ישנן דרכים רבות לחולל רפורמה רדיקאלית בבית הספר

כי, כאשר התלמידים לומדים מה שברצונם ללמוד, ברור שישנם מעט תלמידים שרוצים ללמוד דווקא אותו נושא. המגוון הוא עצום. וזה גם יותר קל, יותר מעניין ויותר זול: פחות ציוד (לא ציוד ל-30/40 תלמידים שלומדים אותו הנושא), פחות מפקחים, פחות מורים, פחות פרוגרמות, פחות ביורוקרטיה... תקציב החינוך יקטן פלאים ! תנסו ותווכחו. 

לא צריך ללמד הכככל, או אפילו את הליבה, את כוווולם !   

כיצד זה נעשה ?: 

עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי. 

מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה  אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים. 

מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל  מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.

העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית הספר פוגשים את עירוב הגילים.

וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים  אותם  כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.

וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.

הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות  אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.

הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה.  היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו  אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים  אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.

וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את  אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה  עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.

כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמת. פעמים רבות השוו את בית הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים -- ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.

למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: 

עץ האלון

מאת: חנה גרינברג

בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק  כהה. 

ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. 

יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה.  עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. 

שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת  ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

[ פרק 15, עירוב גילים, מתוך הספר, סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית הספר סדברי ואלי, 1987. ] 

ראו גם: 

בבתי ספר דמוקרטיים אין צורך להקטין את הכיתות.

http://cafe.themarker.com/topic/3108916/  

סוף העידן, "דבר אחד מתאים לכככווולללםם".

שינוי בחינוך הוא מבורך. השאלה היא מה עושים ואיך משנים.

אין שאלה שהתחום החברתי החשוב ביותר שיש להשקיע בו הוא חינוך.

היום אנחנו עדים לחינוך לשלום, לערכים, למודעות פנימית ולהתפתחות אישית בבתי ספר רבים בארה''ב ובקנדה עם מגמה של התרחבות ליותר ויותר מדינות וערים. מתקיימות סדנאות לחמלה למורים, כדוגמת הסדנה למורים מניו יורק במכון גאריסון. 

לדעתי השינוי צריך להיות גם מבני: שבתי ספר ינוהלו על ידי מורים ולא במבנה היררכי.

במבנה היררכי ביורוקרטי, הדגש הוא על כסת''ח ושקרים הם הנורמה. 

בבית חרושת כלשהו (בפינלנד?), העובדים מתחלפים בתפקידים כל שעה או שעתיים וכל העובדים ממלאים את כל התפקידים במפעל, כולל תפקידי הנהלה. הזמן האבוד במעבר בין התפקידים השונים חוזר פי כמה בפרודוקטיביות ובסיפוק מהעבודה. 

לדעתי בהחלט אפשר לחשוב על מודל דומה לבתי ספר. 

יחסי אימון בנויים על יושר, על כנות, על פתיחות ועל שקיפות.

מומלץ לעשות גם משהו למיגור הפדופיליה במערכת החינוך ולמזער או להעלים לחלוטין את החינוך המיוחד הנפרד שבעיקר מנוצל לרעה כדי לסמן ולהרחיק ולבודד ולסמם ולדחות ילדים;

סליחה לכל המחנכים בתחום שעובדים עם לב כנה וטהור ושבאמת עוזרים לילדים. 

השיטה היא מובנית בתחום כי החלשים בחברה הם הטרף.

חינוך לחמלה - http://compassioneducation.com/

אולי חינוך בחופש ? 

החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  

ראה, 

קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !

http://cafe.themarker.com/topic/2236986/

צטט: חנה וייס 2014-10-02 15:13:06

שינוי בחינוך הוא מבורך. השאלה היא מה עושים ואיך משנים.

אין שאלה שהתחום החברתי החשוב ביותר שיש להשקיע בו הוא חינוך.

