קראתי בתדהמה:

הראיון של ברקאי את זעירא עורר בי תחושות דז'אבו.היינו בסרט.

פעם אחר פעם, אני נתקל בבכירים בישראל המתכחשים לטעויותיהם עד כלות.

פעם הריצפה עקומה, פעם הרקדן על סמים.

אבל לעולם ועד-זה שבאמת קובע כיצד יראו ויקרו הדברים, לא יודה שכשל.

אלי זעירא, בוגר הראלי בחיפה הוא האב טיפוס של השחצנות הישראלית.

ברקאי בראיון מלפני שבוע לא עושה לו שום הנחות. מראיין מעולה. הוא מאמת אותו עם העובדות והסתירות בדבריו ובמעשיו, אבל גם כיום לאחר 41 שנה, זעירא מתפתל עד כלות ולרוב אינו מודה.

היה לי הכבוד המפוקפק להתחכך עם הסורים בגולן ובמובלעת ב 1973 במשך חמישה חודשים. האמינו לי, לא משהו.

לשמוע כיום את אבי המחדל, מפיל שוב ושוב רפש בגולדה, בדיין ובדוד אלעזר

זה גורם לי לרצות להקיא. הוא היה זה שהיה האחראי הבלעדי על אספקת

המידע לשלישיה. הוא היה זה שהטעה את השלשיה. הוא ולא אחר.

טענתו שגם כשנועץ בעשרה אחרים, לא נמצא צדיק יחיד בסדום שיאמר כי

תהיה מלחמה, מעידה רק על הפחד ממנו ולא על שום גורם אחר.

כפי שחשנו כולנו עוד בתקופת המלחמה ההיא שהאמת טויחה מראש

בפני הדרג המדיני ואפילו בפני הדרג הצבאי העליון, כך נותרתי באותה

התחושה כיום, כשזעירא כבר בן 86. שום חרטה. צח כשלג.

ועדיין לא הגענו לשלב השמדת המסמכים, שנועדה לטייח את האמת,

שכן היתה ידועה לרבים.

רבות דובר אז על שריפה וגריסה של מאות עדיות למלחמה הקרבה.

האם גם לזה אין לאלי זעירא שום נגיעה?

מרק בריל.