יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני עודדתי אותו: ''יופי''; ''זריקה טובה'', ''ניסיון טוב''. פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, ''אינני רוצה לשחק אתך עוד, אתה משקר, אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב ואתה רמאי גדול''.

כמובן שהוא צדק ואני טעיתי וזה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר.

אין ציונים בסדברי-ואלי, התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר.

תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

לעיתים קרובות, תהליך ההערכה-העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם, "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו''? שאלתי יותר מתלמיד אחד. ''כי היא מכוערת'', הם עונים לי את התשובה הבלתי-נמנעת.

התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי-רוח מחרידים, להענשה-עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, ''אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, ''הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך'', זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה-עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת-כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים, ''זו חתיכת עבודה טובה".

מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.

הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, ''האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה''? הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר, הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית-הספר נוהג כך, זה חלק מבית-הספר.

לב-ליבו של סדברי-ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דידנו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה-עצמית.

בית-הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן-אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית-הספר. מבחינתו של סדברי-ואלי כולם ''בסדר''.

מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי-הבקשה לקבלה לבתי-ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח-אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן-אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: ''האם אינכם יכולים לתת לנו "משהו", אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה''? בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית-הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת, אולם סוג זה של קושי הוא בדיוק עניינו של בית-הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות-המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית-הספר, כבונוס למדיניות של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי-ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן, אין להם סיבה לא לעשות כן.

["הערכה", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987.]

איש חינוך דגול, מגיע ארצה כל כשנתיים, ניהל את כפר הילדים הטיבטי במשך 17 שנה,

2500 ילדים, גילאי 4 עד 18, בתנאי פנימייה,

ביקר בבתי ספר בארץ ובחו''ל ומייעץ ומלווה בתי ספר בחו''ל:

גשה פמה דורג'ה.

על חינוך בעת המודרנית - חלק א'

על חינוך בעת המודרנית - חלק ב'

ספר לילדים, פמה בטיבט, על ילדותו של גשה פמה דורג'ה.

איש חינוך דגול נוסף, גן גיאצו, מגיע לארץ תוך ימים אחדים,

היה רועה עד שהתחיל את לימודיו הפורמליים בגיל 18!

שווה להכיר.

אנשים שיכולים לתרום לחינוך משמעותי ותואם תרבות. 

--

שכל משאלותינו החומלות תתגשמנה במהרה.

צטט: חינוך אחר 2014-11-01 06:27:58

והנה הגענו אל הסיבה הרביעית, כנראה החשובה מכולן: מיון מקדים לקראת הכניסה לאקדמיה. באוניברסיטה ובמכללה יש לנו עניין רב ב"חכמים", ולעומת זאת אנחנו חסרי עניין לחלוטין ב"טפשים". אולם אליה וקוץ בה: קשה לסמוך על הבגרויות והפסיכומטרי כמנבאים טובים להצלחה במוסדות להשכלה גבוהה. מה שיכול לענות על צרכי המיון הוא מסלול מקוצר של מספר קורסים אקדמאיים – מקוונים או פנים-אל-פנים – שבהם ייבחנו המועמדים בדבר האמיתי.

ללא התייחסות לנושא הקינאה, תמיד נוריד אנשים ראויים וטובים.

תרופת הנגד הספיציפית לקינאה היא שמחה בשמחת הזולת.

חינוך למוסר, אי פגיעה בזולת, צריך להיות אבן יסוד של החינוך מהגן לאוניברסיטה.

ללא מוסר, כל ההישגים האקדמים או המעשיים הופכים להרסניים לאדם עצמו לחברה. 

העדר שוויון הזדמנויות בבתי הספר שלנו ידוע היטב בתחומים מסויימים, אם כי בקושי מבחינים בו בתחומים אחרים משמעותיים הרבה יותר.

ידוע היטב, למשל, שכפי שבתי ספר בנויים היום מעמיד לעיתים את הסטודנטים השייכים לגזע מסויים, או לשכבה כלכלית מסויימת, או למקום גאוגרפי מסויים, בחסרון נוראי לעומת סטודנטים אחרים החל מן ההתחלה.  כשלונות אלה נמצאים במוקד מאמצים רבים ברפורמה החינוכית היום, כפי שצריכים היו להיות. לא יעבור זמן רב בטרם לחץ הרעיון של שוויון הזדמנויות יאלץ את האי-שוויונויות הנהוגות הללו להנטש, ולהיות מוחלפות ביישום אמיתי יותר של הרעיון. 

אולם ישנם שטחים אחרים, חבויים, מבשרי רעה יותר, בהם מבוזה הרעיון של שוויון הזדמנויות, העומדים בעוכרי כולם, ורוב האנשים אינם ערים אפילו למה שמתרחש. 

למשל, תכניות רבות מסלולים שוללות מהסטודנטים אחת ולתמיד את ההזדמנות לירות יריה שווה על כל מטרה. איזה סטודנט בבית הספר המקצועי יכול לצפות להגיע לאוניברסיטה ?

