצרה היא שכולם שונאים כימיה בגלל המחסור במורים ותוכנית לימודים נחשלת. תקנו אותי מורי הכימיה לדורותיהם.

 

 

 

אני לא יודע לגבי זה, הבן שלי בכיתה ה מת על כימיה, אפילו שלחנו אותו לקייטנת כימיה בבר אילון בחופש הגדול. מכיתה א הוא עושה כל מיני ניסויים שהוא רואה בטלויזיה, מערבב סודה לשתיה עם חומץ, מפזר פלפל שחור על מים ומטפטף סבון, עכשיו הוא רוצה לעשות ביקוע גרעיני, אני אומר לו "זה מסוכן, לא מספיק נשרפה הספה בסלון שבוע שעבר כשהשארת את הזרחן שלך ליד המגנזיום?"

 

אבל הוא, אין לו גבולות. אתמול הוא אמר שהוא רוצה לעשות טיול ברמיצוה מוקדם באפגניסטאן, אמרתי לו "ברמיצוה זה בעוד 3 שנים וכבר קבענו שנוסעים לספארי בדרום אפריקה", אבל הוא אומר "ספארי? זה רק פילים ואריות אי אפשר לקנות שם אורניום מועשר".

לא יודע מה לעשות עם הילד הזה....

צטט: השכן ממול 2014-09-29 11:56:45

ואיך הילדים בתיכון הזה לומדים אלגברה? הם ממציאים אותה מחדש בעצמם או שמקבלים אות מוכנה מאיזשהו מקור? ומי בוחר את המקור? ומי בכלל מגלה להם שיש דבר כזה אלגברה? והמקור הזה, מאיפה הוא הגיע? משיהו כתב אותו?

 

למידת חשבון. כך, או בשיטה של התלמדות, לומדים הכל בבית ספר זה. 

 

 

לפני ישבו תריסר ילדים וילדות, בגילאי 9-12. שבוע קודם לכן, הם ביקשו ממני שאלמדם חשבון. הם רצו ללמוד לחבר, לחסר, לכפול, לחלק, וכל השאר.

 

"אתם אינכם באמת רוצים לעשות זאת", אמרתי, כאשר פנו אלי לראשונה.

 

"כן, כן, אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים", ענו לי.

 

"אתם אינכם באמת רוצים", התעקשתי. "חבריכם בשכונה, הוריכם, קרוביכם יתכן שרוצים עבורכם, אבל אתם בעצמכם בוודאי הייתם מעדיפים לשחק, או לעשות משהו אחר".

 

"אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, ואנחנו רוצים ללמוד חשבון. תלמד אותנו, ונוכיח לך.  נעשה את כל שעורי הבית, ונעבוד קשה כמה שנוכל".

 

נאלצתי להיכנע להם, בספקנות. ידעתי שלוקח שש שנים ללמוד חשבון בבתי-ספר רגילים, והייתי בטוח שהעניין שלהם ידעך אחרי חודשים אחדים, אולם לא הייתה לי ברירה, הם לחצו אותי חזק אל הפינה.

 

ציפתה לי הפתעה.

 

 

בעייתי העיקרית הייתה למצוא ספר-לימוד אשר ינחה אותי. הייתי מעורב בפיתוחה של  ה"מתמטיקה החדשה", והגעתי למצב ששנאתי אותה. בימים ההם, כאשר עבדנו בזה -- אקדמאים צעירים מהתקופה שלאחר-הספוטניק  -- היו לנו מעט ספקות. היינו ספוגים מיופייה  של הלוגיקה המופשטת, תיאורית הקבוצות, תיאורית המספרים, ומכל המשחקים האקזוטיים אשר מתמטיקאים שיחקו במשך אלף שנה. חושבני, שאם היינו לוקחים על עצמנו לתכנן קורס חקלאות לאיכרים, היינו מתחילים בכימיה אורגנית, גנטיקה, ומיקרוביולוגיה. למזלם של האנשים הרעבים שבעולם, לא נתבקשנו לעשות זאת.

 

הגעתי למצב ששנאתי את היומרנות  וחוסר הבהירות של ה"מתמטיקה החדשה". אפילו אחד מתוך מאה מורים למתמטיקה לא ידע במה המדובר, ואף לא תלמיד אחד מתוך אלף.  האנשים זקוקים לחשבון כדי לחשב; הם רוצים לדעת להשתמש בכלים. זה מה שתלמידי רצו כעת.

 

מצאתי ספר בספרייתנו, המתאים בדיוק לעבודה שבפתח. זה היה ספר בסיסי אשר  נכתב ב-1898. קטן ועבה, מלא באלפי תרגילים, המיועד לאמן מוחות צעירים לבצע את המטלות הבסיסיות בדיוק ובמהירות.

