"ההתנהלות של הפרקליטות בתיק זדורוב מפחידה. לא כך מתנהגת פרקליטות שרוצה לדעת את האמת. פרקליטות לא יכולה להרשות לעצמה לשחק אותה ראש קטן ונראה שכאן היתה התעקשות שהולכת יד ביד עם ראש קטן. בהחלט יכול להיות שהפרקליטות היתה משוכנעת באשמתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, אבל ההתנהגות המקצועית דורשת שכאשר יש מידע רלוונטי אי אפשר לעצום עיניים ולהתעלם או להגיד שזה לא חשוב".

את דברי הביקורת הללו לא משמיעים דניאל פרידמן או יעקב נאמן, הידועים בעמדתם הלעומתית כלפי הפרקליטות, אלא דווקא מי שיצא בעבר נגד הניסיונות שלהם לתקוף את הפרקליטות. המונולוג החריף הזה נשמע מהמומחה הבכיר ביותר למשפט פלילי בישראל, פרופ' מרדכי קרמניצר, כיום סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. התפניות האחרונות בתיק הרצח של הנערה תאיר ראדה, שבו הורשע רומן זדורוב פעמיים בבית המשפט המחוזי בנצרת, וערעורו תלוי ועומד בבית המשפט העליון, תפסו אותו בתקופה שבה הוא מלמד סמינר על השפעת השואה על התפתחות משפט זכויות האדם והמשפט הפלילי הבינלאומי באוניברסיטת ציריך. הוא עקב בדאגה אחר ההתפתחויות והחליט לעיין במסמכי התיק. המסקנה שהגיע אליה בגמר הקריאה היא כתב אישום חמור נגד הפרקליטות.

מרדכי קרמניצר. צילום: ניר כפרי

הגילויים החדשים בפרשת זדורוב, שהתגלגלה גם לפרשת ד"ר מאיה פורמן־רזניק ולפרשת ד"ר חן קוגל החלו במרץ 2013. בצעד חריג הורה הרכב שדן בערעור שהגיש זדורוב לעליון באמצעות סנגוריו החדשים מטעם הסנגוריה הציבורית, עורכי הדין אלקנה לייסט ואיתי הרמלין (שמאז מונה לשיפוט והוחלף באביגדור פלדמן), להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך שמיעת שתי עדויות חדשות מטעם שני מומחים שעשויות לשפוך אור על התיק. זדורוב הורשע בספטמבר 2010, כמעט ארבע שנים אחרי שגופתה של ראדה התגלתה בתא השירותים בבית הספר נופי גולן שבקצרין.

הרשעתו התבססה על הודאתו בפני מדובב ובפני חוקרי המשטרה, שלפיה הוא רצח את ראדה בסכין יפנית (שלא נמצאה) שהיתה ברשותו לצורכי עבודות השיפוצים בבית הספר, הודאה שממנה חזר. היתה ראיה פורנזית אחת: כתמי דם שנמצאו על מכנסי הג'ינס של ראדה. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המומחה מטעם התביעה, איש מז"פ בשם ירון שור, שלפיה קיימת סבירות גבוהה שסימני הדם האלה הם בצורת טביעות נעל המתאימות לנעליים של זדורוב.

אחת מתוך שתי חוות הדעת המקצועיות שבעקבותיהן הוחזר התיק לעליון, שנמסרה על ידי מומחה בינלאומי לטביעות נעל בשם וויליאם בודזיאק, ששירת במשך שנים ב–FBI, קבעה כי כתמי הדם אינם עקבות נעל בכלל. בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי בזירת הרצח נמצאו שלוש טביעות נעל נוספות, על האסלה, על מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין שני תאי השירותים, שאינן של זדורוב. ההגנה טוענת שהן של הרוצח האמיתי.

חוות הדעת השנייה הוגשה על ידי ד"ר מאיה פורמן־רזניק, אז רופאה משפטית שעובדת במכון פרטי שבבעלותו של ד"ר חן קוגל, כיום ראש המכון הלאומי לרפואה משפטית. קוגל העיד בסיבוב הראשון של התיק כעד מומחה בשאלת כיוון הנפת הסכין שגרם לחתך הקטלני בצווארה של ראדה, כדי לנסות להעריך אם הרוצח הוא ימני או שמאלי. על פי חוות דעת של ד"ר פורמן־רזניק, מבדיקת החתך בסנטרה של ראדה עולה כי לא סביר שנגרם מסכין יפנית, כפי שזדורוב סיפר בהודאתו. צורת החתך, העידה פורמן־רזניק, מתיישבת עם שימוש בסכין בעל להב משונן. ההגנה השתמשה בחוות הדעת הזאת כדי להוכיח את טענתה שההודאה שמסר זדורוב לא תואמת את הממצאים הפורנזיים האובייקטיביים שנמצאו ולכן מדובר בהודאה כוזבת. העלילה החלה להסתבך ביוני 2013, כשפורמן־רזניק עלתה על דוכן העדים.

מאיה פורמן רזניק.

"אפשר לומר שהקריירה שלך כמומחית צעירה היא בהדרכתו של ד"ר קוגל?" שאלה התובעת בתיק, שילה ענבר, את פורמן־רזניק. "כן, חלק ניכר בהדרכתו בהחלט". ענבר הקשתה: "זה לא נראה לך מוזר שהוא ראה את אותן תמונות שאת ראית ולמרות זאת לא ראה לנכון להגיד שהסכין היא סכין משוננת כמו שאת אמרת?"

פורמן־רזניק התעקשה: "ד"ר קוגל בפירוש מסכים איתי ולחוות דעתי", אך גם ענבר התעקשה מצדה. היא הציגה לפורמן־רזניק קטע מתוכנית "המקור" על רצח ראדה, שבו שואל מיקי רוזנטל את קוגל על החתך בצוואר (ולא בסנטר, שעליו העידה פורמן־רזניק), שלגביו העיד. "אתה חושב שהחתך הזה נעשה על ידי סכין משונן?" שואל רוזנטל, אך קוגל משיב שהוא לא יכול לקבוע. בתום העדות ביקשו הסנגורים מבית המשפט לזמן את קוגל כדי שיבהיר את עמדתו בעניין. הפרקליטות התנגדה לבקשה בטענה שאין מקום לאפשר להגנה מקצה שיפורים ושקוגל מצוי בניגוד עניינים. השופטים קיבלו את עמדתה.

