חלופה שלישית

ג. המצב הרצוי  

העדפה מתקנת

המדינה מחלקת כסף ! 

פריבילגיות ואפליה ("העדפה") "מתקנת"
אינן מביאות –

לא לשוויון 

ולא לשוויון הזדמנויות. 

--------------

המדינה מחלקת כסף וקורעת את העם לגזרים – כל קבוצה עומדת בתור לקבלת הנתח שלה – והעם מתחלק לפלחים, פלחים אינטרסנטים:

קיבוץ של כנופיות הנלחמות על השלל –

(רשימה חלקית החל ממאי 1999)

המורים תובעים תוספות, הגמלאים מבקשים תמיכות, הנכים רוצים מענקים, החרדים צרים על הכספים הייחודיים, לרופאים מגיעות משכורות מכובדות, לסטודנטים מגיעות הנחות רציניות, ניצולי השואה דורשים פיצויים, הקבלנים רוצים הפחתת מסים, התעשיינים חושקים בסובסידיות, כן החקלאים, כן הסוחרים, סיוע לבעלי המוניות, פטורים ליזמים – הזוגות הצעירים, החיילים המשוחררים, העולים החדשים, המשפחות מרובות הילדים, המתנחלים, תלמידי הישיבות, המצילים, ירושלים, הנגב, הגליל, עיירות הפיתוח, יישובי קו העימות, הנכים, הנשים המוכות, המפגרים, השופטים, הרשויות המקומיות הדרוזיות והצ'רקסיות, הרשויות המקומיות הערביות, הרשויות המקומיות בכלל, העיוורים, אנשי הקולנוע, עובדי הנמל, עובדי הביטוח הלאומי, המובילים, המשפחות השכולות, יתומי צה"ל, ש"ס, רשת החינוך "אל המעיין", המילואימניקים ה"פראיירים", המגזר הערבי, המרצים באוניברסיטאות, חברות ההיזנק (start-up), המשקיעים הזרים, וקרנות הון סיכון – (פטור ממס), סיוע לחברות התעופה, "להציל את ענף המלונאות המתמוטט", "פניציה" – ירוחם, הילדים בסיכון (פנימיות), עובדי משרד הרווחה, הביטוח הלאומי, עובדי הנמלים, מכס ומע"מ, בתי-המשפט, מינהל ומשק בבתי החולים הממשלתיים, משרד המסחר והתעשייה, לשכת רישום המקרקעין, הפרופסורים באקדמיה, קידום מעמד האישה, חוק משפחות מרובות ילדים, להקת "בת-דור", "חוק הקולנוע", שוב הנכים, "חוק הנגב", מפעל "בגיר", עובדי מפעל "בגיר", "הקרקעות של החקלאים", מפת ה"עדיפות הלאומית", קרקעות הקיבוצים, החרשים-אילמים, החוזרים בתשובה, החוזרים בשאלה, סל קליטה לכ-ו-ו-ול העולים, גמול השתלמות עבור תארים פיקטיביים, הפרקליטים (2010), הנמלים (2010), הרופאים (2010), חסרי הדיור (2011), עידוד השקעות הון (1959-2013) וכד´,וכד´,וכד´,....כל יום מתווספת קבוצה.....עד אין סוף!!!...(יש מקום בדף?...)

כל קבוצה מאיימת וכל קבוצה בעלת כוח, או נטולת כוח, סוחטת מהמדינה....הכל יחס סקטוריאלי....

ה י כ ן - ה פ ר ט - ה ב ו ד ד ?

הרי, ד מ ו ק ר ט י ה - ה י א - ה ח ל ט ת - ה ר ו ב - ו ה ג נ ה - ע ל - ז כ ו י ו ת - ה פ ר ט....

חלוקת העושר/האושר הלאומי – על חשבון מי?...

מדינה של פראיירים ?  

"האזרח כפרה חולבת של הממשלה" ? 

מדינת אֶטַטִיזם של הרווחה/כלכלה מעורבת (מדינה קולקטיביסטית) = מדינת בוזזים. 

* ראו: מילון_מונחים *
______________________

מדינת ישראל:  
מדינת הפריבילגיות (זכויות היתר) והאפליה ("העדפה"?) ה"מתקנת".  

רק ה"סדירניקים" לא מקבלים מה שמגיע להם...

מדוע?

האם אין להם זכות לחייהם ולפרי עמלם ?

* גיוס "חובה" "חינם" **
* חינוך "חובה" "חינם" **
* בריאות "חובה" "חינם" **
* מיסים "חובה" "חינם" **
* וכדומה...

** השאלה: "חובה" למי (?) – ו"חינם" למי (?)

---------------------------------
* אֶטַטִיזם   
העיקרון או המדיניות של ריכוז שליטה כלכלית, מדינית, ודומיהן בידי המדינה על חשבון חופש הפרט.

אֶטַטִיזם של הרווחה/כלכלה מעורבת    
שיטת הממשל הנפוצה ביותר בארצות ה"חופשיות" בעולם כיום. תערובת של מדינת רווחה - ושוק חופשי, פיקוח - וחופש, של מדינה סוציאליסטית-למחצה – או במקרה הגרוע, פשיסטית – ובו בזמן קפיטליסטית-למחצה.

ביטול כל הבחינות והגברת האמון בתלמידים   

למידה משמעותית

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות האינטלקטואליים 

המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" --  צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות? 

התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי:"בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים". ללמוד,לחשוב,להשתמש בשכלך בצורה פעילה -- זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים -- רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו -- מילת המפתח היא "שקוע" -- הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים -- במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו  מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

אנשים הולכים לבית הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים  לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא  אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית. 

