היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. מבסוטים?

תקציב 2015 וחוק ההסדרים צריכים להיבחן לא רק על סמך מה שיש בהם, אלא גם על סמך מה שאין בהם.

בניגוד לכלכלנים רבים, שמדקלמים מה שלימדו אותם באוניברסיטה, בלי לחשוב לרגע על כך שהדיסציפלינות הכלכליות הקלאסיות לא הצליחו, לא מצליחות ולא יצליחו לחזות את מה שקורה בכלכלה כבר כמה שנים טובות, אפשר וצריך לחשוב קצת מחוץ לקופסה.

מספיק עם ההפחדות, שהגירעון ייצא מכלל שליטה, שסוכנויות הדירוג יורידו את דירוג האשראי של ישראל ושהמשקיעים הזרים יאבדו את האמון וינטשו את ישראל. לאן בדיוק הם ילכו? לאירופה, שלא מצליחה להתאושש מהמשבר של 2008, או לארה"ב שיחס חוב תוצר שלה והחוב הלאומי מזכירים כלכלת עולם שלישי? ישראל הייתה ונותרה אלטרנטיבת השקעה טובה עבור משקיעים זרים והגדלת יעד הגירעון ל- 3.4% לא תשנה את זה. תפסיקו להפחיד.

טוב שיש לנו שר אוצר שהוא לא כלכלן, כי רק אחד כזה היה יכול להתעקש על תקציב שלא כולל העלאת מסים וגם לא קיצוץ משמעותי בתקציב. כרמית פלוג יכולה לקרוא לעצמה עד מחר "נגידה חברתית", אבל ההמלצות שלה לשר האוצר משמעותן הייתה פגיעה בשכבות החלשות ובמעמד הביניים. כי אם היו מעלים מסים, היו עושים את זה בפורמט הרגיל, זה שפוגע בעיקר בשכבות החלשות ובמעמד הביניים, ולא במאיון העליון, או בקבוצות הלחץ המקושרות, שסידרו לעצמם הטבות ותנאים מפליגים. על בסיס אותו עיקרון, אם היו מקצצים בתקציב ובפטורים, לא היו נוגעים בפטורים לחברות הגדולות והעשירות במשק, או בתכנוני המס האגרסיביים (והחוקיים) של מועדי המאיון העליון, אלא היו מקצצים בהוצאה הציבורית, שגם כך ישראל מפגרת בה בהרבה, אחרי מרבית מדינות ה- OECD 

לכן, הופתעתי לטובה מכך שהתקציב לא כולל גזירות משמעותיות, לא בתחום המסים ולא בתחום הקיצוצים. נכון שיום לימודים ארוך ירד מהפרק, ושהקיצוץ הזריז שבוצע בתקציב 2014 בעקבות מבצע "צוק איתן" בוצע מבסיס התקציב, כלומר הוא יחול גם על תקציב 2015 ואילך, אבל בסך הכל, בכל הקשור לגזירות ולקיצוצים בבשר החי, יכול היה להיות הרבה הרבה יותר גרוע.

למה הכוונה יותר גרוע? שוב, במקום להסתכל על יחס חוב תוצר ולקבוע שיחס של 65% הוא הישג אדיר, בעוד יחס של 70% הוא קטסטרופה לאומית, במקום לבלבל אותנו ולקבוע שגירעון של 3.4% הוא סכנה קיומית, בעוד גירעון של 2.9% הוא נורמלי, במקום להשתחוות ליעד צמיחה גבוהה ככל האפשר, כאילו הוא זה שהופך את חיי מרביתנו לטובים ולמאושרים יותר, הגיע הזמן לחשוב על מה באמת חשוב בחיים שלנו ומה יכול לקדם אותנו לקראתו.

אי השוויון, חוסר הביטחון התזונתי והעוני הגיעו לרמה מסוכנת לחברה הישראלית כולה.

לעוני ולחוסר הביטחון התזונתי, מרביתנו אדישים, או לכל היותר מוכנים לשלם מס שפתיים, או לתרום לעמותה כמה שקלים. הערבות ההדדית היא מאיתנו והלאה, זה ברור. כל אחד חושב רק על עצמו, הכלכלה והחברה הפכו לג'ונגל בו כל אחד חוטף ככל יכולתו, החזקים מתחזקים, החלשים נרמסים ואלו שבאמצע - מפחדים, וקורעים את התחת, רק כדי לשרוד. אז אם אי אפשר לעורר את המצפון הקולקטיבי שלנו סביב סוגיות חוסר הביטחון התזונתי והעוני ( מישהו זוכר את וועדת אללוף???)