 

 

השיעור התחיל -- בזמן. זה היה חלק מהעסקה. "אתם אומרים שאתם רציניים?" שאלתי, בהתרסה; "אז אני מצפה לראותכם בחדר בזמן -- בשעה 11:00 בבוקר בדיוק, כל יום שלישי וחמישי. אם תאחרו בחמש דקות, אין שיעור. אם יבוטלו שני שיעורים -- אין יותר לימודים".  "עשינו עסק", הם אמרו, עם ברק של סיפוק בעיניים.

 

חיבור בסיסי לקח שני שיעורים.  הם למדו לחבר הכול -- טורים דקים ארוכים, טורים עבים קצרים, טורים ארוכים ועבים.  הם פתרו עשרות תרגילים.  חיסור לקח עוד שני שיעורים.  יכול היה לקחת שיעור אחד, אבל ה"השאלה" דרשה הסבר נוסף.

 

המשכנו לכפל, וללוחות הכפל. היה על כל אחד ללמוד בעל-פה את הלוחות. כל אחד  נשאל שוב ושוב בשיעור. ואז, הכללים. ואחריהם התרגול. הם היו טובים, כולם. מפליגים הלאה, משתלטים על הטכניקות ועל האלגוריתמים. הם יכלו לחוש את החומר חודר לעצמותיהם. מאות ומאות של תרגילים, שאלות בכיתה, מבחנים בעל- פה, דחפו את החומר לראשיהם.

 

ועדיין הם המשיכו לבוא, כולם. הם עזרו אחד לשני כאשר היה צורך, כדי שהכיתה  תמשיך להתקדם. בני השתיים-עשרה ובני התשע, האריות  והכבשים, ישבו  בשלום, ביחד, תוך  שיתוף פעולה הרמוני -- ללא התגרויות, ללא בושה.

 

חילוק -- חילוק  ארוך. שברים. שבר עשרוני. אחוזים. שורש ריבועי.

 

הם באו ב-11:00 בדיוק, נשארו חצי שעה, והלכו עם שיעורי בית. הם חזרו לשיעור הבא עם כל שיעורי הבית מוכנים, כולם.

 

בעשרים שבועות (חמישה חודשים בקירוב), אחרי עשרים שעות מפגש, הם כיסו את הכול. חומר של שש שנים. כל אחד מהם ידע את החומר על בוריו.

 

 

חגגנו את סוף השיעורים. זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה בה השתוממתי  מהצלחת התיאוריות שלנו, שכה רחשנו להן הוקרה. הן עבדו פה, ובגדול.

 

יתכן שהייתי צריך להיות מוכן למה שקרה, למה שהיה נראה לי כנס. שבוע אחרי  שהשיעורים הסתיימו, שוחחתי עם אלן ווייט, אשר היה מומחה בחשבון במשך שנים בבתי-ספר יסודיים ממלכתיים והיה מעודכן בכל שיטות הלימוד החדשניות והטובות ביותר.

 

סיפרתי לו את אשר קרה בכיתתי.

 

הוא לא היה מופתע.

 

"מדוע לא?" שאלתי, נדהם מתגובתו.

 

עדיין הייתי המום מהקצב והיסודיות בהם למדו "תריסר המלוכלכים שלי".

 

"מפני שכל אחד יודע", הוא ענה, "שהנושא עצמו איננו קשה. מה שקשה, למעשה בלתי אפשרי, זה להכניס את זה לראשם של הצעירים אשר שונאים כל שלב. הדרך היחידה שיש לנו בה צל של סיכוי היא להחדיר את החומר בהדרגה כל יום, במשך שנים אפילו כך זה לא עובד. רוב בוגרי כיתה ו' הנם אנאלפביתים במתמטיקה. תראה לי ילד אשר רוצה ללמוד את זה -- עשרים שעות בערך, טוב, זה נשמע לי הגיוני".

 

אני מניח שהוא צודק. מאז, אף פעם זה לא לוקח הרבה יותר זמן.

 

 

[ פרק 1, חשבון, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי (ספר שלם), בית-הספר סדברי-ואלי, ע' 15, מאת: דניאל גרינברג, מתוך חלק א': לומדים, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ]  

 

 

 

מסקנה: רוב בתי-הספר כיום מבזבזים את הזמן של התלמידים, את האמון של ההורים ואת הכסף של המדינה. (דודרובנר)

 

 

ראה גם: 

בבתי ספר דמוקרטיים אין צורך להקטין את הכיתות.

http://cafe.themarker.com/topic/3108916/