דוגמה אחרת היא השטח המתרחב בהתמדה של ה"הכוונה למקצוע" אשר מאיים לשלול הזדמנות שווה יותר ויותר ככל שהזמן עובר. למעשה, זו המטרה המוכרזת של תכניות ההכוונה הטובות לגלות כל פעם בגיל מוקדם יותר, על בסיס מבחנים, ראיונות, ומחקרי רקע, איזה מסלול בחיים הוא ה"מתאים ביותר" לכל  סטודנט, ו"לסייע" לכוון כל סטודנט לאורך הנתיב אשר כך נקבע. ככל שיותר טובה ויותר יקרה תכנית ההכוונה, יותר היא שואפת להשיג מטרה זו. היום זה דבר רגיל בבתי הספר שלנו לשמוע סטודנט אומר שהוא רוצה לעבור מסלול מסויים, ויועצי ההכוונה שלו ייעצו לו שזה יהיה דבר לא נבון, ואפילו ימנעו ממנו ליישם את תכניותיו. איזה יועץ הכוונה היה נותן לסטודנט החלש במטמטיקה אלברט איינשטין הזדמנות להתמחות בפיזיקה ?

שוויון הזדמנויות פירושו שלכל ,תלמיד וסטודנט אשר מביע את רצונו לעבור מסלול מסויים יש לתת הזדמנות שווה לנסות זאת. על גורל חייו של בן אדם עליו להחליט בעצמו, ותכנית ההכוונה היחידה המתישבת עם האידיאלים שלנו היא זאת שנותנת לכל, הזדמנות שווה בכל.

מערכת החינוך האוטוקרטית והסמכותית המהווה מעמסה על כתפינו איננה מקובלת עוד. מושמטת מבסיסה, ורובץ עליה איום של התמוטטות בלתי נמנעת. 

הסיבה שהבעיה עלתה לכותרות היא שהמדינה שלנו איננה יכולה להרשות לעצמה לשאת את בתי הספר הבלתי דמוקרטיים שלה. לא האנשים אשר פוקדים את בתי הספר האלה, ולא האנשים אשר מנהלים אותם, ולא האנשים אשר תמכו בהם עד עכשיו, יכולים לסבול עוד את הסתירות בין העקרונות אשר בית הספר מייצג לבין העקרונות שהמדינה מייצגת.

האם אנחנו רוצים בתי ספר המכשירים תלמידים לציית לממונים עליהם, להסתמך על השיפוט של אחרים, לפתח אסטרטגיות של התחמקות מאחריות ? או במקום זאת, אנחנו רוצים מבתי הספר שלנו משהו אחר ?

עם זאת אנו מאפשרים לכל בתי הספר שלנו לקבוע, ללא בקרה, מה על הילדים לעשות עם מוחותיהם. אנו מאפשרים למורים, לועדות לתכניות לימודים, למנהלים ולעוד פקידי בית ספר להכריז מה חייב כל תלמיד לדעת; אנחנו מאפשרים להם למסד שיטה משוכללת של לחצים ואיומים אשר מאלצת כל תלמיד ללמוד מה שנקבע לו מראש; ואנו מאפשרים להם להפעיל מערכת בחינות, דיווחים, והערכות אשר משגיחים בהתמדה על המוח שלהם ומוסרת מידע על מחשבותיהם.

בקיצור, אנחנו מאפשרים לבתי הספר שלנו להרשות לעצמם לעשות לתלמידים דברים שלעולם ובשום פנים ואופן לא היינו מרשים לאף מוסד לעשות לנו כמבוגרים. היינו קמים כולנו כאחד נגד כל נסיון לאלץ אותנו לחשוב או ללמוד כל דבר שלא בחרנו ללמוד מרצוננו החופשי.

האם אנחנו רוצים, במקום זאת, שהנוער שלנו יגדל כאשר הוא סומך על עצמו, לפתח שיפוט ומיומנות, ללמוד כיצד להתמודד ולהתגבר על בעיות עם הכח של המשאבים הפנימיים שלו עצמו ? 

הבחירה בידנו. 

לאפשר לדברים להמשיך בדרך הנוכחית היא בחירה, באותה מידה כמו ליזום שינוי דוגמת בתי הספר הדמוקרטיים היא בחירה!!! 

חופש בבית הספר: חופש בחירה וחופש לימוד ! 

בית הספר הדמוקרטי -- בית הספר היחיד שמציע שוויון הזדמנויות בחינוך

http://cafe.themarker.com/topic/3026285/   

זאבון השועל צודק, שמי שאינו מותאם לטכניון - ינשור. הוא פחות צודק בכך שהוא מבקש להשאירנו במקום הנוכחי, מקום בלתי יעיל ובעיקר בלתי צודק.

במחשבה נוספת: בחינות כיתתיות, מחוזיות, ארציות או בי"ל הן כבר שנים רבות מעין אינסטינקט בסיסי של החינוך. אפילו אם יתברר שממש אין סיבה טובה להשוות שווה את הבלתי שווים - האם המערכת תהיה מסוגלת להיגמל מכך?