אבל אי השוויון מרגיז את כולנו, כי הוא רלוונטי לכולנו, אפילו אם אנחנו בעשירון השביעי או השמיני. אי השוויון מתסכל ומפחיד אותנו, כי כל אחד מאיתנו רוצה לחיות במערכת כלכלית כזו שתאפשר לו להתפתח, להתקדם, ביחס ישר להשקעתו, לכשרונו ולהשכלתו, ללא קשר לשייכות לקבוצת אינטרסים מקושרת, לשיוך פוליטי, או לקשריו במסדרונות השלטון, למספר ילדיו או מקום מגוריו. אבל גם כרן, ישראל הפכה למדינה של אליטות ושל קבוצות אינטרס מקושרות, שמבצרות כל הזמן את מעמדן, בעוד כל השאר נדחקים לקרן זווית.

על המלחמה בעוני, או בחוסר הביטחון התזונתי, עם ישראל לא מוכן לצאת לרחובות ולכיכרות, אבל אם אי השוויון יעמיק, הוא עלול להוות סכנה מוחשית, לשלטון, לכלכלה ולמדינה, כי חוסן חברתי וסולידריות, הם חלק ממרכיבי העוצמה האסטרטגית והכלכלית של כל מדינה. לא סתם הנשיא אובמה, קרן המטבע הבינלאומית וכל באי כנס הכלכל ההעולמית בדאבוס, סימנו את אי השוויון כאיום מספר אחד על הכלכלה העולמית. מה אתם חושבים? כולם נהפכו לפתע לסוציאליסטים? ברור שלא. קפיטליסט חפץ חיים, צריך לדעת לזהות איום קיומי ואין ספק שאי השוויון, ברמות הנוכחיות שלו, בישראל ובאאה"ב, בדרך להוות איום קיומי של ממש, הרבה יותר מדעאש......

וזה מביא אותי למה שאין בתקציב. אין בו בשורה, אין בו תקווה ואין שום סיכוי שהוא יסמן נקודת מפנה בדרווויניזם הכלכלי שהפך למציאות שלנו והשתלט על כל חלקה טובה בחיינו. כלכלנים מובילים בעולם, כמו פול קרוגמן, ג'וזף שטיגליץ, רוברט רייך, קרן המטבע הבינלאומית ורבים אחרים, מסבירים לנו שאי שוויון הוא מחלה כלכלית אנושה, כזו שפוגעת בקפיטליזם, כיון שהיא מדכאת את הצריכה הפרטית ובהתאם את הצמיחה הכלכלית, היא גם פוגעת ביציבות המערכת הפוליטית ומשפיעה לשלילה על שווקי ההון והמשק כולו. 

שאלתי את עצמי, האם יש בתקציב הזה, אפילו צעד אחד, קטן, שמסמן מהפך אידיאולוגי כלכלי , ולא רק רצון לשרוד פוליטית, האם יש בו הצהרת כוונות חברתית, לא בגלל שאנחנו יפי נפש, אלא בגלל שאנחנו קפיטליסטים בני קפיטליסטים, שרוצים לוודא שהכלכלה מתאוששת ומשגשגת, האם למישהו בממשלה נפל האסימון, שצמיחה שאינה צמיחה מכלילה, כלומר כזו שמהפירות שלה נהנים כולנו ובצורה משמעותית, במקום שמרביתנו נמשיך להיות ניזונים מפירורים שלה בלבד, היא לא צמיחה אמיתית וברת קיימא, אלא מתכון לאסון חברתי וכלכלי. האם אנו מתקדמים לקראת חברה שוויונית יותר, אלימה פחות, לקראת כלכלה שתשרת אותנו, במקום שאנו נשרת אותה, לקראת חברה שמבוססת על הרמוניה וערבות הדדית בינינו?

לצערי, התשובה על כל השאלות האלה היא שלילית. תקציב ללא תקווה, ללא חזון. נכון, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע,  אבל את מי בדיוק זה מנחם?

בערבות הדדית, זה לא יקרה.