 

היום אנחנו עדים לחינוך לשלום, לערכים, למודעות פנימית ולהתפתחות אישית בבתי ספר רבים בארה''ב ובקנדה עם מגמה של התרחבות ליותר ויותר מדינות וערים. מתקיימות סדנאות לחמלה למורים, כדוגמת הסדנה למורים מניו יורק במכון גאריסון. 

 

לדעתי השינוי צריך להיות גם מבני: שבתי ספר ינוהלו על ידי מורים ולא במבנה היררכי.

במבנה היררכי ביורוקרטי, הדגש הוא על כסת''ח ושקרים הם הנורמה. 

בבית חרושת כלשהו (בפינלנד?), העובדים מתחלפים בתפקידים כל שעה או שעתיים וכל העובדים ממלאים את כל התפקידים במפעל, כולל תפקידי הנהלה. הזמן האבוד במעבר בין התפקידים השונים חוזר פי כמה בפרודוקטיביות ובסיפוק מהעבודה. 

לדעתי בהחלט אפשר לחשוב על מודל דומה לבתי ספר. 

יחסי אימון בנויים על יושר, על כנות, על פתיחות ועל שקיפות.

 

מומלץ לעשות גם משהו למיגור הפדופיליה במערכת החינוך ולמזער או להעלים לחלוטין את החינוך המיוחד הנפרד שבעיקר מנוצל לרעה כדי לסמן ולהרחיק ולבודד ולסמם ולדחות ילדים;

סליחה לכל המחנכים בתחום שעובדים עם לב כנה וטהור ושבאמת עוזרים לילדים. 

השיטה היא מובנית בתחום כי החלשים בחברה הם הטרף.

 

חינוך לחמלה - http://compassioneducation.com/

 

דברים בחינוך לא נעשים מעכשיו לעכשיו, אבל בכל מקרה את צודקת: החינוך שלנו הוא חד מימדי. הערה לגבי החינוך המיוחד: כל עוד הוא קיים, הוא בינתיים החלק הטוב במערכת החינוך כאן.

"החינוך המיוחד" -- מפעל אצילי אשר הוקרב על מזבח הסטנדרטיזציה.    

הקדמה

ההומוגניזציה(1) ההולכת וגוברת בבתי-הספר שלנו היא ללא ספק הסיבה העיקרית שביסוד עלייתם הפתאומית והמהירה של עלויותיהם (על חשבון ההורים ומשלם המסים). להלן הייתי רוצה להתמקד בתוצאה היקרה, והמזיקה ביותר של הסטנדרטיזציה(2): העלייה האסטרונומית שחלה בעשורים האחרונים במספר התלמידים המוגדרים כבעלי "צרכים מיוחדים"(3).  

היסטוריה    

נחוצה פרספקטיבה מסוימת כדי לטפל בנושא רגיש, באופן כה קיצוני. תקופה מאד ארוכה, בתי-הספר הרגילים לא טיפלו בילדים אשר סבלו מליקויים אורגניים שהיקשו באופן רציני על התפקוד הגופני ו/או השכלי שלהם. ילדים אלה נהפכו למצורעים; הם הוגלו למוסדות מחרידים אשר החזיקו אותם רחוק מהעין הציבורית והותירו אותם בלתי מצוידים להתמודדות עם החיים, למעשה בכל רמה. כאשר החלטנו באופן קיבוצי, במקום להוציא, לכלול את הילדים האלה, כחלק מהחברה, היה זה אות להארה נעלה של תרבותנו. אזרחי ארץ זו בחרו ברצון לשאת בטרחה ובהוצאה לספק מקום לילדים אלה בתוך מערכת החינוך, ועשו כל מאמץ להעניק להם חיים יצירתיים עד כמה שאפשר.

במילים פשוטות, כך קרה שהחינוך ל"צרכים מיוחדים" התחיל, ומעט אנשים היו צרי-עין לגבי ההוצאה הנוספת אשר הייתה נחוצה כדי לטפל באנשים מחוסרי המזל האלה שהיו אחינו ואחיותינו. אמות-המידה לקבלתם של ילדים לתכניות אלה היו מוגדרות במידה סבירה במונחים של חוסר תפקוד שניתן למדידה, מבוססות על נתונים פיזיולוגיים אשר ניתן היה לצפות בהם -- תגובות נירולוגיות, תפקודים ניורומוטוריים, תגובות ניורו-פסיכולוגיות, התנהגות קינסטטית, וכד'. את רוב האבחנות אפשר היה ליחס להפרעות ביולוגיות אשר ניתן היה לצפות בהן מתחת למיקרוסקופ.