כבר בנקודה המוקדמת הזאת, סבור קרמניצר, עשתה הפרקליטות מהלך בעייתי ראשון: "ברגע שד"ר פורמן־רזניק אמרה בצורה מפורשת שהיא יודעת שקוגל חושב כמוה וגם הסנגורים טענו כך, הפרקליטות היתה חייבת לברר את עמדתו", אומר פרופ' קרמניצר. "אם בדקו וידעו מה עמדתו, זה חמור ביותר. אם לא בדקו, זו התנהגות לא מקצועית שאיננה משקפת את המחויבות לאמת — וזה דבר קריטי. כי אם עדותו היתה נשמעת, מאוד סביר שהתוצאה היתה עשויה להיות שונה".

הפרקליטות טוענת שגם אם קוגל חושב שזו סכין משוננת זה לא משנה את אשמת זדורוב — הוא הודה, שיחזר והורשע, אז מה זה משנה שחתך אחד אולי נגרם מסכין משוננת, לעומת הרבה חתכים אחרים?

"אנחנו יודעים כבר הרבה שנים שההנחה הזאת שההודאה היא מלכת הראיות לא עומדת במבחן המציאות, כי אנשים מודים גם בדברים שלא עשו. המסקנה הזאת מופיעה גם בדו"ח ועדה בראשות השופט גולדברג, שהייתי חבר בה. אני חושב שבגלל הניסיון המצטבר שאנשים כן מודים לעתים בדברים שלא עשו, יש חשיבות לבדוק את סימני האמת החיצוניים, אם מה שאדם עשה בהודאתו מקבל אישור או מופרך על ידי ראיות חיצוניות.

"בהקשר זה יש חשיבות לשאלה של טיב הסכין או טיב החתך, וגם בית המשפט העליון ראה את זה כך כי העובדה היא שהוא החזיר את התיק כדי לברר שני נושאים — הנעל והסכין. אני לא יודע להגיד אם זדורוב חף מפשע כי אני לא מכיר את הפרשה באופן מספיק צפוף אבל אם יש אפשרות לפי סימנים חיצוניים לגלות אמת או למצוא סימן של שקר או של אי אמת בהודאה — זה א"ב של בדיקה רצינית של חומר חקירה".

מדוע להערכתך הפרקליטות התאמצה למנוע את העדות של קוגל?

"ברור שמצבה של הפרקליטות היה פשוט ונוח יותר אם עניין קוגל (תמיכתו של קוגל בעדותה של ד"ר פורמן־רזניק) לא היה מתעורר ובא לעולם. זה טבעי שהפרקליטות מגִנה על ההרשעה, זה תפקידה. אבל התפקיד החשוב יותר הוא לוודא שההרשעה תופסת רק את מי שהוא אשם באמת".

הופתעת מההתנהגות של הפרקליטות?

"כן, משום שהיה כל כך פשוט לברר את האמת. לפעמים לברר משהו הוא דבר מאוד מסובך. צריך להשקיע אמצעים, זמן, כסף. פה זה היה כל כך קל לברר. ודבר שני — אי הבירור ממשיך לאורך כל הדרך".

זדורוב בבית המשפט ב-2007. ההגנה טוענת שהודאתו לא תואמת את הראיות החיצוניות. צילום: חגי אהרון / ג'יני

פורמן־רזניק .vs המדינה

ב–24 בפברואר השנה התכנס שוב הרכב שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת, בראשות נשיא בית המשפט יצחק כהן, והרשיע את זדורוב בשנית. בית המשפט דחה את שתי חוות הדעת החדשות בעניין החתך בסנטר ובעניין טביעת הנעל, והשאיר את ההרשעה על כנה. פסק הדין כלל השתלחות קשה בשני עדי ההגנה: על המומחה בודזיאק כתב כהן כי "מדובר בעד אשר חצה אוקיינוסים בכספי ציבור כדי להעיד בבית המשפט". האמירות על פורמן־רזניק, שאותה כינה השופט כהן "מומחית צעירה" — למרות שניסיונה אינו נופל מזה של העד מטעם התביעה — היו בוטות אף יותר: "תשובותיה של מומחית ההגנה היו לא אחת מהוססות, לא אמינות ומתפתלות באופן שהעיב על אמינותה כעדה", נאמר עליה בפסק הדין. "המומחית נקטה גישה רשלנית אף שמדובר בדיני נפשות", "חוות דעתה של ד"ר פורמן־רזניק מגמתית היא, מרובת כשלים מקצועיים וכשלי מהימנות".

לא ברור אם שופטי בית המשפט ידעו כי במילים קשות אלה הם משפיעים לא רק על חייו של זדורוב, אלא גם על מהלך חייה ועתידה המקצועי של פורמן־רזניק: אחרי פרסום פסק הדין התברר לפרקליטות שאותה מומחית שהותקפה על ידם ושהשופטים הצטרפו לביקורת נגדה, גברה כמה שבועות קודם לכן במכרז על המומחה שעמד מולה בתיק זדורוב, ד"ר קונסטנטין זייצב, ונבחרה לשמש כעובדת מדינה בתפקיד של מנהלת המחלקה לרפואה משפטית במכון לרפואה משפטית. הביקורת הקטלנית של שופטי המחוזי שימשה עבורם נשק במסע לביטול המינוי.

במאי השנה פנה פרקליט המדינה, שי ניצן, למנכ"ל משרד הבריאות אז, פרופ' רוני גמזו, וביקש ממנו רשמית לבטל את מינויה של פורמן־רזניק, בנימוק כי "אמון הציבור במערכת הציבורית ייפגע באופן ממשי אם תכהן בה כרופאה משפטית, שבית המשפט קבע אך לאחרונה כי חוות דעת שהגישה לו הנה מוטה, מגויסת ומגמתית לטובת מי שהזמין אותה ממנה, ושעבודתה ושיקול דעתה המקצועי תוארו על ידי בית המשפט כרשלניים וכחורגים מכל סטנדרט מקצועי מקובל". בלחץ הפרקליטות, גמזו הציע לפורמן־רזניק פשרה, שלפיה היא תוכל להיכנס לתפקידה בתנאי שלא תכתוב חוות דעת שיוגשו לבית משפט ולאחר פסק הדין הסופי בעליון, תיבחן העסקתה.

