גלעד שליט התרשל. הוא היה בתוך טנק. וכן - מצופה מחיילי טנק שיילחמו.גם מצופה שהם יהיו ערים. כל הטנק ישן פרט לחייל אחד. הטנק נפגע מRPG - אך לא ניזוק באופן משמעותי - הוא היה עדיין תקין. החיילים פרקו (עוד מחדל!). שליט שנשאר בתוך הטנק היה יכול לעשות הרבה - הוא היה יכול לירות ממקלע. אולי הוא היה יכול לרדת לתא נהג ולהתניע ולנסות לדרוס את המחבלים (או לברוח). במקום זאת - הוא יצא החוצה (לאחר התפוצצות רימון בטנק), ללא הנשק שלו (שאיתו הוא היה יכול לירות) - ונכנע.
התפקוד של צוות הטנק (שנהרג) ושל שליט - ביזיון. ביזיון ברמת הצוות - לא ברמת הפיקוד (הפיקוד תמיד אחראי לביזיון של חייליו - ברור, אך הביזיון האמיתי הוא צוות הטנק ושליט).
העסקה ההוגנת היחידה תמורת שליט הייתה שחרור פיון חמאסניק בודד בדרגה מקבילה.
ואוסיף משהו - גם לאחר שחרור - היה נכון להעמידו לדין בישראל על התרשלות במילוי תפקידו. לא יודע אם היה צריך שהוא יישב זמן משמעותי (אפשר להכיר בזמן אצל החמאס) - אך הוא היה צריך להיות מורשע. בטח שלא היה צריך לרפד אותו בקצבאות ובתשומת לב חיובית. שליט הוא הדבר הכי רחוק שיש מגיבור - הוא לא ראוי לתשומת לב חיובית. אין זה אומר שיש להוקיעו כל הזמן (מעבר להרשעתו בהתרשלות ופחדנות בפני האוייב - אבל זה one time thing) - אבל בטח שאין מקום לתשומת לב החיובית אליו!
http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=EE&0r9VQ=HMHL
בסוף האירוע, אחרי שהכול נגמר, הגיע טכנאי של חיל החימוש לטנק, הניע אותו ונסע. הטנק של גלעד שליט היה יכול להמשיך להילחם. טנק כזה הוא מכונת מלחמה אדירה. יש בו תותח יעיל, מדויק ומהיר, יש בו שלושה מקלעי מא"ג קטלניים, טעונים ומוכנים לפעולה בלחיצת הדק, יש בו עוד לא מעט אמצעי לחימה משוכללים. אבל הצוות נטש.
...
הוא החליט להישאר בטנק. לא לצאת ולהילחם. היו לו הרבה אופציות להילחם. היה לו "מקלע מקביל", המופעל על ידי התותחן מבלי שיש צורך להוציא ראש החוצה. הוא היה יכול לשחרר כמה צרורות מהמקביל ולייצר רושם שהטנק חי ונלחם. אבל הוא המשיך לשבת בכיסאו ולייחל לטוב.
בחוץ, באותו זמן, היו בסך הכול שני מחבלים. חוליית המחבלים שחדרה במהלך האירוע לישראל מנתה בסך הכול שבעה אנשים. שניים מהם תקפו עמדה של צה"ל, פצעו כמה חיילים וניסו להימלט. הם נהרגו. עוד שלושה מחבלים תקפו נגמ"ש של צה"ל, שעמד ריק הרחק משם. עוד שניים תקפו את הטנק של שליט. אם הצוות היה נשאר בתוך הטנק, אפשר היה לחסל אותם בקלות. ללא מאמץ. גם שליט, לאחר שנותר לבדו, היה יכול לעשות את זה.
...
השכפ"ץ והאפוד שלו, שתלויים על משענת כיסא התותחן, ספגו את רוב הרסיסים. משענת הכיסא מחוררת לגמרי. שליט עצמו, בדרך נס, נפצע קל. רסיס במרפק ורסיס בישבן. הוא היה מפוחד, המום. הוא נשאר בטנק, עד שכעבור דקה או שתיים העשן התפשט בתוך הצריח ושליט התקשה לנשום. הוא החליט, סוף סוף, לצאת. הוא יצא בידיים ריקות. את הנשק, אמ-16 מקוצר, רובה יעיל וקטלני, הוא השאיר על רצפת הצריח. בשפתם של הלוחמים הקרביים, קוראים לזה הפקרת נשק. ועוד בסערת הקרב.
לו היה לוקח איתו את הנשק ויוצא החוצה, היה רואה את המחבל מתקרב לטנק ומנסה להתחיל לטפס עליו. הוא היה יכול לחסל אותו בקלות. אבל שליט לא היה ב"מוד" של לחימה. לא צריך לשפוט אותו על כך, אבל אלו הן העובדות. זה מה שהוא עצמו סיפר לחוקריו. מדובר היה באירוע שרק הנכונות להילחם הייתה משנה את תוצאותיו. הטנק של שליט לא ירה כדור.
...
לצורך טיפוס, זקוק המטפס לשתי ידיו. הנשק האישי של המחבל, קלצ'ניקוב, תלוי ב"הצלב" מאחורי גבו. בשלב הזה, הוא מטרת דמות נוחה וקרובה. שליט, שניצב בכיפת המפקד השולטת על כל השטח, רואה בעצם את המחבל השני, לא את זה שזרק את הרימונים, שנמצא בצד אחר של הטנק.
המחבל, בשלב הזה, לא ראה אותו כלל. שליט יכול להושיט את יד ימינו 10 ס"מ הצדה, לאחוז במקלע המא"ג של המפקד, להסיט אותו לכיוון המחבל ולסחוט את ההדק. המחבל היה נקרע לגזרים בתוך שניות. מא"ג זה דבר שאתם לא רוצים שיירה עליכם. קצב האש שלו רצחני. סחיטת ההדק קלה ומהירה. אבל שליט לא עשה את זה. הוא לא עשה דבר. סביר להניח שצרור של מא"ג, שהיה מחסל את המחבל המטפס על הטנק, היה מביא להימלטותו של חברו, זה שזרק את הרימונים. גם אם לא, לשליט היה יתרון מכריע על המחבל. הוא היה בתוך טנק עם שלושה מקלעים ותותח, והמחבל לא.
"לא חשבת לירות במחבל?", נשאל שליט בתחקיר. "לא", ענה, "הייתי מבולבל לגמרי. לא חשבתי על כלום. הייתי בהלם". שתי שניות אחר כך הבחין המחבל בשליט, ניצב מעליו, על כיפת המפקד. שליט צעק למחבל "אל תירה, אל תירה", בעברית. המחבל הבין ששליט מסגיר את עצמו. הוא הושיט יד אחורנית והעביר את הקלצ'ניקוב לידיו, כיוון את הנשק לשליט ואמר לו בערבית: "בוא איתי". שליט ירד מהטנק, רועד כולו. המחבל כיוון אליו את הקלצ'ניקוב. "תעל" (בוא), הוא אמר לו. המחבל השני הצטרף. שניהם ידעו שנפל בחלקם הפרס הגדול. חייל ישראלי חי, אך לא בועט. הפרס שחמאס חולם עליו שנים ארוכות. הנה זה כאן, איתם.
...
שליט שיתף פעולה עם חוקריו ושוביו. הוא לא ידע הרבה על הצבא, לא היה לו הרבה מה לחדש להם. את המעט שידע - סיפר. נשאל על הביצורים של צה"ל, על טנק המרכבה. היה לו חשוב לרצות אותם, לתת מידע, כדי לקבל יחס טוב.
/null/text_64k_1#