זאת לא תחרות. לא כזו שתרצו לנצח בה בכל אופן. ובכל זאת כדאי לומר זאת, נותני שירותים הם האנשים הכי שקפים ברשת. בחיים האמיתיים יש אנשים שקופים בהרבה, שנרמסים פעם אחר פעם ברגל גסה. אבל דווקא להם יש מקום אוהד ברשת. האמפתיה שלא עולה לנו כלום יוצאת מגדרה כלפי עוני נורא וחיים הרוסים. אנחנו מעלים תמונה, וטקסט על אדם כזה שזקוק לכיליה/מקרר/לימודי עברית או לקוחות בנגרייה שובקת ומבסוטים לאללה. יצאנו צדיקים.

מי שלא זוכה לעין אוהדת כמעט אף פעם ברשת, שהיא היום קובעת התודעה והתרבות הכי משמעותית בחינוך של עצמנו ובוודאי של הדור הגדל עכשיו-הם נותני השירות, בעיקר בדרגים הנמוכים. זה לא שהרשת שוכחת אותם, בוודאי שלא, אבל אין להם שם ופנים, הם שקופים. הם- הנציגה או המאבטח או הפקידה, זוכים לבוז ורעל כמייצגים של "המנגנון", כאשר הלעג כלפיהם נחשב לגיטימי לגמרי. הם הרי לא מגזר שעשוי להיעלב-כך שזה לגמרי פוליטיקלי קורקט.
אינספור בדיחות, ב"סטוטסים מצייצים" נניח, מתחילות כך:
טלפון,
נציגת שירות (הן כמעט תמיד נשים נכון? לא נתון מפתיע במקצוע רמוס): "ככה וככה"
אני: "ככה וככה וככה"
נציגת שירות...
וכו'.
בסוף יבוא הפאנץ' ליין: או איך הכנסתי לנציגת השירות. או איך נציגת השירות דפקה אותי - אז בואו נחרים את החברה שהיא עובדת בה.
במקרה השני כמובן תבוא תגובה בהמשך מהחברה שהיא עובדת בה:
"נערך בירור ויצא שככה וככה וככה, זו לא דרכנו. נציגת השירות פוטרה."

כמה קל להיכנס באנשים הללו, שהפרנסה שלהם מאוד לא מתגמלת. לא רק כספית אלא גם נפשית. כמה קל להתעלם מהעומס שיש עליהם, להיות מנומסים ללקוחות-תמיד-צודקים שמונה שעות ביום ולפעמים גם יותר. בלי רגע לנשום ולזפזפ בין ויינט לקנדי קראש. או אפילו להכין שנייה בשקט איזה מצגת לבוס. כשאת הפקידה בטלפון, או הקופאית בחנות, או הסייעת בגן את כל הזמן נמצאת תחת עין בוחנת (כן, אני אמשיך לדבר בלשון נקבה, מדובר ברוב ניכר בתחום הזה - זו גם חלק מהסיבה שהאצבע עם היחס המזלזל על ההדק, קלה).
מצד אחד נמצאים הממונים עם הדרישה להספקים וחוסר הגמישות ומצד שני הלקוחות שמצפים ממך לראות אותם כיחידים ומיוחדים עם בקשות לגמרי הגיוניות, שאת צריכה לספוג את הצורך שלהם מהמערכת בגמישות ולתמרן. אתם יודעים מה? לפעמים הבקשות שלהם באמת הגיוניות. לפעמים באמת המנגנון תקוע לגמרי. הרבה פעמים את לא יכולה לשחרר אותו למענם. אבל תמיד את, נותנת השירות, תספגי את הכעס על זה. כמה פעמים הכעס יגיע למי שבאמת קובע את החוקים ומקבע את המנגנון? הממממ, מעט מאוד.

זה הרי עניין תרבותי אצלנו-לצפות ליותר ולהיכנס קצת במי שאפשר כדי להוציא את התסכול, כשהיותר לא מגיע.
הרי לא משנה מה ומי אתה בחיים האמיתיים, כשאתה מדבר בטלפון עם פקידה, בכל גוף, אתה תמיד יכול לומר: "איך קוראים לך? תני לי את המנהל שלך בבקשה," ולהרגיש מאוד חשוב.
בשיחה אחר כך עם החברים תוכל לספר שאתה לא נולדת אתמול, ישר הבנת שככה וככה וביקשת את המנהל.
הרי אם את אם טרייה ולא שמת לב אפילו פעם אחת לעוול שנעשה לילדים שלך בגן, את כנראה לא בסדר. כי כולם כן רואים, אז לא יכול להיות שרק אצל הילדים שלך הכל בסדר, נכון?

הרשת כאמור מעצימה מאוד את התופעה הזו של חוסר סיפוק מנותני שירותים. עכשיו אפשר לרוץ ולספר גם באופן ציבורי לגמרי, כמה שהם היו לא בסדר וכמה שהעמדנו אותם במקום. אנחנו אוהבים להעביר את המידע הזה שמפורסם מאחד לשני, כי "אם לא יועיל בטח לא יזיק."

המממ, באמת לא מזיק? הרי אדם יכול לשלם במקום עבודתו על ה"שרים (SHARE)" הבלתי מבוססים ובוודאי נותנים תמונה סובייקטיבית בלבד, שרצים ברשת. גם ברמת המאקרו הנזק גדול. איזה מין אנשים אנחנו? אם את הסיפוק שלנו ביום קשה אנחנו שואבים מרגע שבו רמסנו מישהו, שרוב הסיכויים לא היה אחראי בשום צורה למה שמפריע לנו, רק כדי שהוא "יעביר את זה הלאה לממונים".

להיות נותן שירות זה מקצוע בלי שום הילה, כשקופת חולים או בנק מצליחים אף אחד לא יפרגן לטלפניות האדיבות שזה בזכותן. מצד שני כמה פעמים הודעתם שלא תחזרו לאיזה מקום כי השירות שם ממש גרוע? את זה לעולם איננו שוכחים לציין.

הטכנולוגיה מביאה איתה המון דרכים לדבר על ואל אנשים. כשאתה לא רואה את פניו של האדם ושוכח שהוא גם בן אדם, קל לך יותר לפגוע בו. כשאתה כותב עליו אחר כך, לפעמים בצורה אנונימית, הרבה יותר קל להוציא עליו את כל הכעס שיש לך, בלי לתת על כך דין וחשבון לאיש. את מידת הריסון אתה צריך למצוא לבד, זה דורש משמעת עצמית כמובן, אבל יעשה אותך. אותי. לאדם טוב יותר.
להיות נותן שירות זה אחד הדברים הכי שקופים, לא שזו תחרות. לא כזו שמישהו רוצה לנצח בה בכל אופן.