בית הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם צריכים לעשות, כל יום, כל היום.

האוטונומיה של הלומד 

חינוך מקצועי

החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  

ראה, 

קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !

http://cafe.themarker.com/topic/2236986/   

כניסה לאקדמיה 

    לא היו מקומות פנויים.

    עד דצמבר, כל מי שקיווה ללמוד באוניברסיטת ווסליאן במידלטאון, קונטיקוט, הגיש מזמן את טפסי הבקשה שלו ועשה את הסידורים המתאימים לראיון הקבלה.  בדצמבר היה כבר מאוחר מדי כדי לנסות, כמעט בוודאות זה היה מאוחר מדי מכדי לראות מישהו. 

    זה לא עצר את ליסה.  כל בוקר, קצת אחרי 9:00, היא נטלה את הטלפון וחייגה למשרדי הקבלה של ווסליאן.  כל בוקר, ענתה מזכירה לפנייתה ואמרה, "אין מקומות פנויים".  תוך זמן קצר קולה וההתמדה שלה היו מוכרים לכל עובדי משרדי הקבלה.  היא שוחחה איתם, ניסתה לשכנעם, והפצירה בהם.  שבוע אחרי שבוע.

    מדוע לא פנית בזמן, היו שואלים אותה.  פניתי, היא היתה אומרת -- אולם לא לווסליאן.  בקשות הקבלה האחרות שלה נמסרו מזמן.  אבל רק עכשיו חברה ומורה אמרה לה שהיא חייבת לבחון את ווסליאן, בית הספר האידאלי עבורה.  היא ביקרה בקמפוס, שוחחה עם האנשים  שם, ונוכחה לדעת שחברתה צדקה, ווסליאן באמת נועדה לה.  היא ידעה זאת, ולמרות שפנתה באיחור, היתה נחושה ברצונה שגם ווסליאן תדע זאת.

    ראיון היה הכרחי.  כדי להתקבל היה עליהם להעריך אותה באופן ישיר, לראותה בעיניים, להווכח מי היא באמת.  כמובן, היא כתבה את הדברים הרגילים בטופס.  אבל מבחינה אחת בקשת הקבלה שלה היתה שונה באופן מפחיד. 

    לא היו בה לא ציונים, לא תעתיקים, ולא הערכות כתובות.  אף לא אחד מאלה, מכל שנותיה בבית הספר.

    ליסה למדה בבית הספר סדברי ואלי.  היא למדה הרבה דברים, אבל יותר מכל היא למדה שעליה לעשות זאת בכוחות עצמה.

    8 בינואר.  "יש לנו ביטול.  האם תוכלי לבוא ביום שלישי הבא ב-9:00 בבוקר?  האחראי על הקבלה בעצמו יראה אותך".  התלהבות.  בוודאי שהיא יכולה לבוא ביום שלישי הבא, בכל יום, בכל שעה.

    היא מגיעה למשרדי ווסליאן.  כולם פונים להביט בה.  אז זאת הבחורה שלא הפסיקה לטלפן, לא התייאשה.  הם מחייכים אליה, מקבלים אותה בחום.  האחראי על הקבלה יודע.

    היא נבלעת במשרד האחראי על הקבלה לפגישה בת ה-15 דקות שלה.  המועמדים האחרים ממתינים לתורם בזמנים שנקבעו להם.  רבע שעה עוברת.  אין ליסה.  חצי שעה, שלושת רבעי שעה, מה קורה שם?  לבסוף, אחרי שעה, האחראי יוצא אתה, שניהם צוחקים.  הם ניגשים לאמה של ליסה שהמתינה שם, והאחראי רק אומר:  "אני מקווה שליסה תחליט לבוא.  חושבני שזה המקום המתאים לה".

    הפניה והראיון פעלו.  שתים-עשרה שנים בבית הספר, מזוקקות לתמצית רבת עוצמה, משיגות את מה שהיו אמורות להשיג.  היא מוזמנת ללמוד.  והיא מסכימה.

    לכל אחד מבוגרי סדברי ואלי אשר רצה ללמוד באוניברסיטה יש סיפור דומה.  כולם התקבלו, רובם למקום שהיה בעדיפות ראשונה אצלם.  לאף אחד מהם לא היו תעתיקים או הערכה איזושהי מהערכות הסטנדרטיות או מכתבי המלצה.

    היה להם יותר מזה.  היו להם עצמה פנימית, הכרה עצמית, נחישות.  וכל פעם, בכל משרדי הקבלה של האוניברסיטאות אליהן הם פנו, האנשים השתוממו, "איזה סוג בית ספר זה שיוצאים ממנו אנשים כאלה?"  מה זה סדברי ואלי?"

    ספר זה הוא סיפורו של בית ספר, בית ספר שהוא שונה מכל בית ספר אחר שהיה קיים אי פעם. הוא לקח את הטוב ביותר ממקומות רבים אחרים, אולם התוצאה נטו היא משהו שונה למדי, משהו גם עתיק וגם חדיש, ומסקרן בלי-סוף. 

    זוהי הצצה על מנבטה של אינדיבידואליזם מחוספס, חופש אישי, ודמוקרטיה פוליטית -- מנבטה של ערכים אמריקאים, הפורחת בעיר עתיקה אחת בניו-אינגלנד. 

[ "אין יותר להגיש בקשות", מבוא לספר: סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית הספר סדברי ואלי, 1987. ]  

[Foreword, ”NO ONE NEED APPLY,” Free at Last, The Sudbury Valley School, Daniel Greenberg, The Sudbury Valley School Press, 1987.]