המצב כיום 

ואז, במהירות מדהימה, משהו נורא קרה ל"מערכת החינוך לצרכים מיוחדים", אשר נוצרה בתמימות, מתוך כוונות טובות: היא הפכה לכלי בידי מערכת חינוך הכפופה לסטנדרטיזציה. תוך שנים אחדות, מורים ויועצים ופסיכולוגים של בתי-ספר, ולבסוף הורים חרדים אשר דעתם הוסחה  על ידי דרישות בתי-הספר, כולם התחברו יחד כדי לעשות מ"החינוך המיוחד" גנזך לכל הילדים אשר לא התאימו בדיוק לתבנית הסטנדרטית. ילדים אשר בימים עברו היו מצרפים אותם בחפץ לב לכיתות -- ילדים אשר היו יותר פעילים מאשר אחרים, או פחות מרוכזים, או יותר מעוניינים בדברים אחרים מאשר בשיעורים בהם השתתפו, או שהיו להם כשרנות ונטיות בלתי מקובלים, או שלמדו נושאים שונים בקצב שונה -- כל אלה נלקחו מהכיתה הסטנדרטית, לתוך כיתות של צרכים מיוחדים. ברדיפה המאוד אכזרית אחרי האחידות, בוטל הגיוון הנפלא של הכיתות מהימים עברו, למען המטרה, אשר גוברת על הכל, להשיג כיתה משוחררת מגורמים המסיחים את הדעת, אשר מכילה רק "ילדים טובים" שהם צייתנים, רגועים, קשובים, עושים את שעורי-הבית שלהם, ומעל הכל משיגים ציונים טובים בסוללה אחרי סוללה של מבחנים סטנדרטיים, אשר גדלים במספר ובהיקף כל שנה.

כדי להשיג הומוגניזציה זו של הכיתה, צריך היה "לאבחן" ולהגדיר את כל הילדים הלא-סטנדרטיים כ..חולים במחלה איזושהי, אשר תצדיק את הוצאותיו של החינוך המיוחד.  וכך, בעשור או בשני העשורים האחרונים, קם צבא רב של מה שקוראים הפרעות -- חסר בריכוז, הפרעה של היפראקטיביות, הפרעות בקריאה, הפרעות קוגניטיביות, ועוד רבות אחרות -- אשר לא התחקו, או לא ניתן היה להתחקות, אחרי אף אחת מהן כדי להגדירן כתפקוד פיזיולוגי לקוי כלשהו. אבחנות פסבדו-מדעיות אלו הביאו לידי כך שעל דור שלם של ילדים לא-סטנדרטיים תודבק תווית של בעלי תפקוד לקוי למרות שהם אינם סובלים משום דבר, חוץ מהמחלה: שהם מגיבים בכיתה בצורה שונה מהתלמיד הצייתן והנוח הממוצע. כאשר תהליך זה של הדבקת תוויות והפרדה מופעל על מבוגרים -- כפי שנעשה בברית-המועצות במשך דורות אחדים -- קמה זעקת מחאה כללית אשר מגנה את התופעה כביטול מרושע של החופש והגוון האינדיבידואליים. אבוי, כאשר אותו תהליך מופעל יום-יום על יותר ויותר ילדים דווקא בארצנו, בקושי קם קול מחאה אחד. והמעטים האלה אשר מתנגדים, ננזפים קשות על כך שהם תוקפים את בתי-הספר!

