הפוסט הזה, שעוסק בשוד המאורגן שלנו על ידי חברות האשראי, נפתח דווקא בסדנת ויפאסנה. 

זה היה עוד אחר צהרים חם בקיבוץ עין דור שלמרגלות התבור. בסופה של הסדנה, המשתתפים הוזמנו להרים תרומה כדי לכסות את העלויות: לפעילויות של עמותת תובנה אין בדרך כלל מחיר נקוב, והתשלום עליהן נעשה בסופה לפי נדיבות הלב, בהתאם למסורת בודהיסטית עתיקת יומין שלפיה הלימוד שמכוון לשחרור התודעה צריך להיות זמין לכל אדם, בלי קשר למצבו הכלכלי.

למתרגלים מחכות שתי עמדות תשלום בהאנגר הקיבוצי הישן המשמש כחדר אוכל – אחת למזומן ולצ'קים, והאחרת לכרטיסי אשראי. אין תור לפני העמדה הראשונה, לפני השניה משתרך תור ארוך כאורך מסעו של סידהרתה אל ההארה. כשישבתי בתור מתנדב בעמדת הצ'קים והמזומן וחיכיתי לקליינטים חשבתי על האבסורד – קבוצת האנשים הזו, שבסך הכל רוצה להעביר כסף לעמותה שזה עתה אפשרה להם לתרגל שיטה רוחנית, תעביר לחברות האשראי לפחות 12 שקל על כל אלף שתתרום. אם כולם תרמו יחד 50 אלף שקל – סכום לא חריג על סדנה של כמה ימים – הרי שהם העבירו ללאומי קארד, ישראכרט וחברותיהן יותר מחמש מאות שקל. 1.2% – זהו שיעור עמלת הסליקה הממוצע בענף, אך הוא משקלל בתוכו גם גופים עסקיים גדולים בעלי כוח מיקוח רב. יש להניח שהעמותה משלמת יותר.

הלוואי שבכך זה היה נגמר. חשבו רגע – כמה מתוך ההארד-אנרד-בצק שלכם עובר דרך המסננת הזו? כמה אגורות מכל שקל שאתם מרוויחים נטו, אחרי מע"מ, מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, הפרשות לפנסיה, אגרת תיעול, הולכות למס נוסף – מס האשראי?

כשהשטרות מרשרשים, הבנקאים משקשקים

 זו חגיגה, והיא גדולה, והיא בתוך הלב של תעשיית הכסף הישראלית. עכשיו מסתבר שיש בעסק הזה כל כך הרבה כסף, שגם הבנקים עטים על השלל וגורפים חלק לא מבוטל ממנו (כפי שפרסם סיון איזקו ב-TheMarker). הבנק, שמפיץ את כרטיסי האשראי עבור בנות בריתו, לא מסתפק בעמלה חד-פעמית עבור השירות, אלא שולח את ידו וגורף לעצמו כשליש מעמלת הסליקה שחברת האשראי גובה מבתי העסק, ורק הנתח הזה מצטבר לסכום אגדי של 700 מיליון שקל בשנה. סתם כדי לסבר את האוזן, ולפעמים אין ברירה אלא לסבר את האוזן, תקציב המשרד להגנת הסביבה לשנה זו עומד על 712 מיליון שקל. כלומר, המס שהציבור משלם לבנקים דרך חברות האשראי משתווה כמעט למס שהוא משלם לטובת הפיקוח על מפעלים מזהמים, שמירה על החופים והמגוון הביולוגי, קידום השימוש באנרגיות מתחדשות, וכל יתר פעולות המשרד שאמור להגן על הטבע הישראלי, על 600 עובדיו. די מדהים, לא?

כך אנו מגיעים למצב שיש להגביל את שכרם של בכירי הבנקים ל-3.5 מיליון שקל לשנה. ככה זה כששוחים בכסף. התיאבון של הבנקים אינו יודע גבול, על זה כבר כתבתי בהקשר של הפיקדונות המופרכים שהם מנסים למכור ללקוחותיהם (לאכול את הליצ'י של דביר בנדק), אבל בעוד שרק חלק מהציבור מפקיד את כספו בפקדונות הפח-יקוש האלה, כי החלק השני נמצא במשיכת יתר (או משקיע באפיקים מוצלחים יותר), כמעט שאין עוד בנמצא אנשים שנמנעים מכרטיסי אשראי. עד כדי כך שרועי צ'יקי ארד ראיין אותם בכתבה מיוחדת. 