תפנית נוספת בעלילה, הפעם לטובתה של פורמן־רזניק, התרחשה כאשר שרת הבריאות יעל גרמן התייצבה לצדה של הרופאה ותקפה את עמדתם של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה ואת התעקשותם לטרפד את המינוי של פורמן־רזניק. היא גם היתה הראשונה שהתייחסה בספקנות לקביעות שופטי המחוזי, שאותן כינתה "חריפות מעבר לנדרש". וינשטיין, מצדו, בחר לצדד באיש המקורב אליו ביותר במשרד המשפטים, שי ניצן.

לפורמן־רזניק לא נותרה ברירה: ביולי השנה, לאחר שכל המגעים לפתרון שקט של התסבוכת עלו בתוהו, והפרקליטות התעקשה על הצבת תנאים משפילים להתחלת עבודתה במכון, הגישה לבית הדין לעבודה בקשה לצו שיורה על כניסתה המיידית לתפקיד, בגיבוי ההסתדרות הרפואית ולשכת עורכי הדין שהצטרפו להליך כידידי בית המשפט.

השופט יצחק כהן. צילום: אילן אסייג.

הדרישה הבלתי מתפשרת של הפרקליטות, שלא לאפשר לד"ר פורמן־רזניק להיכנס לתפקיד שהיא זכתה בו במכרז, היתה לגיטימית בעיניך?

"אני יכול להבין שהפרקליטות מודאגת אם יש עד מומחה שמתברר בבית משפט שהוא לא אמין, לא מקצועי והוא עומד להתמנות לתפקיד משמעותי במכון הלאומי לרפואה משפטית, אך העובדה שבית משפט מתרשם שעד לא אמין עדיין לא הופכת את העד הזה לשקרן. לפני שהפרקליטות מנהלת מערכה כזאת על ראשה של פורמן־רזניק, היא חייבת לבדוק מהי חוות דעתו של קוגל, שזה הדבר הפשוט והטבעי, או לפנות למומחה אחר. להתבסס אך ורק על דברי בית המשפט, זה פורמליזם בלתי נסבל. בנוסף, אני סבור שהפרקליטות היתה צריכה לקרוא את הנימוקים שבית המשפט נתן לכך שהעד לא אמין ולשקול אם הם משכנעים. לדעתי הם לחלוטין בלתי משכנעים".

ההשתלחות של השופטים בד"ר פורמן־רזניק, אותה השתלחות שעליה התבססה הפרקליטות בהתעקשותה למנוע את המינוי, לא הרשימה אותך?

"כלל לא הרשימה אותי. העוצמה של הביקורת עלולה להצביע על בית משפט שמגונן על עצמו באופן מודע או לא מודע. למרות ששופטים מצהירים שהם מוכנים לשמוע באופן פתוח, יש להם נטייה להגן על הרשעה שכבר נעשתה. כך הם החליטו, זו האמת מבחינתם. כשמחזירים את התיק לאותו הרכב שדן, צריך להביא בחשבון את השאלה אם ניתן לצפות משופטים, שהם בני אדם, שאכן ישנו את דעתם ויגלו את הפתיחות הנדרשת.

"גם ההנמקות של בית המשפט, שראה יתרון לעדות שהיא יותר מהוססת, שמדברת על אפשרות (זייצב) מול עדות יותר נחרצת (פורמן־רזניק), כאילו תמיד עדיף ללכת על משהו שהוא פחות חד משמעי — אני לא יודע מאיפה לקחו את זה. לקבוע באופן מוחלט וגורף שיש עדיפות לעד מומחה פחות נחרץ — זה נראה לי אבסורד (השופטים העדיפו את עדותו של ד"ר זייצב, בין היתר כי לא היתה נחרצת, אלא ציין כי 'ייתכן' שהחתך נגרם באמצעות סכין יפנית, ר"ח, רל"ג). כשקוראים את האופן שבו בית המשפט מנתח את עדותה של פורמן־רזניק, מתרשמים שבית המשפט שם עצמו בנעליו של מומחה לרפואה משפטית, דבר שהוא לא, והוא לא אמור להיות ולא אמור לעשות. בקיצור, לא צריך היה להזיע הרבה כדי לחשוב שמה שבית המשפט אמר כאן על ד"ר פורמן־רזניק הוא לא טקסט קדוש וקנוני. ונניח שאתה כן מקבל אותו כטקסט שמימי, עדיין נשאלת השאלה מה אומר קוגל".

מסר מסוכן לעדים מומחים

השאלה מה באמת חושב קוגל על הסכין המשוננת לא נותרה תלויה באוויר לעוד זמן רב: מרגע שפורמן־רזניק פנתה לבית הדין לעבודה באמצעות עורך־דינה עמית גורביץ', צף ועלה על פני השטח הכאוס של ניגודי העניינים בפרשה: הפרקליטות, שלכאורה אמורה לייצג את משרד הבריאות והמכון, ייצגה את עמדתה ואת עמדת היועץ המשפטי לממשלה בלבד מול פורמן־רזניק, בניגוד לעמדה המוצהרת של משרד הבריאות ושל קוגל עצמו. בהוראת בית הדין לעבודה, קוגל התבקש להגיש תצהיר ובו התייחסות לרקע למינוי פורמן־רזניק. זו היתה ההזדמנות לשמוע בפעם הראשונה באופן רשמי את עמדתו המקצועית בסוגיית הסכין שגרמה לחתך בסנטרה של ראדה — סוגיה שיש לה השפעה גורלית על עתידה המקצועי של פורמן־רזניק ואולי גם על תוצאות הערעור של זדורוב.

קוגל. צילום: דרור ארצי

בעקבות חשיפת עמדתו של קוגל בהליך, הוחלט באחרונה כי הוא ימסור את עדותו בכתב לבית המשפט העליון, במסגרת הערעור שהגיש זדורוב על הרשעתו. בשבוע הבא יתקיים בעליון דיון מכריע בערעור.

למעשה היינו קרובים למצב שבו העדות של קוגל לא היתה נחשפת. פורמן־רזניק כמעט וחתמה על הסכם פשרה ועל קוגל נאסר להתייחס לתיק זדורוב.