פתרון  

ביטול הסטנדרטיזציה של הצעדה-הצפופה (lockstep system) בבתי-הספר, החל מטרום-בית-הספר והלאה, יכול לבטל למעשה בין-לילה את רוב ההוצאות של החינוך המיוחד המכבידות עלינו, ואשר מאיימות לסבך אותנו בסחרור עולה ואין סופי של דרישות מימון. כל מה שהיה נותר וכל מה שצריך להיוותר הוא ה"חינוך המיוחד", כפי שהובן עם היווצרותו, הדואג בשקידה לילדים בעלי לקויים אמתיים אשר ניתן לזהותם מבחינה פיזיולוגית. 

מצב בבתי הספר   

כפי שאני אומר חזור ואמור, מה שאנחנו רואים בבתי-הספר שלנו היא ההתנהגות המיואשת של מחנכים אשר דורשים להחזיק בפעולה מערכת מיושנת ובלתי שייכת. בתי-הספר הנפוצים היום מוקפים כישלון, וכפי שממשלות ומנגנונים ביורוקרטים תמיד עושים, הם חוזרים בעצמה מחודשת לנוסחאות הישנות אשר כשלו. הם הופכים למגבילים יותר, למכבידים יותר, ליקרים יותר, לנתונים יותר למליצות וקוראים לפטריוטיות מוגזמת או עיוורת. בינתיים, החיים עוקפים אותם, והם, או שישתנו בעצמם, או שההיסטוריה תאלץ אותם להשתנות בכוח.

מי יכול להטיל ספק בכך? רוב העולם הקומוניסטי התפטר תוך מספר חודשים מההומוגניזציה הנוקשה שלו. מחנכים יפנים בולטים מתמודדים עם נטישת מערכת חינוך המגבילה ביראה, אשר מפיקה כל כך מעט בדרך של מחשבה מקורית או של התנהגות עצמאית. כמה זמן יעבור בטרם תיפטר מדינת ישראל -- והעם היהודי – "אור לגויים", מהאזיקים של הסטנדרטיזציה הנוקשה בבתי-הספר שלה, ותיפתח סוף-סוף את מערכת החינוך שלה להשפעתם היצירתית של הגיוון, השוני, והשינוי ? 

-------------------------------------

(1) הומוגניזציה של בית-הספר / כיתה הומוגנית.- כיתה שתלמידיה שווים זה לזה בהתפתחותם, בכישרונותיהם,  ובידיעותיהם.

(2) סטנדרטיזציה של העיסוק של התלמידים ושל המורים.

סטנדרטיזציה.-  צמצום מספר הסוגים השונים של תוצרת מסוימת והעמדתו על דוגמה טיפוסית אחת או דוגמאות טיפוסיות אחדות.

(מלון לועזי-עברי, דן פינס. הוצאת עמיחי, תל-אביב. 1964)

(3) הומוגניזציה וסטנדרטיזציה המביאות לדהומניזציה של בית-הספר.

צטט: חינוך אחר 2014-10-04 06:55:55

צטט: חנה וייס 2014-10-02 15:13:06

שינוי בחינוך הוא מבורך. השאלה היא מה עושים ואיך משנים.

אין שאלה שהתחום החברתי החשוב ביותר שיש להשקיע בו הוא חינוך.

 

היום אנחנו עדים לחינוך לשלום, לערכים, למודעות פנימית ולהתפתחות אישית בבתי ספר רבים בארה''ב ובקנדה עם מגמה של התרחבות ליותר ויותר מדינות וערים. מתקיימות סדנאות לחמלה למורים, כדוגמת הסדנה למורים מניו יורק במכון גאריסון. 

 

לדעתי השינוי צריך להיות גם מבני: שבתי ספר ינוהלו על ידי מורים ולא במבנה היררכי.

במבנה היררכי ביורוקרטי, הדגש הוא על כסת''ח ושקרים הם הנורמה. 

בבית חרושת כלשהו (בפינלנד?), העובדים מתחלפים בתפקידים כל שעה או שעתיים וכל העובדים ממלאים את כל התפקידים במפעל, כולל תפקידי הנהלה. הזמן האבוד במעבר בין התפקידים השונים חוזר פי כמה בפרודוקטיביות ובסיפוק מהעבודה. 

לדעתי בהחלט אפשר לחשוב על מודל דומה לבתי ספר. 

יחסי אימון בנויים על יושר, על כנות, על פתיחות ועל שקיפות.