אז מה עושים? התשובה היא פשוטה – לא לשלם, כלומר לשתף מוצרים ושירותים, ואם חייבים – לשלם כמה שיותר במזומן. כסף מזומן הוא מפלטו של הצרכן המודע, כי בגלל המוחשיות שלו אי אפשר לגלח ממנו כל מיני עמלות. המשיכה שלו עולה אמנם כסף לפעמים – תלוי בהסדר שלכם עם הבנק – אבל ברגע שהוא בידיים שלך, יש לו הרבה יותר כוח. ברשתות גדולות לא תמיד נותנים הנחת מזומן, אבל ככל שהעסק קטן יותר, הוא יושפע מזה יותר משתי סיבות: זה גם חוסך לו את עמלת הסליקה, וגם פותר לו בעיות תזרימיות. ואילו לכם – האם זה באמת משנה אם הכסף יורד עכשיו או ב-15 בחודש?

זנזורי עודפים

לפי חוכמת פסיכולוגיה-כלכלית קלאסית, כרטיס האשראי כל כך מצליח, כי הוא גורם למסמוס רגע התשלום. בעוד שכשמשלמים במזומן, רואים את השטרות המרשרשים עוברים מיד ליד, כאשר משלמים באשראי אומרים בלב "התשלום הוא לא עכשיו, הוא באמצע החודש", ואילו כשהדוח מגיע, המחשבה היא "התשלום הוא לא עכשיו, הוא היה כשקניתי". זה טריק רב עוצמה. 

לחברות האשראי יש עוד טריק כדי לפתות את לקוחותיהן להשתמש כמה שיותר בכרטיסים – קוראים לזה "הנחה במעמד החיוב". זה אמנם אושר גדול לגלות שחסכת 1.52 שקל כשקנית ברשת "זנזורי עודפים" כי יש שם הנחה קבועה של 2.5% – אבל זה הרבה יותר כיף לחסוך עשרות שקלים בעסקאות מזומן, לשמח את המוכר ובאותה הזדמנות גם לדפוק את החברות שעושות הכל כדי לדפוק אותנו, וגם את בעלי העסקים. אני לא מתנגד להחזקה של כרטיס אשראי למטרות ספציפיות – למשל עסקאות באינטרנט בחו"ל, אבל למה לשלם למכולת השכונתית בכרטיס ולהכניס בינך לבין המוכר את חברת האשראי?

אחד הרעיונות המרכזיים בפילוסופיה ההודית, וגם בבודהיזם, הוא רעיון הקרמה, שלפיו לכל מעשה יש תוצאה – בהווה או בעתיד. תשלום באשראי יוצר תוצאה, שהיא יותר מדי רווחים לאנשים הלא נכונים. הפיתוי אמנם קשה, וגם אני מתקשה לעמוד בו, מטעמים פסיכולוגיים, מהיעדר שטרות באותו רגע בארנקי, וגם מהידיעה שברוב החנויות לא תוצע לי הנחת מזומן. אבל אני יודע שזה הכיוון שיש ללכת בו, כל עוד לא מוצע כרטיס דביט נורמלי בישראל – תרגיל מלוכלך נוסף של חברות האשראי, שהוא כבר נושא לפוסט אחר. 

לתשלום באשראי יש עלות, והיא מגולמת במחיר שכולנו משלמים על מוצרים ושירותים. כל שקל שעובר דרך חברות האשראי מחזק אותן ומחליש אותנו. החליטו אתם מה אתם רוצים לעשות בכסף שלכם.

——–

תוספת קטנה

גורם מבין עניין העיר לי לאחר פרסום הפוסט, שמחקרים בעולם מגלים שיש גם עלויות לא מבוטלות הכרוכות בעסקי המזומן: אבטחת הכסף בחנויות, זיופים, הדפסת השטרות עצמם, עלויות הפקדתם על ידי העסקים, ולצד כל זה – כמובן שזה גם מעודד הון שחור (בהתחשב במה שהמדינה עושה במסים, אני לא בטוח שזה רעיון כזה גרוע). בנוסף, ישנה גם עלות המשיכה מהכספומט (שעליה ניתן להתמקח, כמו על כל עמלה). מנגד, חלק מהעלויות הכרוכות בטיפול במזומן לא קשורות לכמות שלו – אם ממילא צריך להחזיק את הכסף בכספת, ולכן ממילא צריך לקנות כספת, זה לא משנה אם יש בתוכה ארבעת אלפים שקל או אלפיים, כנ"ל לגבי עלויות ההפקדה. בכל אופן למרות חסרונותיו, אני עדיין לא מכיר הרבה בעלי עסקים שיעדיפו דרך תשלום אחרת על פני מזומן. הם יודעים שכך הם חוסכים עמלות ונהנים מנזילות גבוהה יותר. הבעיה היא הלקוחות, המכורים לכרטיס האשראי מכל מיני סיבות.

השיטה העדיפה שמהווה פשרה בין השתיים היא, כאמור, כרטיס הדביט, שהוא בעצם מזומן שמקופל בתוך פלסטיק, אבל חברות האשראי בישראל לא ממש מנפיקות בינתיים כרטיס דביט נורמלי, מסיבותיהן השקופות-למדי. עוד סיבה טובה לא להאכיל אותן.