"זה די מפחיד לחשוב שהאמת הקטנה הזאת (לגבי הסכין המשוננת), יכלה שלא לצאת אל האור. אני מניח שרוב האנשים במקומה של פורמן־רזניק לא היו מתנהגים כמו שהיא התנהגה, אלא נכנעים לפשרה. לא בטוח שכל בית דין לעבודה היה מתנהג כפי שהתנהג בית הדין הזה. לא בטוח שכל מי שהיה נכנס לנעליו של חן קוגל היה פורץ את מסגרת השאלה שהוא נשאל ונותן מידע נוסף, כך שהיתה סבירות לא קטנה שהמידע הזה לא יתברר וזה רע מאוד, מפחיד".

בפרקליטות, בגיבוי לשכת היועץ המשפטי לממשלה, טענו שהסיבה לפעולת הצנזורה על תצהירו של קוגל היא שהוא סותר את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, שקוגל כפוף אליה, ואף הפנתה לפסיקה בעניין.

"תצהיר של אדם הוא תצהיר שחייב לשקף את האמת, אבל את האמת שלו, כפי שהוא רואה אותה. כשקוגל חותם על משהו, זו האמת מנקודת המבט של קוגל. אם מישהו גורם לכך שייכתב שם משהו שהוא לא האמת שלו — זה דבר מסוכן ביותר ולכן חשוב שתהיה בדיקה של נציבת הביקורת על הפרקליטות, הילה גרסטל".

ביולי האחרון נכנסה גם נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, לקלחת הסוערת של פרשת פורמן־רזניק־זדורוב. גרסטל, שעקבה אחר הפרשה מרחוק, ביקשה לפתוח בבדיקת התנהלות הפרקליטות בפרשה. וינשטיין, שלפי הנוהל אמור לאשר לה לעשות זאת כשמדובר בהליך תלוי ועומד, סירב לבקשתה. כתוצאה מכך הודיעה גרסטל במכתב רשמי לכל המעורבים כי נוכח הסירוב, בכוונתה לפתוח בבדיקה בתום ההליך. "לנציבה יש משימה גדולה בתיק הזה והיא לבדוק אם התיק הזה הוא סימפטום לבעיה כללית יותר - אם הפרקליטות מחויבת לגילוי אמת לא ברמת ההצהרה אלא ברמת המעשה היומיומי", אומר קרמניצר.

האם לדעתך ייתכן שהמוטיבציה של הפרקליטות למנוע את המינוי של פורמן־רזניק למכון נבעה מהרצון למנוע מעצמה את המבוכה שהמומחית שאותה היא תקפה לאורך כל משפט זדורוב עברה צד והיום היא מומחית בכירה של המדינה?

"מי שרוצה לחסוך מעצמו מבוכה על ידי זה שהוא עוצם את עיניו ממה שכתוב על הקיר — סופו שיובך עוד יותר. אני לא יודע מה עמד מאחורי הדרישה של הפרקליטות, אני לא בוחן כליות ולב. הציבור עלול לחשוב כך, שזה מה שאולי הניע את הפרקליטות וזה פוגע באמון הציבור בפרקליטות. כאשר הפרקליטות מתנגדת למינוי של פורמן־רזניק ומתנה את המינוי הזה בכל מיני דרישות פוגעות ומשפילות — המסר לעדים מומחים הוא איום ונורא: או 'אל תסכנו את עצמכם ואל תהיו עדים מומחים', או 'תעידו למען המדינה' וחס וחלילה שתעידו לטובת הנאשם, או הכי גרוע — 'תשקרו'".

קוגל כתב בתצהיר שלו ש"במדינות טוטליטריות מכונים לרפואה משפטית משמשים חותמת גומי לגחמותיה של המדינה". היו שראו בזה מעין רמז עבה לסיבה האמיתית לדרישת הפרקליטות לביטול מינויה של פורמן־רזניק: הרצון שלהם להחזיר לעצמם את השליטה במכון, כפי שהיה בעבר.

"אני לא יודע לאשר או להכחיש. אני חושב שחשוב מאוד שהמכון יהיה עצמאי ושהמומחים שבו יגידו את אשר הם מאמינים וחושבים על סמך הידע המקצועי שלהם, מבלי לעשות חשבון למי זה מועיל ולמי זה לא מועיל. מהבחינה הזאת המהלך שעשתה הפרקליטות בהתנגדות למינוי של פורמן־רזניק שולח מסר הפוך שיש לו השלכות מאוד מסוכנות".

בנאום הראשון שלו כפרקליט מדינה אמר שי ניצן את מה שהקפידו לומר גם קודמיו, ש"הפרקליטות איננה קבלן הרשעות וכי מטרתה להשיג צדק".

"זה קל להרים סיסמה ולהשמיע הצהרות. הרבה יותר קשה לדאוג שהאתוס שבאמת מפעיל אנשים יהיה האתוס של גילוי האמת, גם כשזה עלול לחתור תחת הרשעה, ושלאנשים יש מספיק פתיחות להבין שלמרות שיש להם ביטחון גדול מאוד בקייס שלהם, יכול להיות שהם טועים. נחרדתי מהפרשה הזאת. אני רואה בה סימנים מדאיגים שהאתוס של גילוי האמת לא מתקיים הלכה למעשה. השאלה אם פרקליטות עושה את תפקידה כנאמנה של הציבור תלויה בראש ובראשונה בשאלה הזאת".

וינשטיין. צילום: אוליבייה פיטוסי

***

הסוגיה המשפטית הבוערת ביותר על סדר היום היא הגרסה השלישית של החוק למניעת הסתננות. פסילת החוק על ידי שופטי בג"ץ פעם אחר פעם מחריפה שוב את המתיחות ביחסים בין הפוליטיקאים לבית המשפט העליון. אחרי המפלה הקשה, במשרד המשפטים, בניצוחו של שר הפנים הפורש גדעון סער, מוכנים לצאת לסיבוב שלישי בקרב נגד מבקשי המקלט. לפני התבזות שלישית, פרופ' קרמניצר קורא למשרד המשפטים לחשב מסלול מחדש.

