מובן שהמחוקק מספק כלים לאכיפה של אי תשלום מזונות אישה ומזונות ילדים. ובכל זאת, רבים המקרים בהם מוותרת גרושה על המרדף, במקרים בהם הוא מתיש במיוחד וגובה מחיר נפשי גבוהה. נשאלת השאלה, אם מקרים כאלה נפוצים מידיי (שזה כמובן מושג סובייקטיבי התואם את דעת הכותב), האם החוק לא צריך להחמיר יותר, באופן שלא יישתלם לסרבן דמי מזונות לנקוט בטקטיקה של ההתשה, תוך זלזול בחוק?

ולידיעה- לנפגעת ממקרים כאלה, קיימות שתי אופציות. המוכרת יותר - פנייה ללשכת ההוצאה לפועל. האחרת - פניה לביטוח לאומי לשם קבלת מינימום דמי המזונות: על פי תקנות הביטוח הלאומי, או על פי מה שנוסח בהסכם גירושין או בפסיקה בעניינה, הסכום הנמוך מבין שתי האפשרויות.

בקבלו פנייה מסוג זה המוסד לביטוח לאומי יזום הוא הליכי הוצאה לפועל כנגד הבעל החייב, במטרה לגבות את מלוא הסכום. היה וצלח ההליך, ישיב הביטוח הלאומי את ההפרש לאישה או לילדים.