 

מומלץ לעשות גם משהו למיגור הפדופיליה במערכת החינוך ולמזער או להעלים לחלוטין את החינוך המיוחד הנפרד שבעיקר מנוצל לרעה כדי לסמן ולהרחיק ולבודד ולסמם ולדחות ילדים;

סליחה לכל המחנכים בתחום שעובדים עם לב כנה וטהור ושבאמת עוזרים לילדים. 

השיטה היא מובנית בתחום כי החלשים בחברה הם הטרף.

 

חינוך לחמלה - http://compassioneducation.com/

 

דברים בחינוך לא נעשים מעכשיו לעכשיו, אבל בכל מקרה את צודקת: החינוך שלנו הוא חד מימדי. הערה לגבי החינוך המיוחד: כל עוד הוא קיים, הוא בינתיים החלק הטוב במערכת החינוך כאן.

דבריך חשובים ומשמעותיים.

לכן הגדלתי קצת.

(גם כדי שסבא זוהר יוכל לראות כשישוב מהחופשה הנחמדה :)

יש חלק רקוב ביותר, החלק הרקוב ביותר בכל החינוך, למצער, הוא בחינוך המיוחד.

חשוב לראות את הפיל השלם, על כל חלקיו.

אני קורבן של המערכת הזאת, דרך בני, שמערכת החינוך המיוחד מנעה ממנו כל בית ספר,

בארץ ובחו''ל, במשך חמש וחצי שנים (לאחר שהפכו ילד בריא לנכה ולא בטעות).

מאמצע חודש מאי השנה, ילד שמשחק שחמט הולך לבית ספר לפיגור שכלי קשה

ועדיין מונעים ממנו הגעה לבית ספר מתאים שקיבל אותו בפברואר השנה.

הוא לא מקרה בודד.

מנהל בית ספר לילדים עם פיגור שכלי קשה אמר לי:

"אני נמצא בתפקיד הזה 40 שנה וקיבלתי מאות ילדים שהיו ילדים נורמלים עד גיל הנעורים."

השאלה מתבקשת:

איזה סוג טראומה הם עברו בגילאי 13 עד 18 שהפכו ילדים רגילים לבעלי פיגור שכלי קשה?

והאם הם באמת מפגרים? 

אנשים לכודים עשרות שנים במוסדות למפגרים שהצליחו לצאת

(וכמה לא צויינו בכתבה שעדיין שמה?)

מיליוני בני אדם מתועלים למוסדות למפגרים, שלולי כבוד וחופש (ספר, אנגלית)

מורים כנים עוזרים לילדים.

מורים לא כנים, חלקם פדופילים, חלקם פשוט רעי לב לגבי פרט מסומן זה או אחר,

חלקם אולי פשוט ממלאים את תפקידם הבנאלי כמו שחנה ארנדט אומרת,

יכולים למנוע חינוך מילד עם קשיים

ולהשתמש בתיוג של "עיקוב בלמידה," "לא ברמת בני גילו"

כדי לתעל ילד לאינספור מוסדות -- מוסדות פסיכאטרים, פנימיות, מוסדות למפגרים

(הכל דרך בתי משפט עם שקרים).

חלק מהמוסדות הללו משמשים בתי זונות לפדופילים.

ילדים צריכים להישאר בבית, במשפחותיהם

ושירותים צריכים להינתן אך ורק בקהילה ורק למי שרוצה.

מוסדות חושפים ילדים למדי הרבה סכנות --

(בפרט המטופחים ביותר, אלה עם הגינות הכי יפות והריהוט הטוב ביותר,

אלה שזוכים למימון פרטי ולמימון ציבורי גם יחד).

גם כמורה בבתי ספר ובכיתות לחינוך מיוחד בניו יורק, אני עדה לעוולות.

המערכת באופן מובנה מתייגת ומסמנת טרף

בגיל צעיר שמתועל בתוך מערכת מסועפת ודרקונית.

ישבתי בועדות לחינוך מיוחד מושחתות וראיתי מקרוב איך המערכת הזאת עובדת.