"המדינה נמצאת בקיבעון שהיא לא מצליחה להשתחרר ממנו. המדינה לא הפנימה שחלק גדול מהאנשים שבאו לכאן הגיעו ממדינות כמו אריתריאה, שאנחנו לא יכולים להחזיר אליה. כל הרעיון של להחזיק אנשים במעצר רלוונטי כאשר מתנהל הליך אפקטיבי של גירוש. אבל כשאין דבר כזה, להחזיק אנשים במעצר במשך תקופות ארוכות זה פשוט דבר שאין לו שום הצדקה, הוא לא יכול להיעשות", אומר קרמניצר.

"זה די ברור שעושים את זה כדי להרתיע אנשים אחרים מלבוא. בעיני יש פה פגיעה חמורה בכבוד האדם, כשאתה שולל חירות מבני אדם, רק כדי להשתמש בפגיעה בהם למטרות שהן מחוצה להם, כלומר להרתיע אנשים אחרים. די מפתיע אותי ששופטי המיעוט (הנשיא אשר גרוניס והשופטים ניל הנדל ויצחק עמית, ר"ח, רל"ג) לא ראו את זה בצורה כזאת".

קרמניצר טוען שלמרות פסק הדין, ביטול חוק של הכנסת פעמיים, והאופן שבו הוא נתפס בחלק מהציבור, "השופטים כתבו פסק דין מנומס כלפי השלטונות וגילו כבוד כלפיהם". לדבריו, השופטים שמרו על איפוק ונמנעו מהצהרות בומבסטיות שהתכלית של החוק אינה ראויה. "חרף ההתקפה המבישה נגד שופטי הרוב, בית המשפט בחר ללכת באופן עדין ולא לפגוע במחוקק. הם לא הכריעו בשאלה אם המטרות שהחוק הזה נועד להשיג הן לגיטימיות. משום שהם ידעו שיפסלו את החוק על כך שהפגיעה לא מידתית בזכות לחירות, הם לא רצו להוסיף סטירת לחי".

תושבי דרום תל אביב זועקים ששופטי בג"ץ מנותקים מהעם והפוליטיקאים בעקבותיהם.

"חלק מהשופטים התייחסו לעניין הזה ואמרו דברים מאוד נכוחים, שבמקום להשקיע את חצי מיליארד השקלים בכל מיני מתקני כליאה, או מתקנים שמתחזים להיות פתוחים, היה ניתן להשקיע את הכסף לסיוע לתושבי הדרום. ניתן למשל לחלק אותם באופן שווה באזורים שונים של הארץ, ובמקום להביא עובדים זרים אפשר להשתמש בכוח העבודה שלהם. אם אתה מאפשר לאנשים להתרכז באזור כזה קטן, לא דואג להם לעבודה, מה אתה מצפה שיהיה?"

לו אתה היועץ המשפטי לממשלה, כיצד היית מנחה לפעול בעקבות פסק הדין של בג"ץ?

"הייתי מתחיל בזה שהייתי אומר שצריך לחשוב מחדש. זה מה שהשופטים אומרים לממשלה לעשות. כל האנשים שעד היום התעסקו בקביעת המדיניות כנראה בקיבעון, הם מסוגלים להמשיך רק באותה דרך. אז עכשיו יורידו את הכליאה משנה לשמונה או שישה חודשים ועוד פעם זה יחזור לבית המשפט. הייתי מציע לקחת צוות חדש של אנשים שיש להם חשיבה רעננה, אחרת, טרייה, שיציעו דרך התמודדות שונה. זה כמובן לא מספיק, צריך שיהיה מי שיקשיב, גם את זה צריך להביא בחשבון".

בינואר הקרוב נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס יסיים את כהונתו. איך היית מסכם אותה?

"הדבר היחיד שאני יכול להגיד הוא שאני מבין שיש שופטים שמרנים וזה טוב שיש שופטים שמרנים. השמרנות היא עמדה שיפוטית לגיטימית, אבל למקרא פסק הדין שלו, הן בפרשת חוק ההסתננות (גרוניס היה בדעת מיעוט נגד פסילת החוק) וחוק ועדות הקבלה (בג"ץ דחה בחודש שעבר ברוב דחוק של חמישה מול ארבעה שופטים את העתירה נגד החוק שמאפשר לקיים ועדות קבלה ביישובים קהילתיים בנימוק שהעתירה לא בשלה. גרוניס כתב שלא ברור כיצד ייושם החוק ולכן בית המשפט לא יעסוק בבירורן של טענות היפותטיות ותיאורטיות, ר"ח, רל"ג), אני שואל את עצמי אם זו שמרנות או שזו עמדה שמתקשה מאוד להגיד למחוקק שהוא פועל בניגוד לחוקי היסוד. האם הגישה השיפוטית היא שכל מה שהמחוקק עושה הוא כשר וכל מה שבית המשפט צריך לעשות זה למצוא טעמים להכשיר את ההחלטה שלו, או לדחות את ההכרעה בעניין כמו בחוק ועדות קבלה? האם בשביל זה יש בית משפט? האם אנשים יפנו לבית משפט כזה? מאוד מעניין אותי לדעת אם השופטים האלה שקבעו שהעתירה לא בשלה היו מגיעים להחלטה כזאת אם הם או בני משפחותיהם, היו קרובים לקטגוריות של האנשים שוועדת קבלה עלולה לפסול אותם.

"אני חושב שזה פסק דין שמשקף חוסר אמפתיה וחוסר הבנה לקבוצות לא מבוטלות בחברה הישראלית, של אנשים שלא נחשבים לכאלה שמעלים את ערך הדירה ביישוב, בין אם הם ערבים, אתיופים, אמהות חד הוריות, אנשים עם מוגבלויות, אנשים מבוגרים. רק מי שאין לו טיפה של אמפתיה יכול לשלוח את האנשים האלה למסע המפרך, המשפיל והבלתי מתקבל על הדעת שהחוק הזה יוצר. בפסק הדין שעסק בפרשת גיוס החרדים כתב גרוניס שביקורת שיפוטית נדרשת כשהמיעוט הוא הפונה לבית המשפט. ואז כשהמיעוט מגיע, בין אם זה המיעוטים שאני דיברתי עליהם ובין אם זה אלה הקרויים 'מסתננים', וגם אז מוצאים כל מיני הסברים לאי התערבות, מבחינתי זה מאכזב".