ביקרתי בבתי ספר לחינוך מיוחד בארץ ובחו''ל עם ילדים מאחורי סורג ובריח,

מסוממים עד הגג.

קיבלתי שיחות טלפון מאמהות מבוהלות ועזרתי להן.

הטיבטים מנפיקים אנשים חומלים בקצב -- ואנחנו?

גורמים לפגיעות מוח הפיכות ובלתי הפיכות בילדים בריאים וחכמים למטרות רווח.

בטיבט, לימדתי כמה חודשים בבית ספר של חדר אחד, 25 ילדים מגילאי 4 עד 16.

זה היה מאוד נחמד. אף ילד לא דחוי וכל ילד מתקדם בקצב שלו,

הקטנים מקבלים עזרה ודוגמה מהילדים הגדולים יותר.

שאלה שלא גיבשתי דעה לגביה היא לגבי הצורך בחינוך חובה היום.

נראה שיותר חופש לבני אדם זה דבר טוב.

עודף מרות ושליטה וכפייה לא מטיב עם אף אחד.

חושבת שבית ספר מתאים ביותר למי שרוצה.

זאת שאלה לא פשוטה.

הלוואי שלא היו לי דברי ביקורת. פעם הייתי מאוד נאיבית.

הטוב בכל הסיפור הוא שאני יכולה לתרום לפיתרון.

כדי לתקן, הפיתרון צריך לכלול את  תרומתם של כל האנשים,

גם של אלה שרואים את בטן המפלצת הכי מלמטה.

חנה שלום.

ראשית, איני יכול להתעלם מכך, שדברייך מלאים כאב. אני מצר על החוויות הקשות שעברת.

בבית הספר היי-טק-היי בסן דייגו (שיש לו כאן כבר מספר ממשיכים) מקבלים ילדים לפי הגרלה, ולכן מגיעים לשם בעלי צרכים מיוחדים ומחוננים וכל מה שבאמצע (למען האמת - כולם באמצע). אני מקווה שנגיע לכך בכל המערכת, וגם הילדים ה"בלתי שגרתיים" יוכלו להשתלב עם כולם.

לגבי השאלה על חינוך החובה: שאלה מצויינת. היום באמת כלל לא ברור למה יש חינוך חובה, כאשר אין מטרה לחינוך (אם יש אחת - תעודת בגרות - אזי זו תעודת עניות). עד שלא יגדירו מטרות ברורות, לא רק אחת, לא ברור למה אנחנו שולחים את הילדים לעשות בביה"ס מה שהם יכולים לעשות בלעדיו.

לפנינו עוד הרבה עבודה.

תודה על תגובה רגישה ואמפתית. אדם כזה ראוי להיקרא איש חינוך.

חושבת שהנפקת אנשים מוסריים וחומלים,

באופן חילוני או דתי, על בסיס מדע, זאת מטרה נעלה.

חינוך חובה כזה אני בעד.

הנה דוגמה -- בקנדה.

מרק גרינברג - תשומת לב (מיינדפולנס, נתינת דעת, מודעות נכוחה) ומוסר בבתי ספר

שוב ושוב עולה שאלת הביצה והתרנגולת: קודם אנשים טובים לחינוך או קודם מערכת טובה שתוכל לקלוט את האנשים הראויים לה? כנראה ששתי המגמות צריכות להתקדם בו זמנית. אנחנו עדיין לא שם.

צטט: חינוך אחר 2014-10-07 16:26:45

שוב ושוב עולה שאלת הביצה והתרנגולת: קודם אנשים טובים לחינוך או קודם מערכת טובה שתוכל לקלוט את האנשים הראויים לה? כנראה ששתי המגמות צריכות להתקדם בו זמנית. אנחנו עדיין לא שם.

לאט לאט. זה הכיוון. חינוך לחמלה לכולם: מנהלנים, מנהלים, מורים, פסיכולוגים ועו''סים נלווים, תלמידים.

לכולם אושר ויושר ואהבה וחמלה למען כולם. 

רומא לא נבנתה ביום אחד. 