כששואלים את קרמניצר שאלה דומה על כהונתו של וינשטיין, שיסיים בעוד כשנה קדנציה בת שש שנים, הוא נזהר מלסכם ובוחר מילים בקפידה. לדבריו, הזיכרון עשוי להטעות אותו בניסיון להעריך כיצד ייזכר לעומת קודמיו. במכון הישראלי לדמוקרטיה עובדים בימים אלה על מדד להערכת היועץ המשפטי לממשלה. "הייתי אומר שההתייצבות שלו מול חקיקה אנטי דמוקרטית, אנטי חוקתית, היא לא מספיק נחרצת. זה תפקיד מאוד חשוב של היועץ המשפטי לממשלה לעצור חקיקה כזאת".

גרוניס. צילום: אוליבייה פיטוסי

קרמניצר לא מרבה לתקוף את המערכת המשפטית. כשהוא עושה כן, זה לאחר שלמד וחקר את הנושא לעומקו. כך היה גם כשהתראיין בעניין סגירת תיק ליברמן, והגדיר את הטיפול של וינשטיין בתיק כ"פיאסקו".

להחלטה השנויה במחלוקת הצטרפה בחודש שעבר החלטת וינשטיין לסגור את תיק ביביטורס נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, עוד לפני שהורה על פתיחה בחקירה פלילית.

"מהחומר בתיק הזה עולה ריח לא טוב. מישהו, כנראה מתומכי נתניהו, איש עם אמצעים (דדי גראוכר), מעביר כספים לנהג של נתניהו בלשכתו במצודת זאב. השניים האלו מוסרים גרסאות סותרות וכנראה לא אמינות. עולה מזה ריח לא טוב. מה לאיש הזה ולנהג של נתניהו שהוא לא נתניהו? ואז יש את הסיפור המוזר שמתאמת הנסיעות (אודליה כרמון) מסרה בהתחלה גרסה אחת אצל מבקר המדינה ואז חוזרת בה מחצי גרסתה בחקירת המשטרה. כל הדברים האלה יוצא מהם ריח לא טוב. בולט כאן חוסר רצון לחקור את העניין הזה. ממש אי חשק בולט.

"כי הרי ברור שקשה מאוד לפצח פרשה מהסוג הזה של קבלת כספים ממקורות שונים, כי האינפורמציה נמצאת או בידי אנשים קרובים לבעל הדבר, או שהם מעריצים שלו ובדרך כלל לא מאלה ולא מאלה תקבל מידע שיעזור לך בחקירה. להחליט לא לעשות חקירה אלא לעשות בדיקה ולעשות את הבדיקה על ידי התכתבות ושיחות עם העורך־דין של נתניהו, זה להוציא את המחסנית מהנשק במערכה הראשונה ואז במערכה האחרונה הנשק לא יורה, כי הוצאת את המחסנית. האקדח לא יוכל לירות בלי המחסנית.

"גם כשהיועץ לא מקבל את התשובות שהוא מצפה לקבל מעורך הדין של נתניהו, שלא משתף איתו פעולה בשלב מסוים, הוא לא עובר לחקירה משטרתית. זה מגיע עד כדי כך שהבדיקה הזאת לא מצליחה לאתר את מי שתיאם את הנסיעות, בעוד שמבקר המדינה שלא עושה חקירות פליליות, דווקא הוא מצליח לאתר את הגברת הזאת. זה מראה שכשאתה לא רוצה לחקור משהו, אתה בסוף תסיים בזה שלא תחקור אותו. אם אתה לא רוצה לברר משהו, אתה גם לא תדע אותו. כל העניין נמרח למעלה משלוש שנים. לפעמים מערכת אכיפת החוק פועלת כאילו יש לה זמן אחר והזמן הוא גורם קריטי, בוודאי כפי שבלט בתיק ליברמן במסר שמועבר לעדים. אפשר להרוג כל דבר על ידי זה שאתה סוחב אותו. זו הדרך הכי בטוחה להרוג חקירות או העמדות לדין".

מי שהגן בבג"ץ על הסדר הטיעון עם משה קצב וסגירת תיק ליברמן — שתי החלטות שאותן ביקרת בחריפות — היה שי ניצן, מי שוינשטיין מינה בחורף שעבר לתפקיד פרקליט המדינה. מה דעתך על המינוי?

"שי ניצן היה תלמיד שלי. הוא היה מהתלמידים שהיו באים אחרי השיעור לאתגר בשאלות. מבחינת כישוריו, הוא ללא ספק מתאים לתפקיד. יש דבר אחד שהיה מטריד בתפקוד שלו לפני שהוא התמנה, וזו השאלה אם הוא מוכן להגיד לשלטון שאותו הוא אמור לייצג 'לא'. הרעיון הזה שאנשים בתפקידים האלה הם לא ליצני חצר שמרקדים לכל הצלילים שהשלטון משמיע והם מוכנים להגן על כל דבר תועבה או נבלה שהשלטון עשוי להוציא תחת ידיו — זה בעיני דבר קריטי. השאלה אם יש לאנשים בתפקידים האלה קווים אדומים, שבאים מהמצפון המקצועי והאנושי, ואם כשנחצה קו אדום הם מבינים שהתפקיד שלהם הוא לא לשרת את השלטון אלא להרים דגל ולהגיד עד כאן, זה בעיני עניין קריטי. התפקוד שלו בעבר מעורר אצלי שאלה לגבי העובדה הזאת ואני מקווה שהוא יוכיח שסימן השאלה לא מוצדק".

המשטרה יוצאת בזול

בעניין הסדר הטיעון השנוי במחלוקת שחתמה הפרקליטות עם הרב יאשיהו פינטו, קרמניצר נמצא במחנה שמבקר את המבקרים. לפי ההסדר שנחתם בחודש שעבר לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן, פינטו יודה במתן שוחד לתת ניצב אפרים ברכה, כיום ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, יזכה להקלה משמעותית בעונש (הפרקליטות תדרוש עד 12 חודשי מאסר), בתמורה לעדות שסיפק נגד מי שכיהן עד לפני חצי שנה כראש להב, ניצב לשעבר מנשה ארביב. "אני לא שותף לקול הזה שנשמע בציבור שאומר שפינטו הוא האשם העיקרי וארביב הוא מישהו שנשבה על ידו, דווקא משום החשיבות שאני מייחס ליושרה של קציני משטרה בכירים. אני חושב שהפרקליטות היתה חייבת לבחון היטב אם יש ראיות לעבירות פליליות שבוצעו על ידי ארביב. בהנחה שהמדינה מקבלת תמורה ממשית עבור ההנחה הגדולה שהיא נותנת לפינטו, שפינטו יכול לספק ראיות אמינות לעבירות פליליות של ארביב, גם אם לא עבירה של קבלת שוחד, אלא עבירות של הפרת אמונים, נכון היה לעשות איתו הסדר טיעון ושווה לשלם מחיר כבד כדי להבטיח שבצמרת המשטרה יהיו אנשים ישרים".