אם צריך לנפות תודעות עיקשות, אז בצורה הכי חומלת --

עם משכורת לשבת בבית עם ידיים מחובקות חזק, לא להפריע, לא להזיק.

שאיש לא ייאלץ להילחם על התחת שלו מאוד חזק. להרפות.

מייחלת המון המון תובנות מעמיקות וכינון כוונות טהורות מעומק הלב לכולם.

מכון גריסון: חמלה למורים (אנגלית)

מתנה מטעם: 

♡ כל טוב. בהצלחה. יישר כוח.

נ.ב. אם וכאשר תפתחו מודל טוב לשינוי אפקטיבי ומעמיק, תעזרו לנו כאן בניו יורק...

צטט: חינוך אחר 2014-10-05 13:28:12

חנה שלום.

ראשית, איני יכול להתעלם מכך, שדברייך מלאים כאב. אני מצר על החוויות הקשות שעברת.

בבית הספר היי-טק-היי בסן דייגו (שיש לו כאן כבר מספר ממשיכים) מקבלים ילדים לפי הגרלה, ולכן מגיעים לשם בעלי צרכים מיוחדים ומחוננים וכל מה שבאמצע (למען האמת - כולם באמצע). אני מקווה שנגיע לכך בכל המערכת, וגם הילדים ה"בלתי שגרתיים" יוכלו להשתלב עם כולם.

לגבי השאלה על חינוך החובה: שאלה מצויינת. היום באמת כלל לא ברור למה יש חינוך חובה, כאשר אין מטרה לחינוך (אם יש אחת - תעודת בגרות - אזי זו תעודת עניות). עד שלא יגדירו מטרות ברורות, לא רק אחת, לא ברור למה אנחנו שולחים את הילדים לעשות בביה"ס מה שהם יכולים לעשות בלעדיו.

לפנינו עוד הרבה עבודה.

כולנו "בלתי שגרתיים". כולנו בעלי צרכים מיוחדים. כולנו מיוחדים...  אפילו כולנו מחוננים: לכל אחד בתוכו יש את המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בבית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.  

"...בהיבט מסוים, איננו יכולים לנצח. מחד, אנשים מסתכלים על התלמידים שלנו בפעולה ואומרים, 'אתם אוספים את השמנת. לא פלא שסוג זה של חופש עובד על הילדים האלה. זה היה חסר תועלת לילד ממוצע'. מאידך, אנשים מסתכלים על קבלת התלמידים הפתוחה ועל אחדים מהתלמידים אשר קיבלנו, ואומרים, 'זה בית ספר ל'פסולים'. הוא פשוט איננו מתאים לילדים נורמאליים'. השמנת, הפסולים, הממוצע... 

איננו יכולים לנצח, אם כי בדרך כלל אנחנו מנצחים. ילדים חזקים, ילדים חלשים, ילדים טובים, 'עושי צרות'. הכול נובע מהיחס אל כל אחד באותה הדרך, כאנשים אחראים, הנושאים את משאם הם. אין נוסחת פלא, אין תחבולת ריפוי, אין טכניקת קסמים. לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בסדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.

המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה".  

מועדים לשמחה ! חגים וזמנים לששון ! 

צטט: חינוך אחר 2014-10-05 13:28:12

לגבי השאלה על חינוך החובה: שאלה מצויינת. היום באמת כלל לא ברור למה יש חינוך חובה, כאשר אין מטרה לחינוך (אם יש אחת - תעודת בגרות - אזי זו תעודת עניות). עד שלא יגדירו מטרות ברורות, לא רק אחת, לא ברור למה אנחנו שולחים את הילדים לעשות בביה"ס מה שהם יכולים לעשות בלעדיו.

לפנינו עוד הרבה עבודה.

"לא ברור למה אנחנו שולחים את הילדים לעשות בביה"ס מה שהם יכולים לעשות בלעדיו" ? 

פשוט כי החינוך הוא חובה. 

אכן, לפנינו עוד הרבה עבודה. והפוליטיקאים "שלנו" לא תורמים ולא מקלים עלינו. 

--

שכל משאלותינו המוסריות תתגשמנה במהרה בימינו.