הרב פינטו. צילום: אילן אסייג

אולי ניתן היה להסתפק בפרישה של ארביב, שהוזז מעמדת הכוח ושילם את המחיר. לעומת זאת, יש טענה שפינטו הוא מחולל השחיתות ובאיזונים בין השניים, האינטרס הציבורי מחייב טיפול רציני בו ובטח לא לחתום איתו על עסקאות שיקצרו את הדרך.

"יש סתירה בין מי שאומר שהוא רוצה משטרה ישרה, אבל רוצה לתלות את פינטו עד כדי כך שלא מוכן לעשות איתו עסקה. אני מוכן לקבל שפינטו יותר גרוע, אבל מה שהופך את ארביב ליעד זה התפקיד שהוא מילא, הדרגה שלו, הציפיות, הדוגמה האישית, המשמעות של עבירה פלילית לאיש במעמדו. יש לכל מיני אנשים פנטזיה שאם פינטו יעמוד לדין, זה יאפשר פריסה רחבה על כל מי שנמצא איתו בקשר ואנחנו נדע את האמת על מי הם האנשים שמתגלגלים בחצר הזאת. זו פנטזיה שלא תתקיים, המשפט הפלילי זה לא איזו במה, לבדוק את ההתנהלות של החצר של פינטו".

ארביב הוא אחד משורה של ניצבים שהודיעו על פרישה לאחרונה. קדם לו ניסו שחם ולאחרונה הצטרף אליו יוסי פריינטי, שהודיע על עזיבה בנסיבות מאוד לא ברורות. המחלקה לחקירות שוטרים מוצפת במידע על בכירים אחרים במשטרה, החשודים בעבירות מין.

"זה מאוד מביך ומטריד ופוגע באמון הציבור במשטרה, שיש אישומים או חשדות שנחקרים כלפי בכירים במשטרה, ברמה של ניצבים, ועזיבות על רקע לא ברור".

על מה זה מעיד?

"אפשר רק לשער, אבל זה יכול להעיד על מימוש המכתם שכוח משחית, שזה יוצר אצל אנשים תחושה כוחנית שאף אחד לא יוכל להם ושהם מעל החוק ולא יאונה להם רע. מעין ביטחון וחסינות כזאת. היועץ המשפטי לממשלה צריך לחשוב איך עושים בדק בית. הייתי בודק את שיטת המינויים במשטרה. אם המינויים מבטיחים בצורה מספקת שהאנשים שמתקדמים ומתמנים הם אנשים עם אינטגריטי, לא רק שהם ביצעו מספיק מעצרים אלא גם שהם אנשים ישרים. זה נושא מאוד חשוב בגלל הממד של הדוגמה האישית, הרי תמיד מסתכלים על הצמרת.

"הדבר השני שהייתי בודק זה באיזו מידה התרבות של אי אמירת אמת וחיפוי מתקיימת במשטרה. אני יודע מידע אישי, שבעבר היו עדויות על תופעות כאלה. ברור שבמקום שמתפתחת תופעה כזאת, התחושה של אנשים ברמות בכירות שלא יקרה להם כלום מתחזקת כי הם סומכים על זה שיחפו עליהם. זאת כמובן תרבות שאסור שתהיה במשטרה וצריך לעקור אותה מהשורש. אני יודע שלשנות תרבות ארגונית זה מאוד קשה, אבל זה לא דבר בלתי אפשרי. שירות הביטחון הכללי, אחרי שעברו עליו טלטלות קשות, עבר שינוי בתרבות שלו".

בחודש שעבר נבחרו שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ענת ברון והיועץ המשפטי לשעבר מני מזוז לשופטים החדשים בבית המשפט העליון. על מזוז אמרת בעבר ש"אף חשוד בפלילים לא היה שוכר אותו כעורך דין פרטי". מה דעתך על המינויים החדשים?

"את השופטת ברון אני לא מכיר. לגבי מזוז, אני חושב שהוא מינוי ראוי. מתחתי עליו ביקורת חריפה בשתי פרשיות — האי היווני ופרשת קצב. אני חושב שחוסר הניסיון שלו בפלילים קיבל ביטוי מסוים בכהונה שלו. הוא התחיל בנקודת שפל בתחום של מאבק בשחיתות הפוליטית אבל התקדם בנקודה הזאת במאבק נחרץ ועל זה כמובן יש לברך ולשבח אותו. הוא ללא ספק משפטן מוכשר, מיומן ובקי ונדמה לי שבסך הכל התפקוד שלו כיועץ משפטי לממשלה היה מוצלח. צריך לקוות שהוא יידע לשנות דיסקט ולראות את הדברים בראייה של שופט, שהיא ראייה שונה מראייתו של מי שמייצג את המדינה. אבל יש דוגמאות לא מעטות של אנשים שהצליחו לעשות את זה".

בפרשת הרפז עמדתך היא שהחקירה התנהלה כמו נגד ארגון פשע ולא היתה לכך הצדקה. האם אתה לא מוצא חשד לפלילים בהתנהלות הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי?

"ההמלצות של המשטרה נגד אשכנזי והפצ"ר לשעבר אביחי מנדלבליט תמוהות בעיני. הרעיון שמישהו (מנדלבליט) רצה לחשוב על משהו לילה ושזו עבירה של הפרת אמונים הוא רעיון הזוי (לאחר שאשכנזי שיתף אותו שהמסמך שהמשטרה ניסתה לאתר בידיו, ר"ח, רל"ג). לגבי אשכנזי, אני שואל את עצמי מה אתה יכול לצפות כשאתה עושה דבר שלדעתי לא עשו לשום אדם במדינה, אולי עשו לראשי ארגון פשע מאורגן, שהקשיבו לשיחות שלהם, שיחות שהם חשבו שאלה שיחות פרטיות, בהיקף של עשרות אלפי שעות. יש לי הרגשת אי נוחות מאוד גדולה, במובן הזה שאתה לוקח אדם אחד, שאתה מעביר אותו תחת המסננת הזאת שאתה לא מעביר בה אנשים אחרים. כולנו היינו נראים איום ונורא מכל בחינה אם מישהו היה מקשיב לכל השיחות שלנו. זה דבר שמאוד מטריד אותי".

מהחקירה עולה שהיה ניסיון מצד אשכנזי לאסוף חומרים מכפישים נגד השר הממונה אהוד ברק, בין היתר באמצעות הרפז, שנאלץ לסיים את שירותו במערך המודיעין על רקע סדרת הסתבכויות אתיות וצפוי לעמוד לדין בגין זיוף מסמך גלנט. זה לא נראה לך כמו הפרת אמונים?

"נניח שאדם נמצא באיזשהו תפקיד והוא חושב שהממונה עליו עושה דברים איומים, מה הוא אמור לעשות? ללכת ליועץ המשפטי לממשלה? אבל אולי בדברים האלה אין שום דבר? לכן האמירה שכל מיני אנשים אומרים שעצם ההתעניינות של כפוף והניסיון לברר איך הממונה עליו נוהג היא עבירה פלילית — אני לא מקבל את הדבר הזה. זה עניין שהוא תלוי הקשר ונסיבות. אני בהחלט רואה מצבים ואני לא יודע להגיד שזה היה המצב במקרה של אשכנזי, שבהם בירור כזה יכול להיות מעשה אזרחי מוצדק. אפשר לבוא לאשכנזי בביקורת, שהוא בחר את האדם הלא נכון. יכולות להיות גם נסיבות שבהן לעניין הזה יש אופי אחר, גם מעשה פלילי. אבל הייתי נזהר מאוד בעניין הפליליות של מעשה מהסוג כזה, דווקא בגלל שיש פה עניין של גבול עדין שאני לא בטוח שאנחנו רוצים לשלוח מסר שהממונה הוא בבחינת קדוש מבחינת מי שכפוף לו גם כשמדובר ביחסים בין שר ביטחון ורמטכ"ל".

***

דובר משרד המשפטים מסר בתגובה:

"כל טענה שלפיה המדינה ניסתה 'להסתיר' מבית המשפט את עמדת ד"ר קוגל היא מופרכת על פניה. בניגוד לנטען, ד"ר קוגל כבר העיד במשפט הרצח של תאיר ראדה. לסנגוריו של רומן זדורוב היתה הזדמנות בבית המשפט המחוזי להציג את עמדתו של ד"ר קוגל בסוגיית סוג הסכין שבה נרצחה המנוחה, אך מסיבותיהם שלהם נמנעו אז מלעשות זאת. נציין כי חוות דעתו בעניין זה ממילא לא צפויה להשפיע על תוצאת פסק הדין, שכן בית המשפט המחוזי קבע כי סוג הסכין שבה נרצחה המנוחה אינה משנה משמעותית לעניין ההרשעה וכי זדורוב הורשע על בסיס ראיות רבות נוספות.

"כמו כן, בהודעת הפרקליטות לבית המשפט העליון מיום 2.9.14 נאמר כי המדינה לא תתנגד לכך שעדותו של ד"ר קוגל בעניין תישמע בפני הרכב שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר מכיר את התיק לפני ולפנים. הפרקליטות מעולם לא טענה או הציגה מצג בפני הערכאות שלפיו ידוע לה שד"ר קוגל חולק על ד"ר מאיה פורמן־רזניק על יסוד התבטאות שהתבטא בפניה. למעשה, המדינה הדגישה את העובדה כי ד"ר קוגל בחר להימנע מלהביע את עמדתו בסוגיית להב הסכין, במהלך ההזדמנות הראשונה והטבעית שהיתה לו לעשות כן, עת העיד בסוגיית הרצח בבית המשפט המחוזי, והביאה לידיעת בית המשפט התבטאות של ד"ר קוגל שניתנה במסגרת ראיון עיתונאי ששודר בטלוויזיה, ואשר על פני הדברים היה בו כדי לנגוד לחלק מחוות הדעת של ד"ר פורמן־רזניק.

"הבסיס לעבודתו של מומחה מקצועי מול בית המשפט הוא מהימנותו האישית והמקצועית. זאת במיוחד כאשר מדובר במומחה ברפואה משפטית, שלרוב מוסר חוות דעת בהליכים פליליים שבהם חירותם של אנשים מוטלת על הכף. בפרשת זדורוב מתח בית המשפט המחוזי בנצרת ביקורת קשה ויוצאת דופן על ד"ר פורמן־רזניק וקבע כי חוות דעתה היתה רשלנית, בלתי מקצועית ועדותה היתה לא אמינה. ביקורת חריגה זו, אשר היתה יוצאת דופן בחומרתה, והיא בלבד, עומדת בבסיס התנגדות המדינה למינוי.

"באשר לפרשת ליברמן ופרשת הנסיעות של ראש הממשלה נתניהו — החלטות היועץ המשפטי לממשלה היו מפורטות ומנומקות, ופורסמו לעיון הציבור הרחב. עתירה שהוגשה נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניין תיק ליברמן נמחקה בידי העותרים עצמם, לאחר דיון בבג"ץ.

"באשר לטענה על היעדר הגנה מפני חקיקה אנטי דמוקרטית — היועץ המשפטי לממשלה הביע התנגדות נחרצת להצעות חוק אשר גילמו בתוכן פגיעה ביסודות דמוקרטיים כגון חופש הביטוי, חופש ההתאגדות ועקרון השוויון, והדברים ידועים ופורסמו ברבים. כך למשל, החוקים המכונים חוק העמותות וחוק התורמים, היוזמה שביקשה לערוך שימועים למועמדים לשפיטה בבית המשפט העליון ועוד.

"באשר לחקירת פרשת הרפז — ציבור הקוראים יכול להיות סמוך ובטוח שהיועץ המשפטי לממשלה חרד לצנעת הפרט לא פחות מאחרים. החקירה בעניין תמשיך להתנהל בצורה עניינית ומקצועית, תוך חתירה לחקר האמת ושמירה על האיזונים הנכונים תחת פיקוח ובקרה של היועץ המשפטי לממשלה, כמקובל".